• הטור נכתב במיוחד לכתבה על יוסי אלפנט של דודי פטימר: "אגדת אלפנט"

במסע ההופעות המתמשך שלנו, רגע לפני שמבצעים את "זמנך עבר", אלעד כהן בונן משמיע סימפול של ליין הגיטרה של יוסי אלפנט עם קולו שר קול שני: "זה לא הפעמון שלנו..." ולרגע אחד הוא שם איתנו על הבמה.

עם חלוף השנים אני כבר לא שר את השיר הזה, אני חי אותו. עם כל הרבדים של מציאות וחלום, זמן הווה וזמן עבר, ועם התקווה שמעבר לזמן הזה מחכה לנו תודעה אחרת כשנתעורר מהחיים החולפים כחלום.

אלפנט קלט את "זמנך עבר" מיד כשהשמעתי לו את זה בפעם הראשונה בדירתי ברמת גן. זה היה כשבועיים לפני תחילת ההקלטות של האלבום. הייתה לי תחושה שחסרה עוד תמונה לאלבום כדי שיהיה שלם, וזו הייתה התמונה שחיפשתי.

שיר שהוא מסע בזמן בין מציאות לחלום, בין הגבר באמצע שנות השלושים לנער בן השבע עשרה שהיה פעם, שיר על חוסר ודאות וחוסר שייכות כמצב קיומי, קריאת תיגר על תחושת ה"ביחד" הישראלית. "זאת לא המשאית שלנו", אותה המשאית שנסענו בה לקייטנה, לטיול שנתי ולפעילות צבאית.

היה בשיר הזה משפט מפתח שעד היום מביא את התמצית המזוקקת של היצירה שלי לאורך השנים: "אנחנו כאן אורחים לרגע...".

הטקסט הטרי היה מונח לפניי, ואני לקחתי גיטרה אקוסטית והשמעתי ליוסי את השיר, אמרתי לו שאני לגמרי שלם עם המילים אבל לא בטוח לגבי הלחן, שהיה מעין דקלום רפטטיבי.

אהוד בנאי ויוסי אלפנט (צילום: יוסי אלוני)אהוד בנאי ויוסי אלפנט (צילום: יוסי אלוני)

יוסי חשב שזה עובד מצוין גם ככה, אז החלטנו על המקום שהוא נכנס לאלבום, ולמרות שמעגל הגיטרות הבסיסי כל כך מזמין סולו כמתבקש, אמרנו שנוותר על זה, כי יש הרבה מילים.

הזמן עבר, 34 שנה לאלבום, 30 שנה למותו של יוסי, כמו שיוסי כתב פעם: "והזמן נוסע. כי זה מה שזמן אמור לעשות...".

כשאני שר את "זמנך עבר", אני מפליג אל שנות השישים והשבעים, פוגש בחצר בית הספר התיכון את וקסמן, פיקסמן ורוזמן, ומפליג אל שנות השמונים והתשעים, הולך וצוחק אל תוך הלילה עם יוסי אלפנט וז'ן ז'ק גולדברג.

יוסי נפטר בערב ראש השנה שקוראים לו גם יום הזיכרון. והזיכרון שלו עדיין חי בועט שר ומנגן.