אריק ברמן. שתי מילים שאם אתם מתחת לגיל 20 או מעל גיל 60 כנראה לא יאמרו לכם יותר מדי, אבל למי שהיה בקיא בסצנת הפופ-רוק הישראלית של שנות העשרה אומרות דווקא לא מעט. בכל זאת, הוא היה אחד השמות החמים והבולטים בתעשייה, עם להיטים רבים שחורכים את הרדיו שכתב לעצמו ולאמנים אחרים, אך נדמה שבשנים האחרונות הוא כאילו נעלם.
מבט בויקיפדיה שלו שופך קצת אור על האירוע: האלבום האחרון שלו יצא בשנת 2017, ולא זכה לאותה הצלחה כמו אלה של אלבומיו הראשונים שיצאו אי שם בסוף העשור הקודם והושמעו בכל מקום. כך או כך, זה לא מנע ממנו להמשיך ולהופיע בכל השנים האלה, ולתחזק קהל אוהד במיוחד.
כבר שנתיים הוא לא היה בבארבי. "לא ידעתי מה לעשות עם כל התווים והטלאים", הוא מספר וצוחק, "וגם עכשיו אני לא יודע מה לעשות, אבל חייבים כבר להופיע", הוא אומר, רגע אחרי שסיים את השיר הראשון. החלל אמנם לא מלא לחלוטין אך מספיק גדוש כדי להרגיש את ההתלהבות והאנרגיה המדבקת (בתקווה שזה הדבר היחיד המדבק במתחם). הקהל עצמו די מגוון עם רוב קטן למין הגברי שהפתיע בנוכחות מרשימה כבר עם פתיחת הדלתות ב-20:30, מנהג ששמור בעיקר לאמנים עם קהל מעריצים הדוק ונאמן.
את הדקות האחרונות לפני עלייתו לבמה מעבירה שיר דוקטורי, זמרת צעירה ומוכשרת שנבחרה לחמם את המופע אחרי שזכתה בתחרות שירים מקוריים שערך בתקופת הגל הראשון. היא ביצעה שלושה שירים מקוריים וקאבר אחד נהדר וזכתה לתשואות רבות מהקהל, על אף שהמתין כבר למעלה משעה לבואו של ברמן. אנחנו אמנם מכירות, אפילו מילדות, אבל זו ממש לא הסיבה שאמליץ לכם בחום להקשיב לחומרים שלה. חפשו אותה ביוטיוב הקרוב לביתכם.
חזרה לברמן. רק בדרך לבארבי הבנתי פתאום הפעם הראשונה שאני פוקדת הופעה שלו ורק עכשיו, אני יכולה להודות שמדובר במחדל. הלא את זה שהוא כותב מוכשר, אני כבר יודעת שנים רבות. את זה שמדובר בטיפוס לא שגרתי, אני יודעת גם כן, אבל את העובדה שהוא פרפורמר מופלא ונוטף כריזמה? זה איזשהו חמק לי בין האצבעות.
כשהוזמנתי למופע בהתחלה תהיתי אם אכיר מספיק שירים כדי להנות והאמת היא שהתבדיתי. ראשית, כי אני מכירה מספיק שירים (וגם אתם, למפקפקים) ושנית, כי מסתבר שבהופעות שלו אפשר להנות גם אם לא מכירים כמעט אף שיר.
קודם כל, ההרכב שלו הוא בין הטובים שיצא לי לשמוע בהופעות חיות. רק במופע עצמו הסתבר לי שמדובר בלהקה חדשה ולא בחבר'ה ותיקים שעברו יחד דרך, אבל אולי דווקא ההתרגשות והראשוניות הוציאו מהם סאונד נפלא והרמוניה שקשה להישאר אדישים אליה (אלוהים, איזה מהמם זה כינור). בנוסף, גם התאורה הייתה מצוינת ושיפרה את הוייב הכללי, שלרוב לא מהווה איזשהו אלמנט מרכזי בהופעות בבארבי.
הסט-ליסט עצמו הורכב מהשירים הישנים שכל פעם מפתיעים אותי באופן שבו אני זוכרת את המילים גם אחרי 12 ו-15 (!) שנים. מ"האהבות הראשונות שלי" דרך "מה עוד ביקשת", "שער 6", "ג'וני", "הבחורה עם החתולים" (השיר האהוב עליי בפער) וכמובן "הגשמה עצמית" ו"לא הצלחתי להתאהב בך בשישית" שהיו ההיי לייט של הערב.
נוסף עליהם, שמענו שני שירים מתוך האלבום החדש שלו שייצא בקרוב (אחרי 4 שנים מאז צאת האלבום הקודם), שאהבתי במיוחד, "שיכרון כוח" ו"מישו אחד שאכפת לו", שזכה לביצוע כייפי במיוחד עם מי שעזר לו להפיק אותו מוזיקלית, אסף אמדורסקי.
כן, ימים אחרי שהכתיר את הכוכב הבא, קפץ אמדורסקי להתארח במופע של ברמן לביקור שהיה יכול להיות שידרוג משמעותי אך הסתכם בביצוע אחד לאותו סינגל חדש ובביצוע נוסף של אמדורסקי לבדו לשיר מאלבומו החדש שעדיין לא יצא. זה היה די מבאס. עם כמה שהרצון לקדם את המוזיקה החדשה מובן, וזכותו לבצע איזה שירים שיחפוץ – הקהל היה צמא לביצוע משותף של השניים לאיזו קלאסיקה מפעם של אמדורסקי, אך לשווא.
לסיכום הערב, אני חייבת להודות פשוט שהופתעתי לטובה, וזו אחת התחושות הכי כייפיות לצאת איתה ממופע. מערב שחשבתי שאזמזם בו בכיף 3-4 שירים, זכיתי להעביר ערב עם קהל אנרגטי ולהוט, אמן מוכשר באופן חריג ואווירה אמיתית של רוק ישראלי. מה עוד יכולתי לבקש?