שלוש שנים אחרי שהוציא את אלבומו האחרון "מחפש שמיים" ואחרי אין ספור דחיות עקב מגפת הקורונה, מוציא הזמר והיוצר גבע אלון את אלבומו השביעי "Follow". האלבום, ששישה סינגלים מתוכו כבר שוחררו, מחזיר את אלון אל כור מחצבתו השפה האנגלית וזורק אותו אל מחוזות הצליל האלקטרוני, שטח חדש ולא מוכר עבור הגיטריסט המחונן שהגדיר את עצמו כ"אדם של נגינה לייב ושל להקה". האלבום מכיל תשעה שירים, שכל אחד מהם מהווה "עולם" לדברי אלון.
"היה שיר נוסף שאמור היה להיכנס אבל הוצאנו אותו כי הוא לא השתלב", הוא מסביר. "העולם שלנו מהיר כרגע והסבלנות של האנשים מוגבלת, אז צריך להתאים את עצמך".
אלון אכן התאים את עצמו והסתגל למציאות שכפתה עליו, על חבריו האומנים ועל עולם התרבות כולו מגפת הקורונה, שהכתיבה כללי משחק חדשים.
"זה קצת מוזר לי להוציא אלבום בדיליי כזה, כי בדרך כלל כשאני מסיים אלבום אני רוצה להוציא אותו כמה שיותר מהר כדי שיישאר רלוונטי בשבילי, אני הרי גם צריך לקדם אותו בהופעות", מסביר אלון, "אבל ככה יצא והמציאות כפתה עלינו את זה וזה מרגש בכל זאת שהאלבום רואה אור סופסוף. עכשיו הקורונה מתחילה להרים את הראש שוב, אז אני מקווה שלא יהיו לנו הפתעות, אבל בגדול אני מתרגש לחזור. קובעים לחזרות עם הלהקה, יהיה סיבוב הופעות. עשינו מהדורה מאוד יפה של ויניל לאלבום שאני מאוד גאה בה, וזהו, אני מחכה שזה יהיה בחוץ, שאנשים יוכלו לשמוע".
על הדרך בה התמודד עם השבתת עולם התרבות מבחינה נפשית וכלכלית הוא מספר, כי "בהתחלה היה קשה ומלחיץ. כשהתחילה הקורונה והכל נסגר דיברתי עם המון אנשים על זה שאני מופיע 20 שנה די בלי הפסקה, וזה מוזר לא להיות בדרכים ובתנועה. יחד עם זאת היה בזה גם משהו חיובי כי בתור עצמאי אנחנו שוכחים לקחת חופשות, ולפעמים כשמשהו מכריח אותך אתה קולט כמה זה נחוץ לעשות הפסקה, להתבונן ולעשות גם דברים אחרים, אז היו בזה גם הרבה דברים טובים".
לדבריו, "כשזה התחיל להתארך נכנסנו לעניין של הופעות-הבית והחצר שהיה ממש גלגל הצלה רציני לכולנו, לא רק לי, להמון אומנים. הרגשתי את הכמיהה של הקהל לזה והיה מרגש להכיר את האנשים מקרוב, לנסוע בכל הארץ ולראות את מגוון האנשים שהמוזיקה שלך הצליחה להגיע אליהם ולשמוע את הסיפורים. בשבילי זה היה רגע מאוד יפה בקריירה, לעשות איזה 'ברייק' ולראות מה המוזיקה עשתה".
בשלב זה אלון מבקש להגיד תודה "לכל האנשים שבשנה וחצי האחרונות הראו תמיכה מטורפת בתרבות הישראלית", ומבהיר: "אני לא מדבר על גופים ממשלתיים אלא על האנשים עצמם. ראיתי כמה שהם נרתמים למשימה ומבינים כמה התרבות חשובה בחיים שלהם. בתחילת הקורונה אני וחבריי האומנים הרגשנו שאנחנו לבד ואחרי זה התחלנו להופיע בבתים והרגשנו שאנשים נותנים גב ומצילים אותנו".
אני יכול לראות בהופעות שלי אנשים מכל הסוגים, ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים וכל מיני סוגים של אנשים עומדים אחד לצד השני ושרים את השירים. חשוב לדעת שברגעים לא קלים חברתית, כלכלית או ביטחונית המוזיקה מחברת אותנו. אנחנו הראשונים שקוראים להם כשיורים טילים מעזה ורוצים שנופיע במקלטים או כשאיזה ילד צריך התרמה לניתוח, ופתאום כשאנחנו היינו צריכים עזרה היה כואב לראות שלקח לממשלה זמן להתעורר. היה צריך לנער אותם בשביל שזה יקרה ואני מקווה שלהבא יבינו שיש לזה ערך וחשיבות כמו לכל דבר אחר, אם לא יותר".
אלון ממשיך: "איך שנגמר היום דורון ואני אמרנו שחייבים להיפגש ולסיים את השיר ובמפגש הבא שנינו עבדנו על השיר באולפן שלו ואז הוא ביקש שאשמיע לו שיר אחר שיש לי. אמרתי לו שאין לי כלום. הוא אמר לי 'גבע אני מכיר אותך, אין דבר כזה שאין לך שיר'. אז ניגנתי לו איזה בית שהיה לי מהשיר 'Free' שזה היה הדבר האחרון שעשיתי והוא נורא התלהב. באותו הרגע הוא היה האדם הכי נכון שיכולתי לפגוש. יש לו יכולות קואצ'ריות מטורפות. דיברתי איתו על הסיטואציה ושאני מרגיש שאני לא יודע לאן אני הולך אז הוא נתן לי תרגילים ואמר בוא תכתוב ונקליט. הוא מיד עשה ביט אלקטרוני ראשוני והכימיה בינינו מאוד זרמה. זה הצית אצלי משהו והלכתי הביתה והתחלתי לכתוב".
הוא מציין כי השירים התחילו לבוא וכי כל שבוע דאג להיפגש עם פלסקוב. "נוצר שיח מאוד פורה עם דורון שמתקיים עד היום ואפשר להגיד שבזכותו האלבום הזה קיים", הוא מספר. "זו הפעם הראשונה שעבדתי עם אדם אחד על אלבום. בדרך כלל אני כותב שירים בבית ומקבץ הרכב ואנחנו עושים חזרות. הוא היה שותף להליך הכתיבה, זה היה רק אני והוא וזה אחר ממה שאני רגיל לעשות. תמיד שאפתי להגיע למצב של לייצר רגע חד פעמי עם להקה ולהנציח אותו. פתאום קלטתי שאני רוצה ללכת על זה ולהיות במקום שלא הייתי. להיות הזיקית הזאת כמו שאמרת ולהתאים את עצמי אליו, לתת לו לקחת את השירים למקום אחר ולראות מה יכול לקרות. מתוך השחרור הזה התחילו לצאת דברים נורא יפים שמאוד שמחתי שקורים. זה היה 'וואו' בשבילי. גיליתי שאני לא מוגבל ויכול לנגן פולק ורוקנרול ואלקטרוני ועוד מלא דברים. זה הכל בראש, זה הכל מוזיקה, הכל אומנות. פה הייתה חשיבה יותר שכלית יחד עם רצון לשמור על הרגש. מאוד התרגשתי מהעבודה, זה מאוד דרבן אותי לכתוב. כתוצאה מהעבודה אני כותב אחרת ומקווה ששומעים את זה באלבום".
בכנות האופיינית לו מספר אלון עד כמה האלבום מיוחד עבורו. "זה מרגיש כמו האלבום הראשון של החיים החדשים שלי, כמו התחלה. זה כיף להרגיש ככה, אפילו אם זה רק בראש שלי", הוא אומר. "זה נותן דרייב להמשך. מתישהו בחיים אתה מבין שההצלחה האמיתית שלך היא לא כמה השיר הוא להיט אלא כשאתה מגלה שקיימים בך צדדים שלא ידעת על קיומם ואתה פותח עוד דלתות בשביל שהעולם ייכנס אליהן וכתוצאה מכך האנשים רואים משהו אחר בעצמם. אני חושב שהאומנות היא מראה. אתה מראה לאדם משהו שהוא יכול לראות בעצמו. ככל שתפתח יותר דלתות בעצמך ככה תפתח יותר דלתות לאנשים. זו בשבילי כיום משימה. לעשות כמה שיותר גוונים, צלילים אחרים, צבעים".
אלון מציין כי בעבר יכול להיות שהיה מפחד מלצרף מישהו ששר בספרדית "אבל אמרתי ממילא כל האלבום הזה אני קופץ למים אז למה לא".
"הרגשתי שהמלודיה יכולה לשבת בול על השיר", הוא מסביר. "שלחתי לו את השיר והוא מאוד אהב ושלח לי אחרי יום טקסט וסקיצה שהוא שר ונורא אהבנו את זה. שלחנו לו את השיר הגמור והוא הקליט אצלו בבית שירה והחזיר לנו. זו הייתה עבודה בשלט רחוק, זה היה מרתק ויצא משהו אחר".
כשסיימו לעבוד על השיר אלון הרגיש שחייבים לעשות גם קליפ, ונסע לספרד עם עומר בורין שעשה את הקליפ ל-"Follow" כשהקורונה בדיוק התחילה להרים את ראשה באירופה. "ביום שהגענו לשם סגרו את הטיסות מספרד והתחילו לסגור המון דברים. כל התוכנית לקליפ הייתה צריכה להשתנות, אז כל הקליפ מאולתר, אבל אמרתי לעומר שאני שמח שזה קרה כי זה הצליח להוציא את האמת שלנו ואת החברות שלנו. זה היה פחות דרמטי ולא מבוים ועשינו אותו בתנאים לא תנאים. בסוף הצלחנו לחזור הביתה, עשינו עיקוף דרך לונדון ונכנסנו לבידוד ואז הפסיקו ההופעות", סיפר אלון.
אלון, 42, יליד קיבוץ מעברות, הוציא את אלבום הסולו הראשון והמשובח שלו "Days of hunger" לפני 15 שנה. קודם לכן הוציא שני אלבומים עם להקת הפליינג בייבי וגם כיום, לצד תחזוק קריירת סולו מצליחה וענפה, הוא משמש כסולן להקת ויגן פרנדלי שאלבומה הראשון יצא ב-2017 וחבריה הם עמיר רוסיאנו (ג'נגו) ואסף רייז (אספיס). אלון הוא פרפורמר. הוא מדויק, עוצמתי, כריזמטי ויודע לגעת ולרגש, וזה עוד בלי להזכיר את יכולותיו המופלאות על הגיטרה. ניתן להבחין לאורך השנים כי הוא עבר שינוי וכיום הוא משדר הרבה יותר פתיחות וקרוב מתמיד לקהל שלו.
הוא מציין כי "היו רגעים שהייתי מחליט שאני עושה את זה ומתכנן מה אני הולך להגיד ומתי. הייתי מאלץ את עצמי לעשות את זה ואז לאט לאט זה היה קורה באופן טבעי וזה היה מרגש אותי. קלטתי שכמו שמבחינה אומנותית אני יכול לעשות כל מיני דברים, גם על הבמה אני לא צריך להגביל את עצמי ולהיפתח ולתת מעצמי בשביל להתקרב לאנשים. אני מרגיש שאני כל הזמן בתהליך של התקרבות, גם לעצמי, כדי לגלות משהו יותר קרוב, כנה, פתוח וחסר בולשיט, וכתוצאה מכך להתקרב לאנשים. לדבר, לשיר וליצור בגובה העיניים. שמי שמאזין מקבל אותך בלי הקליפות. ככל שאתה נפתח אנשים יכולים להתקרב ולהרגיש שאתה אחד מהם. זה תהליך של כל החיים, שלא נגמר".
יחד עם זאת טוען אלון, שמוזיקה היא "דבר שיש לו חיים", ומוסיף ש"ברגע שהוא יוצא ממך הוא כבר לא שלך, אתה היית רק צינור והמוזיקה חיה בפני עצמה". לדבריו, כל עניין המעריצים לפעמים אפילו קצת מביך אותו. "ברגע שמייחסים את זה אליי אני כבר לא שם מבחינתי כי שחררתי את זה ואני כבר במקום אחר. קשה לי כשאומרים לי 'זה גאוני, זה מדהים'".
אלון מוסיף ש"להיות לא בפרונט ובצד על הבמה או באולפן היה בשבילי נורא כיף פתאום. לראות מה מישהו אחר עושה, להיות הכינור השני ושלא כל המשקל עליך היה מרענן ולמדתי מזה המון. על אחת כמה וכמה כשמדובר באנשים רמי מעלה שיש להם קצת פז"ם מעליי. לעמוד ליד פוליקר ולנגן זה מאוד מרגש. אני מכיר את המוזיקה שלו מאז שאני ילד קטן ופתאום אתה מוצא את עצמך מנגן איתו על במה, כותב איתו שירים ועובד איתו באולפן. אני תופס את עצמי ואומר זה יהודה פוליקר. זה כיף לדעת שיש לך את ההזדמנות לעשות את זה. לפני כמה שנים הייתי נמנע מהדברים האלה, לא בגלל שלא הייתי רוצה אלא כי פחדתי שזה יבוא על חשבון הזמן והאנרגיה שאני משקיע בקריירה שלי. הכל היה נורא קדוש אצלי ופספסתי דברים בגלל זה, שזה חבל, כי אתה יוצא נשכר מזה וזוכה להכיר אנשים חשובים שהקשר איתם ממשיך לתמיד ואתה לומד המון. זה עוד משהו בתהליך של ההתבגרות".
התרעות פיקוד העורף