לאחר שחשפה כי היא בהריון, שפיטה (רותם שפי) משחררת סינגל חדש – "ENTA", פופ בערבית ובאנגלית-ערבית מלאת הומור, גרוב, קצב ופזמון קליט שתופס את האוזן משמיעה ראשונה.
אני לא רואה את השיר הופך ללהיט ענק אבל הוא בהחלט ראוי להפוך לכזה, ולו בגלל ה"שפיטיות" שבו בכל הפרמטרים: הפקה מוזיקלית מדוקדקת, נונסנס ושילוב בין מזרח למערב בצורה אותנטית למדי.
אני מאד אוהב את הסגנון המוזיקלי של תובל שפיר, הוא מהלך בבטחה ובכישרון רב בין פשטות מוזיקלית לבין אינטליגנציה טקסטואלית מאד אישית מצד אחד אך קולקטיבית בנוף המקומי, מה שהופך אותו ליוצר אותנטי, אמין ונטול כל מניירות מיותרות למעט אלו שהן "בילט אין" אצלו.
שירו החדש והשלישי במספר "כינויי חיבה" אותו יצר עם יונתן ויינרייך מציג בצורה הכי אמיתית כל מערכת יחסים שהיא, בין אם היא רומנטית אך לא רק ("נראה לי שזו אהבה, רצים למרחקים ארוכים, לפעמים אין אוויר ולפעמים כואבים, לשנינו יש חלומות להגשים").
הוא מבצע את השיר בצורה מאד כנה וניכר כי כשהוא שר את הטקסט שיצר, אני מניח בנסיבות אוטוביוגרפיות קמעה, זה בוקע מתוך הלב והצורך שלו להשמיע קולו לעולם. זו המנטרה האמיתית של סינגר סונגרייטר בעיניי.
אחרי ששירה "מסיבה" זכה בתואר שיר השנה של אקו"ם, משחררת יסמין מועלם באווירת חודש הסליחות הממשמש ובא את "מחילה" מתוך אלבומה השני.
למען הכנות אני לא מתחבר לכל השירים של מועלם (הכוונה לשירי האלבום הראשון) שכן רובם חזרו על עצמם לטעמי, אותו שטאנץ, אבל בשיר החדש היה משהו שתפס אותי.
אולי השילוב של תמונות מחיי משפחתה בקליפ, אולי בשילוב בין מלנכוליה לשלווה, התפכחות ואופטימיות, השלמה עם המציאות והמצב הקיים ורצון לשפר אותו הלאה, והעיבוד המאד מיוחד שאמנם מציג פופ מועלמי טיפוסי אך מצליח למנף היטב את הטקסט והמלודיה.
מה שנגע בי בעיקר הוא שהיצירה הזו מאד אישית ואינטימית. מועלם, בכישרונה ובנדיבותה, החליטה לחלוק עמנו, המאזינים, את עולמה הפנימי בצורה כל כך עוצמתית ומרגשת.
הממתק הים תיכוני השבועי שייך חד משמעית ליוצר והזמר הוותיק איציק קלה ששחרר את "מלכת המסיבות", שיר חפלה טיפוסי ואולטימטיבי אמנם שנועד למטרה אחת: לשמח.
הוא לא מתיימר להציג טקסטואליות מורכבת או רבת משמעות ומציג את העממיות בצורה הכי הולמת ונוגעת שהפכה אותו לאחד מעמודי התווך של הז'אנר המסולסל. בונבוניירה.