כולם היו באותו ערב: ישראל גוריון, הפרטנר הקבוע עוד מהימים השובבים בירושלים; חבריו לשלישיית גשר הירקון המקורית: יהורם גאון ואריק איינשטיין (שכבר אז מיעט להופיע בתקשורת); חבריו לשלושרים שלום חנוך וחנן יובל; חברתו ל"הטוב, הרע והנערה" ג'וזי כץ; החברים יוסי חורי ואורי הרפז, הלא הם צמד הפרברים; בעז שרעבי; אהוד מנור; שמוליק קראוס וכמובן הבן, אסף אמדורסקי. האב לא יכול היה להסתיר את גאוותו כשביצע עם בנו שיר חדש שהאב כתב והבן הלחין, "נחיה את היום".
"אני מודה לכם שבאתם למסיבה, תודה רבה, להתראות!", חתם אמדורסקי את הערב וכעבור זמן קצר מר אופטימיות, שניצל כל רגע בחיים, נכנע למחלת הסרטן והוא רק בן 62.
במהלך המלחמה ואחריה נמנה עם מקימי קיבוץ הראל. "כשבני הגיע לקיבוץ, הייתי מרכז הבניין", סיפר חבר הקיבוץ אלי שמעוני בראיון מ־1986. "נתתי לו ציוד חפירה ואמרתי לו לחפור תעלה. הוא חפר תוך יום תעלה במקצועיות... תוך כדי העבודה בבניין הוא היה שר. מכאן אולי נולדה ההשראה לשיר 'אהבת פועלי הבניין'".
הכישרון המוזיקלי שלו לא נעלם מעיני חברי הקיבוץ, שב־1951 החליטו לשלוח אותו ללמוד ניצוח מקהלות אצל המורה למוזיקה ומנצח המקהלות שלמה קפלן. במהלך הלימודים, שהתקיימו בתל אביב, נחשף לראשונה למוזיקת גוספל וכוראלים, שהטמיעו בו את האהבה למוזיקת עם.
לאחר אפיזודה קצרה כמנצח מקהלות בכפר יהושע ובקיבוצים הראל ומשמר העמק, עזב אמדורסקי את חיי הקיבוץ ושב לגור ולפעול בעירו, ירושלים. לפרנסתו עבד כנהג משאית סמי טריילר בשותפות עם בן דודו. בזמנו הפנוי היה מאזין לפזמוני העולם ועורך ערבי שירה ביתיים, עם העדפה למוזיקה לועזית. אמדורסקי "הולך בלועזית", היו אומרים עליו.
כשחברו האקורדיוניסט אמיר זוסמן סיפר לאמדורסקי על חבר ירושלמי, מכונאי מטוסים בשם ישראל גוריון, שמנגן בגיטרה ושר נפלא, אמדורסקי החליט לוותר על הנימוס ודפק על דלתו של גוריון בהפתעה. "הוא הגיע אליי, לקח את הגיטרה וניגן קצת", מספר גוריון. "פתאום הוא שאל 'יש משהו לאכול?', ועוד לפני שהספקתי לענות, נכנס למטבח, פתח את המקרר, הוציא מצרכים והתחיל לבשל. בלי שבכלל הכרנו. אמא שלי לא הבינה מה הבחור הזר עושה בקודש הקודשים שלה, אבל הוא בישל ארוחה נפלאה. אחר כך שרנו יחד, וכשהוא שר בא־קפלה את 'החליל' זה המם אותי".
ב־1958 הוציא הצמד את תקליטו הראשון "הדודאים", שכלל שירים שהרדיו חרך. בהמשך השנה יצא תקליטם השני, שכלל את "שיירת הרוכבים", "החליל" ושירים אחרים.
מה שחיבר אותם הייתה המוזיקה, שילוב הקולות המדהים ואהבת הארץ ושיריה. הניגוד החיצוני היה מטעה, כי הם השלימו אחד את השני. ולמרות שישראל היה שקט יותר, הוא היה דעתן בדרכו והביא אלמנט קומי וכישרון משחק, דבר שהוסיף לאיכות שירתם. ישראל אהב את בני ולהפך. במשך השנים כל אחד מהם הלך בדרכו, ישראל לתיאטרון ובני להפקה ולבישול, אך תמיד היו בקשר חברי בלתי נפרד. שמחת החיים של בני הייתה מידבקת. אפילו לקראת מותו סחב אופטימיות נדירה עד שלא יכול עוד. זה שבר את ישראל לגמרי. קשה היה לו להאמין שהחצי השני שלו הלך לעולמו. הוא המשיך להנציח את זכרו ושיריהם ב'חברים של בני' שנים רבות, כך שתמיד בני בלבו".
בשנות ה-60 וה-70 התקשורת נהגה ליצור תחרות בין צמד הדודאים לצמד הפרברים. ב־1985 שני ההרכבים איחדו כוחות והקליטו אלבום משותף ("הדודאים והפרברים"), שלווה בסיבוב הופעות ארצי מוצלח. בין השירים הבולטים היו "שי", "צל ומי באר: ו"תלבשי לבן" שיצרה עבורם נעמי שמר ושהפך להמנון.
"כנער הערצתי את הדודאים ואחרי שהשתחררתי מהצבא החלטתי לחקות אותם ולהקים צמד משלי", מספר המוזיקאי והזמר יוסי חורי, מייסד הפרברים. "אחרי שהתחלנו להתפרסם, נוצר קשר חברי בינינו. בני היה אדם נחמד, מלא חוש הומור וסימפטי. הוא היה מזמין אותנו אליו הביתה, מבשל לנו דגים והיינו מעבירים שעות בשיחות. בעבודה המשותפת בני וישראל היו מקצועיים מאוד, והייתה כימיה מהרגע הראשון".
ההופעה האחרונה של הדודאים התקיימה בספרד, שלושה שבועות לפני פטירתו של אמדורסקי, במסגרת סיבוב הופעות משותף עם המוזיקאי הבינלאומי הנודע פאקו איבנז, חברם הנאמן של "הדודאים" עוד מסיבוב ההופעות הראשון שלהם בצרפת. עם תום סיבוב ההופעות חזר אמדורסקי לארץ, אושפז בבית החולים ונפטר. ב־2009 סגר גוריון מעגל כשיצא יחד עם אסף אמדורסקי לסיבוב הופעות המבוסס על שירי הצמד ולהקלטת שני אלבומים מוצלחים שהוקדשו לזכרו של האב.
במועדון פגש ביהורם גאון ובאריק איינשטיין, יוצאי להקת הנח"ל ששיחקו באותה עת בתיאטרון. "היה שם פסנתר ובכל פעם שמישהו ניגן עליו, היינו מוצאים את עצמנו שרים ביחד בספונטניות שירים רוסיים ושירי תנועות נוער, כשבני שר את הטון הנמוך, אריק את האמצע ואני את הגבוה", משחזר גאון. "בכל פעם ששרנו, המקום התמלא עד אפס מקום. לאור ההצלחה החלטנו להקליט שירים ולהופיע בערבים החופשיים שלנו. ככה הכל התחיל".
"יותר מכל אחד, בני היה שלישיית גשר הירקון", מוסיף גאון. "אומנם רק צלע, אבל החזקה והמוצקה שבינינו. לאריק ואנכי היו כל הפחדים והחששות ואימת הקהל, והרטט בטרם כניסה לבמה, ותחושות המועקה, הנשימה המהירה והחשש שמא הקול לא במקומו הנכון הפעם, והוא יהיה רפוי ורופס, והיינו נכנסים לבמה בדחילו. בני היה נכנס לבמה כאילו שב הביתה מאיזה מקום, כדי לסדר איזה עניין וללכת. צרידות וכל מיני חששות לא העסיקו אותו, לכן הוא לא היה בחיים צרוד והיה לו תמיד הבריטון מהיפים ששמעתי מעודי. הוא היה הנהג שלנו במכונית הפולקסווגן שהייתה לו, והוא היה מנהל העסקים שלנו. מעולם לא חיפשנו חדר אחרי הקלעים, כי בני כבר דאג. לא משקה ולא אוכל, כי בני כבר סידר. הוא קבע לוח יציאות, לכל מקום. בעצם הוא היה לנו קצת אח גדול, וכשהיינו מתלוצצים איתו ועל חשבונו כילדים קטנים, הוא פשוט נזף בנו והיה לנו אז אבא. אבא טוב ואוהב. בעולם הקשה הזה שלנו, רווי הפחדים והחששות כל העת, צוק איתן כמו בני הוא מגדלור וחומת מגן".
בשנת 1968, לאחר פירוקה של גשר הירקון ועם הצלחת החלונות הגבוהים של איינשטיין, שמוליק קראוס וג'וזי כץ, בער באמדורסקי הרצון להקים שלישייה נוספת. הוא פנה תחילה לחברו, מוזיקאי צעיר ומופנם בשם שלום חנוך, שרק השתחרר מצה"ל. "חיפשתי דרך להכניס קצת כסף, צריך היה להתפרנס", סיפר לי חנוך בראיון ל"מעריב" ב־2018. "והנה, באופן מקרי או לא מקרי הגיעה ההזדמנות עם בני אמדורסקי, שהיה חבר שלי והיינו ביחסים מאוד טובים, וחנן יובל, שגם נולד בקיבוץ שלי וגם היה חבר שלי והוא זה שבעצם דחף אותי ללהקת הנח"ל. אני לא זוכר בדיוק מי מהם דיבר איתי, ראיתי אפשרות גם לעשות את מה שאני יודע, שזה לכתוב שירים, לנגן ולשיר, וגם אולי להרוויח קצת כסף".
יובל נזכר במפגש הראשון עם אמדורסקי: "הוא פגש אותי בפעם הראשונה בפאב 'המוזג' בתל אביב. ישב איתי רבע שעה וראה שאני מוכשר, אבל שצריך להכשיר אותי. עד היום אני קורא לו 'מורה לחיים', לתכלס, למעשה, להוצאה לפועל. זה היה חלום עבורי להצטרף לשלישייה, כי התקליט הראשון שהיה לי בגיל 12 היה של הדודאים. בני היה גדול מאיתנו בהרבה שנים, זה היה פער גדול והרגשנו אותו בהתחלה. אבל לזכותו ייאמר שברגע שהתחלנו לעבוד, היינו שלישייה שווה".
הקריירה של אמדורסקי כמפיק החלה ב־1966 כשהפיק את האלבום הכפול "אח, פגישה שכזאת", שבה מיטב האומנים המקומיים ביצעו משיריו של חברו הטוב חיים חפר. כעבור שנה, עם תום מלחמת ששת הימים, הגביר אמדורסקי את קצב העבודה כמפיק כשידידתו רבקה מיכאלי הכירה לו צנחן צעיר בשם מאיר אריאל, שביצע גרסה מחאתית משלו ל"ירושלים של זהב" של נעמי שמר וקרא לה "ירושלים של ברזל". אמדורסקי הפיק תקליטון בכורה לאריאל, שהפך אותו לכוכב אך גם עורר את חמתה של שמר, שהייתה קנאית ליצירותיה. "אבא שלי הרגיע את הרוחות, יזם פגישה ביניהם וסידר את העניינים, הייתה לו היכולת 'לרכך' את נעמי", מעיר אסף אמדורסקי.
במרוצת השנים המשיך בהפקות אינטנסיביות, לא רק של אלבומים אלא גם של מופעים. בין היתר במלאת עשור לדודאים הפיק את המופע בהיכל התרבות בתל אביב. ב־1970 הפיק את מחזמר הרוק הפרובוקטיבי "קפוץ", שנתן צ'אנס ראשון למשוחרר טרי מלהקת הנח"ל, דני סנדרסון. "מה שייחד אותו כמפיק היה השילוב בין מוזיקת המיינסטרים ומנגד מתן הזדמנויות לאמנים צעירים וחתרניים", אומר בנו, אסף.
מאמצע שנות ה־70 אמדורסקי מיעט להתעסק בהפקה, שכן החליט להתמקד בתחום המסעדנות. מאז שנסע לראשונה לפריז בסוף שנות ה־50, התאהב אמדורסקי בתרבות הצרפתית, שהפכה לחלק בלתי נפרד ממנו, מהעשייה שלו, מההתנהגות שלו ומהתשוקה שלו. "בני אהב את היין הצרפתי והאוכל הצרפתי, ואהב גם לבשל אותו", מספרת שושיק שני. "הוא היה פרנקופיל מוחלט".
בשנת 1982 המסעדה נסגרה ואמדורסקי פתח וניהל את "החמאם", שבו נהג לקיים אירועים ומופעים. במסגרת "החמאם" חזר להפיק פרויקטים, בהם המופע "חמש אחר הצהריים" - 50 שנה למלחמת האזרחים בספרד המבוסס על שירי לורקה בהשתתפות "הדודאים", חברם הטוב פאקו איבנז ובאלדי אולייר, מופע "הדודאים והפרברים" והמופע "שלושים שנים דודאים" בהפקתו המוזיקלית של דני רובס. מי שהייתה יד ימינו בהפקה בפועל וסייעה לו בניהול "החמאם" הייתה זוגתו דאז, עידית נחומי.
בהמשך פתח בשותפות עם הזמרת עדנה גורן בר ג'אז בשם "החדר של רבי עקיבא" בשכונת כרם התימנים.
חבריו מעידים כי הבישול היה אהבתו הגדולה. "כשהוא היה מגיע אליי הביתה, הוא היה מגרש אותי מהמטבח, מוציא את כל החומרים שהוא מצא ומכין ארוחת צהריים מפוארת, וכל הזמן לא האמנתי שאלו דברים שיצאו מהמטבח שלי", אומרת רבקה מיכאלי. "הוא היה בטוח שמה שהוא עושה זה הדבר הכי טוב שעשו. בני היה מלא ביטחון עצמי".
"הוא בעיקר אהב לבשל פאייה (נזיד אורז ופירות ים - ד"פ) ומרק בויאבז", מציין חנן יובל. "הוא גם מאוד אהב לשתות, את חיי הלילה וליהנות מהחיים. הוא זה שלימד אותי לשתות אלכוהול. בני היה אדם שמח, בליין. אהב ונשם את חיי הלילה".
הקשר ביניהם התהדק לדבריה בעיקר בבגרותה, כשעברה לאזור המרכז. "עבדתי קשה כדי לחזק את הקשר בינינו", היא אומרת. "הוא אומנם התגאה בי ובמה שעשיתי, אבל לא פניתי לאותם אפיקים שהוא עסק בהם כמו אסף, וזה הצריך ממני להשתדל לטפח את הקשר. התמונה האחרונה שצילמתי אותו הייתה עם הבן הבכור שלי, שהיה בן תשעה חודשים. הבן השני שלי דומה לו ויזואלית והוא מתופף. כואב לי שהוא לא זכה לראות את שאר הנכדים והנכדות".
בשנת 1967 הכיר אמדורסקי את האופנאית מיקי אמדורסקי, שהפכה לאשתו השנייה (הזוג נישא בשנת 1968). "הייתי בעלת עסק קטן שנקרא 'דזירה' בפסאז' של ה'קאמרי' בדיזנגוף והייתה לנו כימיה כי שנינו נמשכנו לאמנות והסתובבנו באותם חוגים", מספרת אמדורסקי. "ראיתי אדם מלא רעיונות, יזמות וחריצות. בשלב מסוים הוא פתח עם שותפה מסוימת גלריית אמנות בשם 'נפוליאון' אך זה לא שרד יותר מדי זמן. באותה תקופה גם התחלנו לשתף פעולה כשהלבשתי ועיצבתי את הבגדים שלבשו 'הדודאים', 'השלושרים' ו'הטוב, הרע והנערה', הרכב ומופע שהיה הצדעה לקולנוע של אז ועיצבתי את הסטייל של ג'וזי, בני וישראל. עד היום אני זוכרת כל פריט ופריט משם, היו המון חילופי בגדים והקונספט היה יוצא מן הכלל".
בשנת 1976 הזוג התגרש, אך כדברי מיקי "הגירושים נכשלו": "למרות שנפרדנו, היינו חברים מאד טובים וחזרנו ונפרדנו מספר פעמים. הייתה בינינו אהבה גדולה. גרנו יחד, נפרדנו ושוב חזרנו. כשהוא חלה ליוויתי אותו בבדיקות ובביקורים אצל מומחים ואנשי רוח, וכמובן בשבוע האחרון לחייו לא זזתי ממיטתו".'
מנישואי הזוג נולד בנם, אסף. "הוא היה אבא מצוין וחכם יותר ממה שהיה עם אסנת, שבהקשר שלה הוא התגלה כאבא שהיה מאוד לא נוכח עם כל הנסיעות לחו"ל והעשייה המקצועית", אומר אסף. "כשנולדתי הוא היה בן 40 ורצה כנראה להוליד גרסה משודרגת יותר של עצמו, כאבא יותר בוגר ואחראי. אגב, בגיל 40 הוא הלך ללמוד שחייה. אתה מדמיין גבר מפורסם שמחליט יום אחד להפסיק לעשן ולהתחיל ללמוד שחייה עם ילדים? הוא היה מחובר לבריכה כמו מכונת חמצן. לא ויתר על השחייה באף יום. מישהו אמר עליו שהוא 'פרסומת לחיים'. הוא היה יחצן נלהב של מצב רוח טוב".
אסף אמדורסקי מספר כי אביו עיצב את טעמו המוזיקלי: "הוא הכיר לי את אוטיס רדינג, נינו פרר, מוזיקה ברזילאית, מיילס דייוויס, הרולינג סטונס זהר לוי ואחרית הימים ו'מלכת אמבטיה' וגם יהודית רביץ וגידי גוב ומוזיקה קלאסית".
"הגדולה הכי גדולה שלו הייתה בעיניי שכאשר הוא חלה בסרטן, הוא לא נתן לזה להביס אותו", אומר חנן יובל. "הסמל המסחרי שלו היה נהנתנות, וכשהוא חלה הוא לא יכול היה לאכול ולשתות באותה מידה, אז הוא התחיל לאכול חיטה מאודה ונהנה מזה. לא עשה עצמו מסכן. הוא אמר הסרטן מאיים עליי? אני מאיים עליו! שייזהר!'".
"הייתי בעבודה והרגשתי בלב שמשהו לא בסדר איתו", אומרת נחומי. "הוא כבר שבוע לא היה בהכרה אבל מיהרתי לבית החולים. החזקתי לו את היד ותוך דקות ספורות הוא נפטר. אסנת בתו אמרה לי 'עידית, הוא כאילו חיכה לך שתגיעי'".
התרעות פיקוד העורף