"אתה יכול להגיד שהיינו שבורים/ מנגנים בחדרים שכורים/ לא היה כסף ולא תהילה/ כתבנו שירים לא שירה/ אני חוזר לשם עכשיו/ אין לי וישרים על העיניים/ אבל גם לא דם על הידיים/ לא קנו אותי ולא מכרתי/ תמיד שרתי, תמיד שרתי"

המילים האלו משירו של דן תורן "חוזר לשם עכשיו", שיצא ביום הולדתו ה־60 באוקטובר אשתקד, מבטאות מבחינתו את הלך רוחם של הרוקרים המקומיים. "השיר מספר על האהבה לרוקנרול", הוא אומר. "בשבילי, לחזור לרוקנרול זה לחזור להבנה שלא עושים את זה בשביל כסף, כי זו לא פרנסה. זה לא כמו להיות בריאליטי או כוכב כלשהו. לא שאין ברוקנרול תהילה לפעמים, אבל היא מאוד מצומצמת. זו בעיקר אהבה לסוג הזה של המוזיקה וליצירה עצמאית, נטולת ניהול מחושב מאוד, בניגוד לפופ המהודק והמתוכנן. אצלנו, הרוקרים, הקטע הוא בעיקר לנגן מהלב ומהנשמה".

"חוזר לשם עכשיו" הוא גם שמו של ספרו האוטוביוגרפי החדש של תורן (פרדס הוצאה לאור) ששוזר זיכרונות ילדות ונעורים של תורן, פסיפס חוויות מהקריירה שלו כשחקן וכמוזיקאי, וכמובן סיפורים מההופעות הרבות שלו בארץ ובחו"ל. "יש לי בלוג הפעיל משנת 2003 ואני כותב בו כל מיני דברים אקראיים, שהם לא רק קידומי הופעות או שירים אלא גם זיכרונות מהופעות ומכתיבת שירים, ממש היסטוריה", הוא מספר. "לפני הרבה שנים כתבתי קטע על הקלטת שיר שכתבתי לברי סחרוף. הראיתי את הקטע ליהלי סובול והוא אמר לי: 'שמע, זה יהיה מעניין לקרוא ספר של סיפורים שלך על מוזיקה'. אמרתי לו: 'מה פתאום?! זה מוקדם מדי'".

אז מה גרם לך לכתוב דווקא עכשיו?
"הקורונה. באפריל 2020 מצאתי את עצמי עם הרבה מאוד זמן פנוי והתחלתי לכתוב יותר ויותר דברים, להיזכר בחוויות ולהעמיק בזה. בשלב שבו הייתה לי כמות מספיקה של חומר, חשבתי שאני צריך עורכת והגעתי לעלמה כהן ורדי הנפלאה. הראיתי לה את הדברים המבולבלים שכתבתי ועם הכוונה שלה הצלחתי לעשות את זה. תמיד היה נראה לי שלכתוב ספר זה משהו שגדול עליי בכמה מספרים, אבל בעזרתה זה קרה".

מה זה נתן לך?
"זה עשה לי טוב לראות את הדברים היפים שקיבלתי ממוזיקה מגיל מאוד צעיר, גם בתור מאזין למוזיקה. ההבדל בין בן אדם שעושה מוזיקה לאדם שמאוד אוהב מוזיקה הוא לא כזה גדול. זה לא שלא צריך כישרון כדי ליצור מוזיקה, אבל זה נובע מאותו מקום של אהבה לדבר. אדם שאוהב את הביטלס - ירצה לשיר ולנגן ביטלס. זה בעצם מה שאני נוגע בו בספר. בשבילי 'להיות בתוך שיר' זה גם אם השיר הגיע ממני, מבפנים, וגם אם אני שומע אותו כמאזין וסופג אותו מבחוץ". 

בספרו תורן מספק הצצה מרתקת לעולם הרוק הישראלי, ולא חוסך בתיאורי הסקס, הסמים והרוקנרול. "האם יכול להיות שזה המשולש המיסטי שעליו עומד הסיפור שלי?", הוא כותב. "בזה זה מסתכם? הרי למדתי פילוסופיה ותיאטרון ואני מתעניין בעוד דברים: במדע, במדע בדיוני, במוזיקה מכל מיני סוגים, אבל בעיקר בבס־תופים־גיטרות... רוקנרול, לעזאזל. כן, שלוש המילים האלה, 'סקס, סמים ורוקנרול', הקלישאה הזו, הן הסיפור שלי".

בין היתר, הוא מספר למשל בספר על הדרך הארוכה שעשה עם חבריו כנער כדי לקנות חשיש; על חוויה מינית־מוזיקלית שחווה בגיל 40 עם די־ג'יי צעירה וגם על תקופות השפל, כמו הלילות בראשית הניינטיז שבהם ישן על ספה בדירתו של ירמי קפלן אחרי גירושיו, ועל מפגשיו עם חמי רודנר ("בימים ההם חמי וירמי עדיין לא הפכו לשמות מפורסמים ברוק הישראלי, אז השם החם בדירה הייתי אני, והייתי זרוק על הספה במסדרון").

לא תלוי

תורן, 60, נולד בקיבוץ ראש הנקרה ונכנס עמוק אל הרוקנרול כבר בילדות, כשאביו קנה לו כמתנת יום הולדת את "סרג'נט פפר" של הביטלס. "אני זוכר ששמעתי אותו אלף פעם בפטיפון, כשבמקביל להאזנה אחזתי את העטיפה בידיים, דמיינתי את לונדון ופנטזתי שאני עובר לשם", הוא מספר.

למרות המשיכה למוזיקה, תורן פנה בתחילת דרכו לנתיב אחר - משחק, בדומה לאביו השחקן אילן תורן. לאחר שירות בתיאטרון צה"ל החל לשחק בבית ליסין ובתיאטרון הבימה וכיכב בסרטים כמו "סיפור אינטימי", "בחינת בגרות" ו"עתליה", שמיתגו אותו כאליל נוער, טייטל שהוא לא בדיוק אהב. "זה לא היה בשבילי", הוא אומר. "לא ניצלתי את הפירות של ההצלחה ודי מהר החלטתי לברוח מזה".

בשנת 1984 נרשם לבית הספר למשחק ניסן נתיב, ובמהלך הלימודים מצא את עצמו בחבורה שנקראה "פורום". "היינו נפגשים מדי חמישי, שרים ויוצרים ביחד. בחבורה הזו היו חברים שולי רנד, יוסף (ג'ו) אל־דרור, דני אמיר ושמוליק לוי. שם בעצם התחלתי לכתוב את שירי האלבום הראשון שלי. באחד הלילות ג'ו השאיר לי טקסט שהוא כתב, בשם 'לבן על לבן', והלחנתי אותו למחרת בבוקר, מיד כשהתעוררתי. זו הייתה תקופה שבה כל הזמן כתבתי".

באותה תקופה החל תורן לכתוב גם לאמנים אחרים. השיר הראשון שלו שהתפרסם היה "גידי", להיט הפריצה של שרון ליפשיץ (שגם הלחינה אותו) משנת 1984. "שרון ואני התיידדנו וכתבנו כמה שירים", הוא מספר. "היא הביאה את הרעיון לשיר 'גידי לא, תגידו לו' על בחור שהיא רוצה, אבל הוא מעין נוכח־נפקד כזה. כתבתי את השיר לפי רעיון שלה. לאותו אלבום כתבתי גם את 'קולנוע' שהצליח מאוד".

לאלבום הבכורה של רמי קלינשטיין, "ביום של הפצצה" (1986), כתב תורן שני להיטי ענק: שיר הנושא של האלבום ו"את שרה ברדיו". "רמי היה הקלידן של שרון וככה הכרנו", הוא משחזר. "יום אחד הוא הזמין אותי אליו לכתוב ביחד. באחת הפגישות אצלו, ריטה באה אליו הביתה והם השמיעו לי את 'שיר אהובת הספן' לפני שהוא יצא לרדיו, ושאלו לדעתי. כששמעתי את השיר דמיינתי את רמי מהלך בין המרפסות ושומע מכל בית את השיר הזה מתנגן ברדיו, ועל זה כתבתי את 'את שרה ברדיו'".

בשנת 1987, לא מעט בעידודו של המנטור שלו, המוזיקאי מיקי שביב, הוציא תורן את אלבום הבכורה שלו, "לוחמה בשטח בנוי", יצא לסיבוב הופעות ראשון והקים את להקתו הראשונה, "שונרא" (חתול בארמית). מאז, למעשה, הוא לא מפסיק ליצור ולהקליט, בין שלעצמו (מעל 15 אלבומים) ובין שבהרכבים שונים שבהם היה חבר ("שונרא", "בלאגן", "הזבובים", "לואי מרשל"). לאורך השנים כתב שירים למיטב האמנים, בהם אריק איינשטיין, ברי סחרוף ופיטר רוט. 

לא הצטערת שוויתרת על עולם המשחק?
"ברגע שהתחלתי לעבוד עם 'שונרא' שמחתי לוותר על המשחק. משחק זה מקצוע נורא פסיבי, לא בעשייה שלו, אלא במובן שאתה צריך לחכות שיקראו לך. נכון, אפשר לעשות הצגות פרינג' שאתה יוזם, אבל כדי לשחק בדברים פופולריים אתה צריך לחכות לאודישן. זה לא התאים לאופי שלי. במוזיקה יכולתי ליזום ולעשות מה שאני רוצה מבלי להיות תלוי באף אחד".

דן תורן (צילום: אליסף קובנר)דן תורן (צילום: אליסף קובנר)

הנישה של הנישות

לצד סיפורים אישיים כמו גירושי הוריו, חלומות ילדות והרומן הראשון שלו עם המוזיקה, חושף תורן בספרו החדש שלל אנקדוטות מההרכבים שאליהם השתייך לאורך השנים ומשיתופי פעולה מוזיקליים, נסיעות להופעות, מפגשי יצירה, סיפורים מאחורי השירים ואת יחסיו עם כמה מאייקוני הרוק המקומיים. "ישבנו אני וברי בחדר הכביסה בבית שלו", כותב תורן בספרו על השיר שיצרו השניים לאחר הפיגוע במגדלי התאומים בשנת 2001. "הכביסה הנקייה והלא מקופלת מילאה את החדרון הקטן, וליד מכונת הכביסה כתבנו מהר וחד את 'רועד'. התייחסנו לנפילת התאומים וגם לתחושת הפחד שליוותה אותנו".

היה בכתיבת הספר סוג של חשבון נפש עבורך?
"זה גרם לי להיות אסיר תודה על ההזדמנויות שהיו לי ועל האנשים הנהדרים שפגשתי לאורך הדרך. מוזיקה בנויה מאנשים, וזה הדבר שהכי חשוב לי. זה עולם מסוים שאנחנו חיים בו, כמו פלנטה שלמה שקשורה אך ורק למוזיקה, ואם נהיה עוד יותר ספציפיים, אז פלנטה של רוק, שזו הנישה של הנישות בישראל. כל יום שאני בתוך מוזיקה, לא משנה אם הרווחתי בו כסף או לא – הוא יום טוב. תמיד התייחסתי לזה בתור ייעוד".

אתה שלם עם המקום שבו אתה נמצא כיום?
"כן, אני באחת התקופות הטובות בחיים שלי".

מה השתנה בתעשיית הרוק לאורך השנים?
"זה מזכיר לי את מה שגיליתי לגבי הג'אז: לג'אז היו שנים שהוא היה הכי קול בכדור הארץ. הוא פרח עד שנות ה־50 של המאה הקודמת, אז הרוקנרול בעט אותו לשוליים. במרוצת השנים גם הרוקנרול נכנס לנישה כזאת. יש לזה קהל, אבל הוא הרבה יותר מצומצם. לכל סוג מוזיקה יש קהל משלו, ולרוק יש קיום בלי קשר לשאלה אם הוא מצליח או לא. בינינו, הוא פחות מצליח היום, אבל עדיין יש אנשים שאוהבים את זה ועושים את זה, וזה מה שחשוב".

בתקופת הקורונה חגגת 60, מרגיש בגילך?
"קשה לענות על זה. אני מתעניין בדברים חדשים ומתעסק בכל מיני דברים שיש להם אפיל צעיר ונחשבים צעירים, אבל בסך הכל חייתי את 60 השנים האלה, ובאוקטובר הקרוב אהיה בן 61. כשאני נמצא עם הילדים שלי והחברים שלהם, אני יודע שאני גדול מהם בהרבה שנים. אז אני דוד קול. אני לא מתיימר להיות בן 40, אני באמת בן 60". 

איך עברה עליך הקורונה?
"בעיקר כתבתי את הספר, כתבתי והלחנתי שירים, הוצאתי כמה שירים, בהם 'גרוב גרביים' שמאיר גולדברג כתב ועוסק בצד הנחמד של לשבת בבית, הקלטתי באנגלית שיר בשם NOT ALONE. זו הפעם הראשונה שהרגשתי צורך לבטא את עצמי באנגלית - שיר שעוסק בכך שאתה לא לבד עם הפחדים שלך בעולם המפחיד הזה".

את הספר ישיק תורן בהופעה בשבת הקרובה (21 באוגוסט, 20:30) במועדון הבארבי בתל אביב, שבה יארח חברים ושותפים לדרכו המוזיקלית שמוזכרים כולם בספרו. "ניתן יהיה לרכוש את הספר במהלך ההופעה, זה כבוד עצום ומרגש עבורי", הוא אומר. "במופע תנגן הלהקה שאני מנגן איתה בשנים אלה, עופר קורן בגיטרה, ג'נגו (עמיר רוסיאנו) על הבס ואסף רייז על התופים. אני מארח את מאור כהן ופיטר רוט ויחד נבצע שירים של 'הזבובים', דנה ברגר ואני נבצע שירים מ'בלאגן', שחר אבן צור שהפיק את 'חוזר לשם עכשיו' גם יתארח, אורי בינשטוק שניגן איתי ב'שונרא' יגיע לנגן את הסולו הידוע שלו בשיר 'לבן על לבן', ויהיו עוד הפתעות שאני לא יכול לספר".