"כנראה, לא הייתה לי ברירה אחרת", הוא מגיב בעברית המהונגרת שלו. "הייתי באולפן קיבוץ מעגן-מיכאל, כשמיד לקחו אותי להלחין לחגי המשק ותוך חודש, משהו כזה, נתנו לי משימה להכין אופרטה על-פי מגילת אסתר לחגיגת פורים. בקיצור, לא אפשרו לי להרגיש עולה חדש. האמת היא, שכשעליתי ארצה ב-72' חשבתי שיעברו לפחות חמש שנים עד שאזכה לעסוק במקצוע שלי, בעוד שזה קרה די מיד".
חמש מקהלותיו מצפון עד דרום הן "צליל בכפר" בכפר-ורדים, "גתית" בחיפה, "העמקים" בגבע, "אוריה" בסביון ו"נעם" ברחובות. בגבע, מעוז הגבעטרון? - אני נרעש. "אכן, בגבע אוהבים לשיר ולצד הגבעטרון, שזו חבורת זמר, יש גם מקהלה קלאסית עם חבר'ה אחרים", הוא מבהיר. "אני חורש את הארץ; כל ערב במקום אחר. זאת, עם רפרטואר מגוון, מהקלאסי המוקדם עד מוזיקה בת זמננו, תוך נגיעה אפילו בג'ז".
"ככה זה, משתדלים לגוון וכל קונצרט שונה מקודמו", הוא מוסיף. "למשל, עוד מעט יהיה לנו קונצרט של מוזיקה דרום אמריקאית עם עיבודים עכשוויים, כשכמו תמיד אני מערבב עם סגנונות אחרים, גם עם טעמים אחרים".
"מגיל אפס, נראה לי, כשמאז שאני זוכר את עצמי שרנו במשפחה בקולות. טראומת ילדות, שאני סוחב כל החיים, הייתה בגיל ארבע, כשאחת האחיות הגדולות שלי טענה שאני מזייף בשירה. מזה הגעתי לכך שחוץ מלנגן בחצוצרה בתזמורת המשפחתית, במקום לשיר, ההתחלתי בגיל 14 לנצח על המקהלה שלנו. אני זוכר את עצמי מגיע לאיזו קייטנה מוזיקלית. העמידו אותי מול מקהלה של כמאה ילד, התחלתי להזיז את הידיים ושמתי לב, שהילדים עשו מה שהוריתי להם. מיד הבנתי שיש בזה הרבה כוח ושליטה".
חתיכת טיפוס, זולי. "עבדתי במה שניתן היה לעבוד כדי לממן את לימודי המוזיקה שלי בהונגריה", הוא מספר. "קרה, שמהוראה בבית-ספר הייתי הולך ל...בית הקברות, כדי לעבוד בחברה קדישא בשטיפת גופות הסבים של התלמידים שלי. חוץ מזה הייתי גם משגיח כשרות, איש-מחשבים ואפילו טבח.
כיום, פרנק חי במושב מזור ליד פתח-תקווה עם אלכסנדרה, רעייתו מאז ימיו בהונגריה, מורה במקצועה ועם שלושת בניהם, שלא בדיוק הולכים בדרכו.
כשהוא נשאל לבסוף לגבי הזמרייה, תכלית שיחתנו, מרצינה נימת דבריו של פרנק. "כשהגעתי ארצה, היא הייתה מוסד מפואר שאירח מקהלות מחו"ל", הוא סח. "עם הזמן פחת מספרן עד שהפסיקו להגיע וזה מורגש, מה גם שיש פסטיבלים מתחרים".
התרעות פיקוד העורף