לפני כמה שנים הסתובבה אסתר רדא ברחבי העולם, חצתה כמעט את כל המדינות בארצות הברית ובאירופה, וספק אם היה אז פסטיבל ג'אז או מוזיקת עולם שלא הופיעה בו. "זו הייתה תקופה סיזיפית מאוד", מספרת רדא כעת ומודה כי היא לא ממהרת לעשות זאת שוב. "מגיע שלב בחיים שבו צריך לחשב מסלול מחדש בנוגע לחלומות שלנו. מצאתי את עצמי נשאבת ונסחפת לתוך הרפתקה שלא האמנתי שתקרה, והכל התגלגל. אני כמובן אסירת תודה על ההצלחה, ושלא ישתמע אחרת, אבל פתאום הבנתי שיש עוד חלומות ואולי קצב אחר שצריך להתנהל בו".
אל המסע ההוא יצאה רדא עם בן זוגה הסקסופוניסט גל דהן, שגם הופיע לצדה. "בהמשך הייתי בהריון ואחר כך עם תינוק, וזה כבר היה קשה מדי", היא אומרת. "הייתי צריכה הפסקה, זה היה אינטנסיבי מאוד. לפעמים לקום בלילה, עם תינוק קטן, ולתפוס את המטוס מוקדם בבוקר כדי להגיע למדינה הבאה. נסיעות ארוכות, רכבות. זה היה לא פשוט. ואז הילד גדל קצת, ובגיל מסוים הוא כבר צריך לזוז. תחשבי מה היה קורה בטיסה לאוסטרליה, זו חתיכת טיסה, והוא לא יכול לשבת כל הטיסה בלי לקום. זה נהיה יותר ויותר בלתי אפשרי. באיזשהו שלב חשבתי על הילד, שכבר היה בגיל שהוא צריך חברים בגילו, שמבינים אותו ומדברים עברית. רק כשנחתי חזרה בארץ הבנתי כמה כל המסע הזה היה מאתגר".
אנחנו נפגשות ביפו, בבית קפה לא רחוק משוק הפשפשים, שם היא מתגוררת בעשר השנים האחרונות עם בן זוגה ועם שני ילדיהם: פלא, הילד שראה עולם ומלואו והיום הוא כבר בן 6 וחצי, וסלה, שנולד לפני שמונה חודשים. העילה למפגש היא העלאתה המחודשת של תוכנית הילדים האלמותית "פרפר נחמד", שחזרה אתמול למסך בגרסה עדכנית ומשודרת בכאן חינוכית. בגלגולה הנוכחי משמשת רדא כאחת מצוות המנחים הקבוע של התוכנית, שדורות של ילדים, ובהם גם כותבת שורות אלה, גדלו עליה ועל דמויותיהם של אוזה, נולי, בץ ושבי. לצד רדא מככבים בתוכנית גם משי קלינשטיין, אורי בנאי ובן יוסיפוביץ', שנדרשו להיכנס לנעליהם הגדולות של המנחים המיתולוגיים דודו זר, עופרה ויינגרטן, אפי בן ישראל ועוזי חיטמן ז"ל.
רדא (36) נולדה בקריית ארבע לאם שעלתה מאתיופיה שנה קודם לכן במבצע משה. "גדלתי בדיוק בימים של האינתיפאדה הראשונה, במקום שהיה רוב הזמן ממוגן, מגודר, מאובטח ועם חיילים חמושים", היא מספרת. "אבל מכיוון שנולדתי לתוך הסיטואציה הזאת, זה לא היה לי מוזר, והייתה לי ילדות מאושרת".
כשרדא הייתה בת 10, החליטה אמה שיעברו להתגורר בנתניה: "כשגרנו בנתניה זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי בדיעבד היכן גדלתי, ואיך פתאום יש עולם בחוץ שאינו גדר, אלא ים אינסופי".
בנתניה היא המשיכה ללמוד בבית ספר דתי, אבל בכיתה מעורבת של בנים ובנות. "אני מודה שזה הכה אותי בהלם, ובמשך שנה נמנעתי מלהצביע בשיעור", היא אומרת. "התביישתי. בקריית ארבע היו לנו כיתות של בנות בלבד, ואני מודה שהיה בזה משהו משחרר מאוד".
עד גיל 6 היא דיברה עם אמה אמהרית, אבל אז ביקשה ממנה לדבר איתה רק בעברית. "הייתי מבולבלת מאוד", היא אומרת. "בבית היה לי משהו אחר לחלוטין ממה שהיה בחוץ: האוכל, השפה , המוזיקה, המנטליות, הכל. אפילו המנהגים הדתיים שונים קצת אצלנו. אני זוכרת שפעם חזרתי בצאת חג הפסח עם פיתות, ואמא שלי כעסה עליי כי לפי המסורת שלנו, החג יוצא רק בבוקר ולא בערב. הכל היה שונה, ואפילו שלא היינו המשפחה האתיופית היחידה בקריית ארבע, עדיין הרגשתי את הפער הזה".
אף שאמה נותרה דתייה, בגיל הנעורים החלה רדא ללבוש מכנסיים. "היא קיבלה את זה", אומרת רדא. "אמא שלי היא אישה מדהימה, ולמרות שעשיתי לה את המוות, היא ידעה בדיוק איך לדבר איתי. רק היום, כשאני אמא, אני מבינה שהייתי ילדה קשה וקצת עקשנית ומרדנית. היא גם קיבלה את זה שאני פונה לתחום המוזיקלי. היא רק רצתה תמיד שנהיה מאושרים ונעשה את מה שהכי טוב לנו".
הכישרון המוזיקלי של רדא בלט עוד בילדות, כשמנהלת המועדונית שבה הייתה מבלה את השעות שאחרי הלימודים הבחינה בקולה המיוחד וחיברה אותה לשלמה גרוניך, שבאותן שנים הקים את מקהלת שבא לילדים יוצאי אתיופיה. "שרתי בכל מקום ובכל הזדמנות, כמעט כאילו ידעתי כבר אז שזה הייעוד שלי ושמהשירה אני לא יכולה לברוח", היא מספרת. "למקהלת שבא הגעתי לשנה אחת בלבד, והיה לי כיף שם מאוד, אבל עזבתי כי הייתי ילדה מרדנית ורציתי ליהנות מהילדות שלי ולא לבזבז את הזמן עם החברות על חזרות".
ליום הולדתה ה־13 היא קיבלה מאחיה גיטרה וספר תווים והחלה ללמד את עצמה לנגן. בצה"ל שירתה כסולנית בלהקת זרוע היבשה. אחרי השחרור זכתה באחד התפקידים המרכזיים במחזמר "הלהקה", שעלה בתיאטרון הבימה. "היו אודישנים, וכל מי ששירת בלהקות הצבאיות הלך", היא מספרת. "למרות שגם אני שירתי בלהקה צבאית, העדפתי לוותר כי הבנתי שעושים רימייק על הסרט המקורי וידעתי שאין בו דמות כהת עור במקור. אבל כמה חודשים אחר כך פגשתי במקרה את עידן רייכל, שזכר אותי מהאודישנים ללהקה הצבאית וסיפר לי שמחפשים דמות ממוצא אתיופי. הלכתי להיבחן והתקבלתי. די בהפתעה, אפשר לומר".
למרות פרס "תגלית השנה" שקיבלה מהתיאטרון הלאומי על משחקה במחזמר, רדא לא רק שלא רצתה להיות שחקנית, היא אפילו לא הבינה על מה המהומה ומה רוצים ממנה. "התהלכתי בתחושה שאני לא טובה מספיק, לא הבנתי למה מתלהבים ממני, והייתה בתוכי איזו תחושה כאילו עוד רגע כולם הולכים לגלות את הבלוף", היא אומרת. "הגעתי לתיאטרון הבימה עם בוגרי בית צבי ושחקנים עם לימודים וניסיון, ואני מודה שהיה לי קשה, הייתי קשה עם עצמי יותר מדי, לא האמנתי שזה מגיע לי ולא הבנתי למה לקחו דווקא אותי".
החיבוק של המבקרים והקהל אחרי יציאת האלבום הראשון הפתיע אותה. "לא האמנתי שיפרגנו לי מהר כל כך, וזה שימח אותי מאוד", היא אומרת. "החשיפה הראשונה שלי לקהל הרחב הייתה בפסטיבל אינדינגב, שם ידעתי שזהו זה, יצאתי לדרך חדשה. לא האמנתי שהרדיו והקהל יחבקו את השירים מהר כל כך, כי הם קודם כל לא מיינסטרים, הם באנגלית, וגם בנישה מסוימת מאוד. הנישה שלי".
סיבוב ההופעות הבינלאומי שלה החל כמעט במקרה. "הופעתי בפסטיבל הג'אז באילת, וסוכן בינלאומי שנכח בפסטיבל חיפש אותי אחרי ההופעה ושאל אותי אם אני מעוניינת לנסוע בחודש הבא לפסטיבל הג'אז בשטוקהולם. משם זה התחיל להתגלגל", היא מספרת.
במהלך סיבוב ההופעות האמריקאי גילתה שהיא בהריון: "טור של חודש וחצי בארצות הברית עשיתי עם בחילות ולא סיפרתי לאף אחד, מלבד כמובן לבן זוגי שליווה אותי לבדיקות. שקיפות עורפית בסן פרנסיסקו, וכל מה שצריך בכל נקודה שהגענו אליה".
בעקבות ההצלחה של סיבוב ההופעות באמריקה, סוכנת אירופאית הזמינה אותה להופיע שם, בין היתר לחמם את סטינג בפסטיבל מוזיקה בצ'כיה. "הייתי כל כך המומה שחששתי לשאול אם מדובר בסטינג־סטינג, או שמא סטינג, זמר עלום אחר מאירופה שלא שמעתי עליו", היא מודה. "מובן שההתרגשות הייתה בשיאה כשהבנתי במה מדובר. הייתה הופעה מרגשת מאוד".
זה שנים שרדא מנהלת את עצמה בכל הנוגע לעיסוקיה בארץ. "זו אולי הסיבה שגם לא הייתה מאחוריי חברת תקליטים כי תמיד פחדתי שתילקח לי העצמאות", היא מספרת. "היום אני דווקא אשמח שמישהו ייקח ממני את ניהול הביורוקרטיה, אולי החלק הכי מתיש וקשה בעבודה. זה אף פעם לא היה חלק טבעי או נוח עבורי. אבל אני יודעת שבדיוק כמו שאני מסדרת את הבית לפני שהמנקה מגיעה, גם כאן אני לא אצליח לשחרר שליטה לגמרי, זה עניין של אופי".
עד היום היא הוציאה שלושה אלבומים, ורק האחרון בהם - "חסד" - הוא בעברית, שפה שרק לאחרונה הרגישה רדא שהיא בשלה לכתוב בה. "זה מוזר כי העברית, שהיא השפה הראשונה שלי, הייתה השפה האחרונה ששרתי בה", היא אומרת. "אבל זה כנראה חלק מהתהליך של הבשלות, של לקלף את הקליפות ולשיר ולכתוב וליצור בלי פילטרים בשפה שהכי נוגעת בנימי הנפש. אנגלית זו הבחירה הקלה. אומנם אמהרית היא שפת אמי, אך היא לא שגורה בפי".
האלבום "חסד" יצא בתחילת תקופת הקורונה. "הייתה התלבטות אם ללכת על זה כשאין מופע השקה ברקע, ובסופו של דבר הבנתי שזו תקופה שאנשים זקוקים בה לנחמה, למוזיקה טובה ולסרטים, והאלבום יצא", היא אומרת.
עם בן זוגה הסקסופוניסט היא לא עובדת יותר, אלא מעדיפה להתייעץ איתו ולשמר את הזוגיות והקריירה נפרדים לעת עתה. "זה לא שלא היה לנו כיף. זו הייתה חוויה נהדרת, אבל גם אינטנסיבית מאוד ולא פשוטה לפעמים, וזה טבעי", היא אומרת. "אחרי שחזרנו לארץ החלטנו לשמר את ההפרדה, ואני מעדיפה להתייעץ איתו מבחוץ על המוזיקה שלי ולהישען עליו כבן זוג".
בימים אלה, נוסף ל"פרפר נחמד", רדא עסוקה בחזרות לפסטיבל הפסנתר באוקטובר ולהופעה נוספת בסוף ספטמבר, שהיא מתכננת עם הפילהרמונית בהיכל התרבות בתל אביב, בתקווה שהגבלות קורונה לא יימנעו זאת. "בכל עניין המוזיקה אני לא מרגישה שיש לי זכות בחירה", היא אומרת. "אני מבינה היום, ובעצם תמיד הבנתי, שזה חזק ממני, ולא משנה מה יקרה אני לא יכולה להפנות לצורך הזה את הגב, גם אם יש רגעים קשים. מוזיקה מבחינתי היא מין אמת כזאת שפשוט מתרחשת".
התרעות פיקוד העורף