הכוכב הגדול של השבוע הוא ללא ספק תמיר גרינברג, שקטף בצדק את המקום הראשון בתכנית "הכוכב הבא". היו לו את הביצים המספיק גדולות כדי לקחת סיכון נגד כל הנורמות ולבצע על בימת הגמר את שירו המקורי "Tell Me Where The Light Goes" (שיצא השבוע כסינגל רשמי) הנשמע כמעין הכלאה של בילי ג'ואל עם ברונו מארס.

גרינברג, פרפורמר משובח בכל רמ"ח איבריו, הגיש שיר מלודי ויפהפה שתפור היטב למידותיו הווקאליות המצוינות כזמר נשמה, סול ורית'ם אנד בלוז, כזה שלא חושש ללכת עם האמת האמנותית שלו עד הסוף, גם אם היא בלעז. השיר אמנם לא בדיוק מתאים לנוף המקומי וזה כל הצ'ארם בו, הוא בינלאומי, הוא איכותי, הוא מלודי וקליט והוא בדיוק הדבר המרענן שהאוזן המקומית זקוקה לו, גם אם זה לא בעברית.

אייל גולן פתח את השנה העברית החדשה עם "תמיד נשארת". זו בלדה רומנטית, סנטימנטלית ופשוטה שמוציאה ממנו את מיטב הכנות והעוצמה הווקאלית, ללא יותר מדי רעש וצלצולים וללא סלנגים צעירים שאינם הולמים אותו ואת גילו (כמו בשירו 'וי כחול' שפחות אהבתי, למשל) אלא פשוט ביצוע יפהפה, לא מתחנף ונוגע ללב.

תמיד טענתי שאנה זק לא זמרת, לא יודעת לשיר, למעשה אפילו עושה די כאב ראש בקולה הצווחני. אם לא מתייחסים לקליפים שלה המושקעים ויזואלית אלא מאזינים נטו לשיר, מבינים שיש פה מישהי שלא עונה להגדרה זמרת מהסיבה שאינה יודעת להגיש שיר, מזייפת, חסרת כל רגש בביצוע ומתאמצת בשירה ובנשימות המלוות שירתה.

ב"כל הבאז", שירה החדש שמנסה לחקות בצורה פתטית את נועה קירל וא-לה אלה לי-להב (וכמובן את קווין בי, למרות שהייתה מתה) ולהגיש פופ מסחרי בשקל וחצי, זק מוכיחה את טענתי שמוזיקלית אין לה מה לחפש בתעשייה, אולי רק בתור כוכבת רשת או וואטאבר, בכך היא מוכשרת. אבל במוזיקה – עדיף שלא תשיר, זה יעשה לה (ובעיקר לנו המאזינים) רק טוב.

ואם באנה זק עסקינן, הרי ששותפיה לאחד השירים הגרועים של השנה החולפת לטעמי ("קוביות"), סטטיק ובן אל תבורי, המנסים להתניע שוב את הקריירה הבינלאומית שלהם, השיקו השבוע את "Bella", שיר מצוין שתופס את האוזן למן השמיעה הראשונה, גם בגלל הפזמון הקליט, הסלסול הכה מקומי של תבורי והחריזה ההומוריסטית המתובלנת בחלוקת התפקידים הקבועה בין השניים. תבורי על השירה וסטטיק בעיקר על קטע ההיפ הופ.

אני לא יודע עד כמה השיר יכול להצליח בחו"ל כי הוא נשמע יותר מדי ישראלי, למרות ההפקה המושקעת והמאמץ לייצר אווירה בינלאומית, אך אם מדובר במחוזותינו בעיקר, הוא בהחלט מספק את הסחורה. לגבי שיר שיכול להפוך ללהיט בינלאומי – לצערי לא הפעם (והלוואי שאני טועה).

שיר מעניין הוציא השבוע אברהם טל, הומוריסטי, מזרחי בניחוח אלג'יראי (כדבריו), א-סימטרי ובעיקר אותנטי, אסלי ומציג וייב אקלקטי ומיוחד של טל. השיר "כולם פה" הוא לא שיר שקל לעכל אותו בהאזנה ראשונה כי הוא נשמע נוסחתי מדי ורק בהמשך הוא מתחיל להתפתח יותר ולצאת מהנישה השבלונית, כשהוא מעביר את החוויה של חפלה אמיתית בניחוח השורשי והאתני של פעם, גם אם הטקסט לטעמי פחות מתאים ללחן המקפיץ אלא די סטנדרטי ולא מעבר לכך. 

לסיכום, שיר טוב וראוי לרפרטואר של טל, אך ספק אם יזכה לחיי מדף ארוכים.

להקת "אטרף" הוותיקה ("שולה בחצר", "מנגו, בננה ומלון", זוכרים?) חברה לשיתוף בינלאומי עם הלהקה המכסיקנית "לוס רומברוס" בשיר "בואי". בשיר המשלב עברית וספרדית ומזכיר את השיק הלטיני הידוע של "אטרף", אך מלבד מוזיקת רקע נעימה, השיר לא כל כך מתרומם מוזיקלית ועל אף שהמבנה המלודי שלו קליט, הוא לא מצליח לסחוף, להלהיב או לנסוך במאזין אנרגיה. פספוס.

לפינאלה ובאווירת החגים הממשמשים ובאים, שלומי שבת וחבריו, סטלוס ואורן חן, בשיר "כשאליך אקרא". השיר שכתבה עינת הולנדר והלחין שבת מזכיר את שירי התפילה הספרדיים של אז, רק שהפעם מדובר בשיר מקורי (זו גדולתו של שבת כמלחין הפעם). ההרמוניות הקוליות בין השלושה מדויקות ועשירות, הכימיה ביניהם ניכרת לכל אורך השיר ובעצם, מרגע שמאזינים לו, אי אפשר שלא לזמזם אותו ולהתמכר. אחד החיבורים הכי טובים ששמעתי לאחרונה.