זו הייתה הופעת רוק שגרתית במועדון הלוגוס בתל אביב. בסביבות חצות עלו לבמה חברי להקת הרוק הצעירה ויילד קרוז, בהנהגתו של הסולן אייל קצב. יחד איתם עלה אורח מיוחד, הגיטריסט, המפיק והזמר יוסי אלפנט, עם חיוך מאוזן לאוזן, סיגריה משתלשלת מהפה, תסרוקת מעוצבת ואאוטפיט נוצץ כיאה לרוקסטאר.
"בחלק הראשון של ההופעה יוסי היה במיטבו", אומר קצב. "הוא ניגן, שר, צחק ואמר לי שהוא כל כך מאושר, שבא לו לתת לי נשיקה על הבמה. בניגוד להרגלו, הוא היה סופר 'סאחי'".
"הוא היה מפוקס ובמצב רוח טוב", משחזר גם המתופף ז'אן פול זימבריס, שהתארח באותה הופעה. "הוא הגיע למועדון שעתיים לפני הזמן, מצוחצח ולבוש יפה ובלט במצב הרוח המרומם".
בניגוד לסיפתח המבטיח של הערב, את סופו הטרגי איש לא יכול היה לנבא. בסביבות השעה אחת בלילה הלהקה עברה לנגן בלדות שקטות, ואלפנט ירד לשולי הבמה, לשתות משהו ולדבר עם חבר. "בשיר השני הסתכלתי עליו וראיתי שהוא נוטה אחורה", משחזר קצב. "פתאום הוא קרס. בהתחלה חשבתי שהוא שתה קצת יותר מדי. הבעלים של הלוגוס הוציא אותו החוצה, כי חשב שהוא התעלף. כשהבנתי שזה רציני ולא סתם התעלפות, הפסקנו את ההופעה".
"קראו לי לצאת החוצה, אמרו שמשהו קרה ליוסי", נזכר זימבריס. "חשבתי שהוא התעלף, שפכתי עליו מים וצעקתי 'יוסי, תתעורר'. רק כשהגיע הצוות הרפואי התברר לכולם שהוא מת. זה היה הלם מוחלט".
"במשך שנים הטראומה ליוותה אותי", אומר קצב. "לא יכולתי לדבר על זה אפילו".
אף על פי שמותו הפתאומי של אלפנט בן ה־32 הכה את עולם המוזיקה בתדהמה, אחיו היחיד שלמה בר־עוז טוען שלא היה מופתע: "הדבר הראשון שאמרתי לאחר שקיבלתי את הבשורה על מותו הוא שחיכיתי לטלפון הזה. ראיתי איך הוא הורג את עצמו עם הסמים. המוות שלו בגיל כל כך צעיר היה בלתי נמנע". אומנם רבים חשבו כך, אבל אחייניתו רויטל קפלן, שבידה דוח הנתיחה שלאחר המוות, טוענת: "לא היו סמים בדם שלו".
בקריירה מוזיקלית בת פחות מעשור, שהסתיימה עם מותו בספטמבר 1991, הספיק אלפנט לחיות את קלישאת "סקס, סמים ורוק'נרול" בצורה האקסטרימית ביותר. הוא נחשב לעילוי מוזיקלי וזכה להצלחה כיוצר, כזמר וכמפיק, החל מההרכב הראשון שבו היה שותף, להקה רטורית, דרך שיתוף הפעולה המצליח עם אהוד בנאי במסגרת להקת הפליטים ועד הפקת שירים לגידי גוב, פורטיסחרוף והאלבום המופתי "שינויים בהרגלי הצריחה" של להקת החברים של נטאשה.
מצד שני, סיפור חייו היה רצוף דרמות: בהיותו ילד התגרשו הוריו בגירושים קשים. בהמשך גילה שהוא חולה לב בסיכון גבוה ובהמשך ניהל אורח חיים פרוע שכלל התמכרות לקוקאין והרואין, בגידות חוזרות ונשנות באשתו, גירושים כואבים, ניסיון כושל להצליח בחו"ל שגרר דיכאון, ריבים עם מוזיקאים וחברים שהחרימו אותו ומשחק מסוכן עם המוות, שבסופו של דבר ניצח אותו.
"יוסי ייצג רוק'נרול על מלא", אומר זימבריס. "זה בא לידי ביטוי בהתנהגות שלו, בצורת הדיבור שלו, בלוק שלו, בתכשיטים שלו ובפרפורמנס שלו. הוא רצה להגשים את החלום להיות מוזיקאי טוב ולנגן הכי טוב שאפשר, והצליח. הוא מיזג בין מזרח למערב, הביא סאונד חדש שהקדים את זמנו ובעיקר היה במקום הנכון ובזמן הנכון עם האמת המוזיקלית שסחפה את כולם".
חלומות במגירה
אלפנט נולד ברמת גן ב־1959, בן לשושנה ודוד. "הקשר הראשון שלו עם מוזיקה היה דרכי", אומר בר־עוז. "הוא ינק מוזיקה מתקליטים ששמעתי: ביטלס, דיפ פרפל ולד זפלין".
עוד לפני שהתעניין לעומק במוזיקה, אהבתו הגדולה הייתה כדורגל, במיוחד קבוצת הפועל רמת גן. בנעוריו שיחק בליגת הילדים. כשרצה לעבור לליגת הנוער, עבר בדיקות שגרתיות שבמהלכן התגלה כי יש לו מום בלב. "הוא היה שבור", אומר בר־עוז. "גילו שיש לו לב מוגדל, בדיוק כמו שהיה לאבא שלו. הרופא אמר שאסור לו לשחק כדורגל, שאסור לו לעסוק בפעילות גופנית, שהוא צריך לקחת תרופות ולא להשתולל".
באותם ימים התגרשו הוריו בטונים צורמים, והנער הצעיר מצא פורקן בסיגריות ובגיטרה. "בגיל 14 הוא לקח כמה שיעורים בגיטרה קלאסית ואחר כך יצא לדרך עצמאית. הגיטרה הייתה לו מפלט מכל הבלגנים", אומר בר־עוז.
בשל מצבו הבריאותי, אלפנט לא היה חייב בגיוס לצבא, אך התעקש להתנדב. "היה חשוב לו לעשות שירות משמעותי, אבל נתנו לו להיות עוזר גנן בקריה בתל אביב", מספר בר־עוז. "הוא שירת כמה חודשים ועזב".
במהלך שירותו הצבאי הקצר פגש במי שהפך לחבר הקרוב ביותר שלו, המתופף עופר הררי. "מהרגע הראשון היה חיבור חזק", מספר הררי. "רבצנו מדי יום בחנויות תקליטים, שמענו שעות על גבי שעות מוזיקה מכל הסגנונות ופנטזנו על הצלחה. היינו חבורה גדולה שנפגשה בבית של אחד החברים כמעט כל ערב. שומעים מוזיקה, מעשנים, שותים ומדברים. היה לנו מנהג מוזר להקליט את השיחות שלנו על טייפ".
כך התגלה כישרונו המוזיקלי של אלפנט. "ערב אחד שמענו תקליט של אריק קלפטון וכל אחד ניגן בתורו על הגיטרה", מספר הררי. "אחר כך, כששמענו את ההקלטה, שמנו לב לסולו גיטרה בולט שעולה על צליל הגיטרה של קלפטון. לקח כמה רגעים עד שהבנו שזה אלפנט. הוא לא תפס מעצמו מוזיקאי, אבל התחלנו להבין שיש פה כישרון".
ב־1980 החליטו הררי ואלפנט לעזוב את בית הוריהם ולשכור דירה בכרכור. בדירתם החדשה אירע המפגש הראשון של אהוד בנאי ואלפנט, שלימים יבשיל לעבודה משותפת.
"היינו תפרנים", מספר הררי בחיוך. "עבדנו בקטיף תפוזים ואיכשהו הסתדרנו. כשהחלטנו להקים להקה, אלפנט נסע למכור פוסטרים בברלין וחזר עם גיטרה חשמלית 'לס פול' שחורה, ואני קניתי מערכת תופים חדשה. התחלנו לכתוב ולהלחין וקראנו לעצמנו 'להקה רטורית'".
בין הבית ללהקה הגיעה גם אהבה. במרץ 1981 פגש אלפנט במסיבה את עדנה דה־בר, רקדנית בת 19 שעלתה מארצות הברית. "יוסי הגיע למסיבה עם בת זוג, ונראה לי כמו חבר מכוכב אחר, טיפוס שלא מהעולם הזה", משחזרת דה־בר, שמתגוררת כיום בארצות הברית.
"הוא לבש ג'ינס נוצץ ונעל מגפי שפיץ ונראה כמו פאנקיסט, רוקסטאר אמיתי. במסיבה הוא התחבר עם בן דוד שלי ושבוע אחר כך הגיע אלינו הביתה עם חבר. דיברנו קצת. אמרתי לו שיש לי בעיה, שכדי להישאר בארץ אני צריכה לעשות צבא או להתחתן.
אני אתחתן איתך, הוא אמר לי. לפני שהוא הלך, אמרתי לו שבפעם הבאה יבוא לבד. אחרי כמה ימים הוא שוב דפק על הדלת, הפעם לבד. מאז הוא נשאר ולא עזב".
דה־בר מספרת שאלפנט הקדיש את רוב זמנו למוזיקה: "הוא עבד פה ושם בעבודות מזדמנות כמו צבע או תיקון נעליים ובעיקר חי על חשבוני. אני עבדתי ומימנתי אותנו. הוא היה שונה מכל מי שהכרתי עד אז. הייתה לו כריזמה כובשת, והוא היה חתיך בטירוף".
שלושה חודשים אחרי ההיכרות הזוג עבר להתגורר בכרכור, ודה־בר התחילה להבחין ברומן המסוכן של בן זוגה עם הסמים. "כשהכרנו הוא היה משתמש בחשיש וקצת בקוקאין", היא מספרת. "כשעברנו לכרכור, הוא היה דופק אדולנים מפעם לפעם, לא ידעתי מה זה. אחרי שנתיים הוא התחיל להשתמש על בסיס יומי והבנתי שיש לו בעיה רצינית".
בעיה מתמשכת
ב־1983 מחליטים אלפנט והררי לקחת את המוזיקה שלהם צעד אחד קדימה ולהקליט אלבום. "עדנה קנתה ליוסי גיטרת סינתיסייזר מסוג 'רולנד', משהו שלא היה בישראל עד אז", נזכר הררי. "במשך יומיים יוסי הסתגר בחדר ולא יצא. הוא למד את כלי הנגינה הזה כדי להוציא ממנו אפקטים מיוחדים".
השניים צירפו ללהקה בסיסטית והחלו בחזרות. "כשחבר שלי, עיתונאי, הגיע לראיין ולצלם אותנו לעיתון, היא נכנסה להתקף חרדה ועזבה את הלהקה", אומר הררי.
בהמשך הם קיבלו אליהם את הבסיסט אריק צוקר ואת הקלידן אייל גולדשטיין. "הוא בכלל היה כתב המוזיקה של 'לאישה' שבא לראיין אותנו. בגלל שהוא ידע לנגן על קלידים צירפנו אותו ללהקה", מספר הררי.
הארבעה הקליטו מיני־אלבום ראשון שכלל את הלהיט "סדר יום". הרדיו התחיל להשמיע אותם, והמבקרים התלהבו. אחר כך התחילו ההופעות. "על הבמה יוסי היה מלא כריזמה", אומר המוזיקאי ירון בכר, שמילא את תפקיד הקלידן כשגולדשטיין עזב. "הוא ידע מה הוא רוצה, איזה סאונד הוא שואף לשמוע, וגם היה הרפתקן ופתוח לרעיונות מוזיקליים וציפה מהמוזיקאים שעבדו איתו להיות יצירתיים, לחדש ולמתוח את הגבולות המוזיקליים. ביצענו בהופעות שירים שלא הונצחו או הוקלטו. זו הייתה מוזיקה מודרנית לאותה תקופה, חדשנית בטירוף. הוא היה מהפכן אמיתי".
בכר טוען שהיצירתיות של אלפנט נבעה מהמשברים שחווה. "המוזיקה הייתה הדרך שלו להתמודד עם המציאות", הוא אומר. "הוא הביא כנות לבמה, וכשזה אמיתי, זה נוגע בקהל ומרגש".
במקביל ללהקה רטורית, הררי ואלפנט הקימו את Undertaker Contractor. "הבעלים של מועדון הפינגווין אמר לנו שחסרה לו להקה לימי שלישי", מספר הררי. "אז הקמנו את ההרכב נטו עבורו".
בהמשך החלה הלהקה להקליט באנגלית ולחלום על חו"ל. "הבנו שמעברית לא ייצא לנו הרבה ורצינו להיות בינלאומיים", מסביר הררי.
ב־1984, בעוד "סדר יום" מתנגן ברדיו, קיבלה הלהקה הצעה שאי אפשר לסרב לה: חוזה הקלטות בארצות הברית עם המפיק הישראלי־אמריקאי ארנון מילצ'ן.
"אבא של עדנה הכיר מישהו שהכיר את מילצ'ן", אומר הררי. "עדנה העבירה דרך אביה קסטה שלנו למילצ'ן והוא אמר שהוא אוהב את מה שהוא שומע, וביקש מאיתנו לתרגם את השירים לאנגלית במימונו. עשינו זאת והוא החליט להחתים אותנו וביקש מאיתנו לעבור לארצות הברית. יוסי, מוסה וירון הצליחו להגיע, אבל אני לא קיבלתי ויזה ונאלצתי להישאר. אולי טוב שכך, כי הם הכירו את הצד האפל של ניו יורק. תוך זמן קצר הרעיון להקליט בארצות הברית התפרק, כי מוסה וירון חזרו לארץ. יוסי נשאר, הוא לא חזר משם אותו יוסי שהכרתי".
בנובמבר 1984 אלפנט ודה־בר נישאו בניו יורק. "לא הצלחתי להשיג אישור להתחתן בארץ, אז התחתנו שם", היא אומרת. "יוסי רצה להיות רוקסטאר בארצות הברית. הוא חשב שאם הוא כותב ושר באנגלית, הוא יוכל להצליח שם".
אלא שבתפוח הגדול החלו הצרות. "הוא התמכר חזק להרואין", מתארת דה־בר. "יוסי עבד עם חבריו על מוזיקה והקליט שירים, אבל לא הופיע ועבד במכירת חולצות בשווקים בסופי שבוע".
כשנתיים אחרי החתונה גילתה דה־בר שאלפנט מכר תכשיטים שלה כדי לקנות סמים. היא ביקשה ממנו לעזוב את הבית: "אמרתי לו שדי, אני לא יכולה להמשיך ככה. אחרי שישה שבועות הוא אמר לי שהוא נקי ואפשרתי לו לחזור. אבל הוא לא היה נקי. הוא היה מאוד חולה ואפילו אושפז בבית חולים בארצות הברית בגלל זיהום בלב שנוצר בגלל השימוש בסמים".
ביוני 1986 הזוג חזר לישראל. הבעיה של אלפנט באה איתו. "מיד כשנחתנו בשדה התעופה, עוד לפני שהגענו הביתה, הוא נסע לקנות סמים", אומרת דה־בר.
עבודה שחורה
1986 הייתה גם שנת הפריצה של אלפנט כמוזיקאי. הוא הצטרף אז כגיטריסט וכמפיק מוזיקלי להרכב הפליטים, שליווה את אהוד בנאי, אז זמר בראשית דרכו. באותה שנה בנאי הוזמן על ידי המוזיקאי יוסי מר־חיים להלחין לצדו את שירי המחזמר הפרובוקטיבי "מאמי", שכתב הלל מיטלפונקט. על ההפקה המוזיקלית והעיבודים היו אמונים שפי ישי ואלפנט.
"יוסי ממש שנא תווים, אבל עם הנגינה שלו הוא לא היה צריך לדעת לקרוא אותם", אומר מר־חיים. "הוא אמר שהוא מקפיד לא לנגן שום צליל מיותר. בנשמה שלו הוא היה מפיק, אפילו יותר משהוא היה נגן. הוא ישב שעות על גבי שעות בשביל להפיק צלילים מדויקים. היה פרפקציוניסט. לא היה מישהו שמבין בסאונד כמוהו, כי הוא ידע לשים את הצליל במקום הנכון".
המחזה, בהשתתפותם של מזי כהן, אריה מוסקונה ואהוד בנאי והפליטים זכה, לאחר חבלי לידה קשים, להצלחה מסחררת, שהזניקה את הקריירות של בנאי ושל אלפנט. לאור ההצלחה, החלו בנאי והפליטים לעבוד על אלבום ראשון בהפקתו המוזיקלית של אלפנט. "יוסי ואני התנסינו לראשונה ברעיונות בלתי שגרתיים ופרועים לאותה עת", אומר טכנאי הסאונד מני בז'רנו.
גם המוזיקאי גיל סמטנה תיאר את העבודה עם אלפנט כחדשנית ביחס לשילוב בין רוק לאלמנטים מזרחיים. בראיון ל"מעריב" ב־2017 אמר "לא הרגשנו בזמן אמת שאנחנו עושים מהפכה מוזיקלית". מי שנכחה באולפן בעת העבודה על האלבום הייתה זוגתו דאז של סמטנה, היוצרת והזמרת ורד קלפטר.
"באתי לבקר באולפן וראיתי את אלפנט, עם תספורת 200 ואט, עומד ומנהל ביד רמה את כל ההפקה המוזיקלית", היא מספרת. "הייתי המומה מהמראה שלו, שהיה כל כך לא אופייני ללוק הישראלי, היה לו לוק של פאנק לונדוני או ניו יורקי, עם חגורות עור ושרשראות כסף. הלבוש שלו היה מדהים. מבחינה מוזיקלית הוא היה גאון, וכאיש עבודה הוא היה מאוד מקצועי. ידע בדיוק מה הוא רוצה לעשות, מה הוא שומע ומה הוא רוצה שאנשים יעשו. היה בשליטה מלאה בעבודה למרות ההתמכרות לסמים".
בשנת 1988, במקביל לעבודתו עם בנאי, חידש אלפנט את פעילות להקה רטורית, שאף הוציאה תקליט הופעה חיה. אך לדברי הררי, הקסם פג: "כשיוסי חזר לארץ, הוא כבר היה עמוק בסמים ולא היה קל לנגן איתו. היו היעלמויות פתאומיות, הברזות מהופעות ומחזרות, וזה יצר חיכוכים".
"אלפנט היה חזק בסמים", משחזר המוזיקאי רן עפרון, שהופיע עם להקה רטורית באותו זמן. "היה מאוד קשה לתפקד כך. היו התפרצויות, מצבי רוח, התנהלות מסטולית. יחד עם זאת, על הבמה זה היה מקסים, אבל רק שם". לאחר הופעות ספורות הלהקה התפרקה סופית.
המצב הידרדר עד כדי כך שב־1989 נערך "הדיל של הפיל", ערב שנועד לגיוס כספים לגמילתו מסמים. "היו מוזיקאים שסירבו להופיע במופע, כי היה להם דם רע עם יוסי בגלל כל ההסתבכויות שלו עם סמים", אומר איש הסאונד יואב שדמה.
"היו כאלה שהוא היה חייב להם כספים ולא החזיר. כאלה שהוא היה אמור לשלם להם משכורות ובמקום זאת קנה בכסף סמים, היו שכעסו עליו בגלל שנעדר ממחויבויות. בגלל הבעיה שלו הוא התנהג לפעמים בחוסר אחריות".
באותה שנה יחסיו עם דה־בר עלו על שרטון, והיא החליטה לעזוב אותו. "נפרדנו בדצמבר 1989, לאחר שגיליתי שהוא יוצא בפומבי עם נעמי גולדנר בעודנו נשואים", היא מספרת. "ידעתי שהוא בוגד בי, וזה הציק לי אבל הייתי חלשה מכדי לשים סוף לבגידות. יש הבדל בין לקיים יחסי מין עם מעריצה במגרש חניה אחרי הופעה לבין לצאת עם מישהי בפומבי כידועה בציבור. באותה עת התחלתי טיפול פסיכולוגי ובניתי את הכוח והחוסן שלי, אז החלטתי להתגרש".
דה־בר עזבה את הארץ חצי שנה לאחר הגירושים. "לא רציתי לשמוע את המוזיקה שלו או לראות כתבות עליו, כי זה הכאיב לי יותר מדי. גם לא רציתי שהוא ידפוק על הדלת שלי ויבקש כסף לסמים. זה הספיק לי", היא מציינת.
גולדנר, שהייתה בת זוגו של אלפנט עד יומו האחרון, סירבה להתראיין לכתבה. לה ולאלפנט יש בת משותפת, יסמין, המתגוררת בניו יורק. היא הייתה תינוקת כשנפטר. גם יסמין סירבה להתראיין, וציינה רק "חוויתי את אבא שלי במין פרגמנטים מופשטים לאורך החיים".
אחרי הגירושים נעשו עוד מספר ניסיונות לגמול את אלפנט מהסמים, אך לדברי אחיו ניסיונות אלו עלו בתוהו. "הוא היה בכמה מכוני גמילה. אבל הוא לא באמת הלך לשם כדי להיגמל, אני לא בטוח שהוא באמת רצה להיגמל", הוא אומר.
האחיינית, רויטל קפלן, מציינת: "הוא היה דוד מגניב שתמיד הזהיר אותי לא לגעת בסמים, לא לנסות אפילו שאכטה אחת. עד היום לא נגעתי בכלום. הוא דאג לי והיה מודע לסכנה".
באותה תקופה החליט אלפנט להתנסות בכתיבה עיתונאית והצטרף לצוות כותבי "הפטיש", עיתון שהתמקד בביקורת חברתית. "יום אחד, ללא התראה מוקדמת, יוסי מתייצב במשרד שלנו, ניגש אליי ואומר לי: 'שלום, אני יוסי, אני אוהב את מה שאתם עושים ואני רוצה לעזור לכם'", משחזרת העיתונאית חנה קים, ממייסדי "הפטיש" והעורכת הראשית.
"הייתי בשוק. הלם טוטאלי. הוא בא עם הלוק הרוק'נרולי שלו והפנים המיוחדות ואמר לי: 'תשתמשי בי! אני כאן בשבילכם!', אז נתתי לו לכתוב על מוזיקה שבין מזרח למערב, בהשראת מה שהוא עשה עם אהוד בנאי באלבום של 'הפליטים'".
כשאני שואל את קים אם אלפנט היה כותב מחונן כפי שהיה מוזיקאי מחונן, היא מודה: "הוא היה בסדר. רגיל. הוא לא היה עיתונאי אבל כתב מהלב ועבד עם הלב, וזו הסיבה שהוא הגיע אלינו".
זה הסוף
בשנה האחרונה לחייו, לצד עבודותיו עם "למה פיל" התמקד אלפנט ביצירה ובהפקה מוזיקלית כשעבד בין השאר עם גידי גוב, פורטיסחרוף, אהוד בנאי ולהקת החברים של נטאשה, שלה הפיק את האלבום השני והמצליח "שינויים בהרגלי הצריחה", שביסס את מעמדה כאחת הלהקות החשובות ברוק הישראלי. הוא לא זכה לראות את ההצלחה, שכן נפטר כחודשיים לפני צאת האלבום.
"הכרתי את יוסי לראשונה במהלך העבודה על האלבום של נטאשה, וזו הייתה התאהבות ממבט ראשון", נזכר זימבריס, מתופף הלהקה. "הוא היה חברותי מאוד, מקצועי מאוד, מדויק מאוד, מבין את לב האדם וקשוב לרצונות שלנו כמוזיקאים. הוא שם לב לפרטים קטנים וחדר לנשמה שלנו".
למרות זאת, המוניטין של אלפנט באותה עת כבעייתי רק הלך והתעצם. "היו המון מוזיקאים שלא הסכימו לעבוד איתנו בגלל יוסי", אומר שדמה. "התייחסו אליו בכבדהו וחשדהו, כי היו לו הרבה קטעים של חוסר אחריות. אני זוכר שרבנו הרבה, כי הוא צרח עליי שאתן לו כסף לסמים וסירבתי. אצלו לבקש כסף בשביל לקנות סנדוויץ' וסיגריות היה שם קוד לללכת ליפו לקנות סמים".
בתקופה זו, אפילו הקרובים לו ביותר, אחיו שלמה בר־עוז וחברו עופר הררי, הפסיקו לדבר איתו. "המפגש האחרון שלנו היה לא טוב", אומר בר־עוז. "הוא בא לבקש ממני כסף בשביל לקנות סמים וצרחתי עליו".
גם הררי מספר דברים דומים: "בגלל שהוא היה כמו אח בשבילי, היה קשה לי איתו. היו לנו הרבה מריבות וויכוחים, הרבה שקרים וכספים שהוא לווה ממני וקנה בהם סמים. בשלב מסוים אמרתי לו: 'עד שאתה לא נקי אל תבוא אליי הביתה!'".
את הסקיצות האחרונות בחייו הספיק אלפנט להקליט בזכות דני סנדרסון, היחיד שהסכים לתת לו צ'אנס. "אף אחד לא רצה לשים עלינו כסף בגלל יוסי", מגלה שדמה. "אבל בגלל שעבדתי בעבר עם סנדרסון, ביקשתי ממנו להקליט אצלו באולפן. דני סמך עליי והסכים, ובזכות זה הספקנו להקליט את השירים שהיו הבסיס לאלבום הסולו היחיד של יוסי".
אלפנט לא הספיק לראות את האלבום יוצא לאור. האלבום הושלם בסופו של דבר על ידי שדמה וכלל שירים שבוצעו באותם סשנים אחרונים, וכן שירים של "למה פיל" שיצאו כסינגלים. "הרגשתי שאני חייב את זה ליוסי", הוא אומר. "הוא מאוד האמין באלבום הזה והיו לו ציפיות גדולות לגביו".
כחודשיים לפני פטירתו נראה שאלפנט חזר לדרך הישר: חבריו סיפרו כי השתנה בעקבות הולדת בתו, יסמין, והפיכתו לאב. הוא החליט להתנקות מסמים, לחזור לעצמו ולנסות לשקם את חייו.
הוא אפילו הצליח להשלים עם הררי. "אחרי כמעט שמונה חודשים שלא התראינו, שמעתי שנולדה לו בת ושהוא נקי", משחזר הררי. "החלטתי לצלצל אליו. הוא ענה לטלפון וכששמע אותי צרח משמחה. ברקע שמעתי את נעמי ויסמין. הוא נשמע לי כמו אלפנט של פעם. דיברנו חצי שעה והוא אפילו סיפר לי שאבא שלו, שהיה לו קשר מאוד חזק ואוהב איתו, הכריח אותו לעשות בדיקות לבדוק את הלב.
"קבענו לחזור לנגן בהמשך השבוע. הוא הזמין אותי להופעה שהייתה לו באותו ערב בלוגוס. בגלל שהייתי עם הילדה הקטנה שלי לא יכולתי. ארבע שעות אחרי ששוחחנו, באחת בלילה, אשתי העירה אותי ובישרה לי שיוסי מת".
הפודקאסט "מילים ולחן" המבוסס על כתבה זו ומוקדש ליוסי אלפנט זמין עתה באתר 103fm