בגיל 83 נראה כי יורם טהרלב, אחד המשוררים והפזמונאים המבריקים והמשפיעים במחוזותינו, נמצא בתקופה של פריחה מקצועית. בזמן הקורונה יצא לאור פרויקט "יעלה ויבוא", המוקדש לשיריו ושזכה להצלחה מסחררת; עמוד הפייסבוק שלו הפך לוויראלי עם מאות אלפי כניסות; והתשוקה לחרוש את במות הארץ לאורכה ולרוחבה ולהופיע בפני קהל רק גוברת. בחול המועד סוכות יעלה עם מופע בידור וזמר חדש, "אתה נח בתנ"ך", שצפוי לשלב בין שתי אהבותיו הגדולות: פזמונאות ויהדות.

נדמה כי היהדות והמשיכה לדמויות תנ"כיות תמיד היו נוכחות בשיריו וביצירתו של טהרלב, עוד מימיו כפזמונאי צעיר. ולראיה, השירים "נח" (מתי כספי), "על כפיו יביא" (רבקה זהר), "יעלה ויבוא" (גידי גוב) ו"מלאך מסולם יעקב" (צוות הווי של הנח"ל), שבהם הוא עשה שימוש בסיפורים מספר הספרים.

"זה תחום מעניין, שריתק אותי עוד מילדותי". מספר טהרלב. "אבא שלי החדיר לי את הדברים שקשורים ליהדות בדרכו שלו, כמו למשל את שפת היידיש, ופתח בפניי צוהר לעולם היהדות".

אומנם המשיכה ליהדות בערה בו מילדותו, אך הוא החל להעמיק בה לפני כ־30 שנה, בצורה מקרית לגמרי. "זה התחיל כשהתחלתי להופיע בפני ילדים בבתי ספר", הוא משחזר. "יום אחד הייתה לי הופעה בספרייה בבאר שבע. לפני המפגש ראיתי קרטון עם ספרים ישנים מונח במשרד של מנהל הספרייה והתחלתי לחטט בו. המנהל, שראה זאת, אמר לי שאלו ספרים ישנים שאין בהם שימוש ואמר שאני יכול לקחת מה שאני צריך.

"בקיצור, היה שם ספר בשם 'שבט מוסר', שכתב רבי אליהו הכהן מאיזמיר וראה אור בשנת 1712. היו בספר 52 דרשות שעוסקות בענייני מוסר. זה ריתק אותי, בייחוד ההתבוננות שלו על החיים ותיאוריו את החיים בסביבה שהוא פעל בה. משם התחלתי לנבור הלאה בנושא הזה ומצאתי דברים מרתקים שנכתבו בנושאים שלנו החילונים אין סיבה לוותר עליהם".

במדינה שלנו לא נעשית הפרדה בין דת ליהדות.
"נכון, לפעמים מתבלבלים בין יהדות לבין דת. יהדות היא עולם ענק ועשיר ומבחינתי, כאדם חילוני, אני יכול להיות חלק ממנו בלי להכניס לתמונה את המילה דת. המקום של הדת בתוך המוסר הוא קטן מאוד. המקום היחיד שתופס הוא היחסים בין אדם לחברו וחינוך הילדים ונושאים יומיומיים".

הדור הצעיר מתחבר ליהדות?
"כן, אני חווה זאת דרך המגע שלי עם אנשים שקוראים את החומרים שלי בפייסבוק. שמתי לב שמתעניינים ביהדות לא מעט אנשים, רבים מהם צעירים, גם דתיים אבל גם חילונים. יש חילונים שמודים לי על זה שאני מבאר את פרשת השבוע בצורה נגישה. עם זאת, כשאני רואה תוכנית כמו 'מונית הכסף' ומגיעה שאלה מהתנ"ך, הרבה פעמים אני שומע את התשובה 'תנ"ך זה לא התחום שלי'. הצעירים מתעצלים לחפש את התשובה במקורות, כך שיש התעניינות אבל מצד שני יש גם עצלנות מסוימת".

במופע החדש "אתה נח בתנ"ך", שאותו יחנוך במסגרת פסטיבל מספרי הסיפורים ב־18 בספטמבר בתיאטרון גבעתיים, יחבור טהרלב למוזיקאי עופר כץ (שינגן וישיר) וישזור את מסקנותיו מנבירותיו בנבכי היהדות והתנ"ך עם פזמוניו הידועים ויתבונן בהומור על הדמויות התנ"כיות המפורסמות. "החלטתי לרכז במופע הזה שני כיוונים שונים שעוסקים בתנ"ך", הוא מספר. "יהיו שירים שכתבתי על התנ"ך וגם קטעים מתוך ספרים שכתבתי בנושא, כמו 'על ברכי אבות', 'שמחת תורה' ו'שמע בני'. אני מקווה מאוד שהקהל יאהב".

אבי טולדנו בשיר ''הורה'' -אירוויזיון 1982 (צילום: צילום מסך)אבי טולדנו בשיר ''הורה'' -אירוויזיון 1982 (צילום: צילום מסך)


גאוות יחידה

אחד המאפיינים העיקריים בכתיבתו של טהרלב הוא ההומור. "חוש ההומור זו ירושה מאבא שלי. לא הייתי אומר שהוא היה אדם מצחיק, אבל הוא היה מלא הומור. בכלל, אני חושב שהומור מכניס אושר ואיזון לחיים של כל אדם. האפשרות להסתכל על עצמך מהצד ולהגיד דברים שלא היית אומר אלמלא היה לך הומור היא סגולה. אני מודה לאלוקים שנתן לי את הנכס הזה".

אביו, המשורר חיים טהרלב, עודד אותו למשוך בעט מקטנות. "תמיד אהבתי לכתוב", מספר הבן. "אבא שלי רצה שאכתוב שירה ודחף אותי לכך. כילד וכנער פרסמתי בעיתוני ילדים ונוער דברים בעלי אופי של שירה, אבל בשלב מסוים החלטתי להשקיע את מרב מרצי בכתיבת פזמונים שמיועדים לאוזן במקום כתיבת שירה שמיועדת לספר. זו דרך שבחרתי בה מרצון".

אתה גאה בדרך הזו?
"'גאה' זו מילה שמתנגדים לה ביהדות, אז בוא נגיד שאני מאוד מבסוט מהבחירה. התחום הזה מתאים לי והיה לי בו יתרון יחסי. אני שמח שלא בחרתי בכתיבת ספרות ושירה כבדה".

אל קריירת הפזמונאות המקצועית התגלגל בשנת 1963, כשכתב במהלך נסיעה מקיבוצו יגור אל תל אביב את שירו הראשון "את ואני והרוח". בעידוד אשתו הראשונה, המשוררת והסופרת נורית זרחי, שלח את השיר למלחין היחיד שהצליח להשיג את כתובתו: נחום (נחצ'ה) היימן.
"גיליתי שיש מלחין שאני יכול לאתר את הכתובת שלו בלי להתאמץ, אז שלחתי לו בדואר את הטקסט שכתבתי", הוא מחייך. "נחצ'ה הלחין את השיר ומסר אותו לצמד הפרברים להקלטה. זה היה השיר הראשון שלי שהוקלט והתפרסם. בהמשך כתבתי עוד כמה שירים ושלחתי אליו. הוא הלחין גם אותם ומסר להקלטה לזמרים בני הדור ההוא, וכך בעצם נחצ'ה הכניס אותי לתחום הפזמונאות".

קשה למנות בכמה משפטים את כמות השירים שעליהם חתום טהרלב, שכן הוא כתב כ־800 פזמונים שמרביתם התפרסמו. בגזרת הילדים אפשר למנות למשל את "ברבאבא" הנצחי, "המשפחה שלי", "הדרך אל הכפר", "כולם הלכו לג'מבו" ששרה ציפי שביט וגם את "בים בם בום".
עבור הלהקות הצבאיות הוא כתב את "חסקה", "קום והתהלך בארץ", "ישנן בנות", "היה לי חבר, היה לי אח", "ההר הירוק תמיד", "אני מת", "גבעת התחמושת" ו"עוד לא תמו כל פלאייך".

ואי אפשר שלא להזכיר את היצירות האלמותיות "אינך יכולה", "בפרדס ליד השוקת", "אתה לי ארץ", "שהשמש תעבור עליי" וגם את השירים שהשתתפו בתחרות האירוויזיון, בהם "הורה" ו"שירו".

"השירים שאני אוהב וקשור אליהם הם יחידאים, כלומר יחידים מסוגם מבחינת הצורה והתוכן, שאין שיר אחר בזמר העברי שדומה להם", אומר טהרלב. "האחד זה 'גבעת התחמושת', שכתוב בסגנון שאין כמותו ושירים כמו 'הבלדה על יואל משה סלומון' ו'על כפיו יביא', כי הם מביאים נופך אחר לזמר העברי. זה לא שאני לא אוהב שירים אחרים שכתבתי ושהקהל אוהב, אבל היחידאות שמאפיינת אותם גורמת לי לחשוב שאם לא הייתי כותב אותם, הם היו חסרים בזמר העברי. אלו דברים שגורמים לי נחת".

עוד דבר שגורם לו נחת הוא פרויקט "יעלה ויבוא", בניהולו האומנותי של קובי בן עטר, שמטרתו לחבר בין יצירותיו הקלאסיות עם הדור הצעיר. בין המבצעים של שיריו נמנים אייל גולן, יובל דיין, עידן עמדי, שלומי שבת, שירי מימון, להקת שלווה, קמה ורדי (נכדתו של טהרלב) וזמר צעיר בשם יורם טהרלב, שהקליט לראשונה בחייו עם להקת הגבעטרון את שירו "לילות". השיר שהלחין יאיר רוזנבלום, התפרסם בשנות ה־70 בביצוע דורית ראובני ודודו זכאי.

"לא רציתי להיות זמר וגם לא אהיה", מרגיע טהרלב. "אבל כשקובי (בן עטר - ד"פ) הציע לי לשיר את השיר בעצמי, אמרתי: 'יאללה'. אני רואה שכיום כמעט כל אדם נהיה זמר, אז אמרתי 'למה אני לא?', וביצעתי את השיר כמיטב יכולתי".

מה חשבת על הפרויקט?
"אני מאושר. לקחו זמרים צעירים, על חלקם לא שמעתי מעולם, והם נתנו פרשנות מרגשת ויפה לשירים שלי. קיימתי עמם שיחות קצרות לפני ההקלטה וראיתי שהם חשבו על דברים מעניינים בהקשר לשירים שאני לא חשבתי עליהם".

מה חשבת על הביצוע של נכדתך, קמה, לשיר "אין אהבה אחרונה"?
"מה יש לומר? היא מוכשרת ומצוינת. זה שיר שהיא הלחינה ביום הולדתי ה־80 וריגשה אותי מאוד".

הפרויקט גרם לך להסתכל אחורה אל קריירת הפזמונאות שלך?
"בהחלט. הם לקחו שירים שלא זכרתי שכתבתי ורעננו אותם. האמת היא שאני לא צריך פרויקט מיוחד כדי לחזור לשירים שכתבתי, הם נמצאים באקו"ם ומושמעים, כך שאני זוכר את הרפרטואר שלי. בכל מקרה, הפרויקט עשה לי טוב, כי כבר 35 שנה אני לא בתחום ולא מכיר את הזמרים ואת כללי המשחק העכשוויים".

יורם טהרלב בשנת 1988 (צילום: גרי אברמוביץ)יורם טהרלב בשנת 1988 (צילום: גרי אברמוביץ)


החרוז שהלך לאיבוד

כשהוא אומר שאינו בתחום, מתכוון טהרלב לכך שהוא החליט באופן גורף להפסיק לכתוב פזמונים. "היה מספיק לי. מיציתי. התחומים האחרים של הספרים והיהדות עניינו אותי יותר ומתאימים יותר לגיל שלי. זה הולם את המקום שבו אני נמצא עכשיו, מאשר לכתוב שירים ולגלות בכוחותיי זמרים חדשים ומעבדים חדשים ואת כל העולם הזה מחדש. עד גיל מסוים זה היה עלא כיפאק ואחר כך הגיע הזמן לעבור למשהו אחר".

אפילו להנאתך לא כתבת פזמון חדש?
"לא, אפילו לא להנאתי. החלטתי להפסיק עם הכתיבה באופן מוחלט".

בדיעבד, יש פזמונים שהיית משנה קצת במבט לאחור?
"אין שיר שלא הייתי רוצה לשנות או לשפץ, ואין שיר שעד היום לא כואב לי שזמרים לא שרו אותו מדויק. אבל אני לא יכול לעשות עם זה כלום, בייחוד לא עם הדברים שמוקלטים. אני מאושר שזוכרים את השירים שלי, מנערים ומחדשים אותם, ולא נלחם על כך שמישהו מקצר שיר או נותן לו קצב אחר. זה סוג של פרשנות שאני לא רואה עצמי כמומחה להגיב עליה".

מה דעתך על מיקומו של הפזמון העברי כיום ומה צופן עתידו?
"זו שאלה קשה. ההיכרות שלי עם הפזמון החדש לא גדולה. אני שומע הרבה שירים ואומר לעצמי שבדור שלי לא היו כותבים ככה. שאם מישהו היה כותב ככה, הוא לא היה מרשה לעצמו להיקרא 'פזמונאי'. חלק מהיופי של השירה הלך לאיבוד, כמו החרוז שאיבד את משקלו ומעמדו. אבל מה יש לי להגיד? אני עדיין שבוי באמירה של משה אבן עזרא: 'לא תחרוז שור בחמור, הבא את השור אל ארץ המישור ואת החמור אל הר המור'".

בשבע השנים האחרונות טהרלב מעלה לעמוד הפייסבוק שלו את "פרשת השבוע" מנקודת מבטו, בתוספת ההומור והשנינות האופייניים לו. מה שהוא לא ציפה לו זה שכל פוסט שלו יגרוף מאות לייקים, תגובות ושיתופים. "עד עכשיו אני לא יודע איך להיכנס לפייסבוק", הוא מגלה. "את כל זה עושה אשתי בתיה, שמנהלת את הרשתות החברתיות. היא מעלה פוסטים בשבילי, אומרת לי מתי צריך להקליט סיפור חדש, והיא גם עוסקת בשיווק. היא כל הזמן לומדת, כי המדיה משתנה בלי הרף".

מה אתה חושב על היותך "כוכב רשת"?
"זו זכות גדולה לחיות בעידן שבו אף אחד ממשוררי העבר לא זכה לו. זאת אומרת, מעולם ביאליק לא ראה ש־300 אלף איש נכנסים לקרוא שיר שלו וכותבים לו תגובות. המדיה הזו מעניקה למשורר את היכולת לראות תגובות, חלקן טובות וחלקן לא טובות. בחיים לא חשבתי שהפייסבוק יעורר כל כך הרבה רגשות, אהבה וביקורת".

"הקיבוץ נשאר בתוכי"

עם החזרה הזהירה לשגרה, טהרלב חידש את מופעיו הקבועים. "אני מופיע לא מעט", הוא אומר. "מלבד המופע עם עופר כץ, יש לי שני מופעים גדולים יותר: 'את ואני והרוח', שבו מופיעים על הבמה ארבעה זמרים מלווים בתזמורת ועוד הופעה חדשה שבה ארבע בנות, בהן הזמרת רוחמה רז, שרות משיריי. ההופעות מתקיימות גם בחצרות בתים וגם בהיכלי תרבות, אני מגיע לכל מקום".

עד מתי אתה מתכנן להופיע?
"כל זמן שאני חי ויכול לעלות על הבמה, לעת עתה בלי מקל. כל זמן שהקהל רוצה לשמוע את הסיפורים האלה, אני אעלה. לפני כמה ימים פגשה אותי עדי אשכנזי ואמרה לי: 'תשמע, ראיתי קטעים שלך באינטרנט והקהל מתגלגל מצחוק! פשוט לא האמנתי איזה הומור אתה מביא להם!'. וזה נכון, כשאני מופיע, הקהל יוצא גם כשהוא צוחק, לא פחות מהופעת סטנד־אפ וגם בתחושה נוסטלגית, עם קצת עצב על השינויים שחלים בארץ".

אגב השינויים, מה דעתך על המצב במדינה?
"יש המון מחלוקות, שזה דבר שתמיד ידענו בעם ישראל, עוד מימי 12 השבטים וגם בזמן החסידות. לפעמים המחלוקות מגיעות לקצוות, לכדי שנאה מיותרת. וחבל. מצד שני, בתוך הכאוס הזה נוצרת תרבות מרתקת, רעיונות חדשים, ציוויליזציות שונות, שפות חדשות. נוצרות תרבות ותכונות שמרתק להתבונן בהן. על המון דברים שקורים במדינה אני מצטער, אבל כשאני עומד בפקק בכביש עם ארבעה מסלולים, זה מרגש אותי. המדינה שלנו התקדמה".

איך עוברת עליך תקופת הקורונה?
"ההסתגרות בבית לא קלה. התחלתי להופיע בזום ולא אהבתי. זה דיכא אותי, כי אתה מדבר לקיר ולא יודע מי שומע ומי מגיב. אנחנו חווים חוויה גלובלית, כמו הדברים שקראנו עליהם בהיסטוריה של עידן המגיפות ועידן הדינוזאורים. זו חזרה לתקופה שהאמנו שלא תחזור, כי ביכולתם של המדע והרפואה להתגבר על מחלות. והפעם הם לא מתגברים".

אתה לא פוחד?
"אני לא חושש מקורונה, אבל נזהר. כל יום אני הולך לספסל ברחוב לעשן את הסיגריה שלי ורואה את קצב החיים של הרחוב, אבל אלו חיים עצובים".

משהו באופי הקיבוצניקי נשאר בך?
"אני לא חושב שמישהו יכול לאבד את האופי הקיבוצניקי שלו עם השנים. המקום שבו נולדת ועיצב את חייך נותן לך פרופורציות לכל מה שקורה לך בהמשך. האופי שלי לא אבד, והקשר שלי לקיבוץ ולאנשים שגרים שם עד היום, הוא חם. זה הנוף שקושר אותך בצורה סימבולית לדברים שקורים לך בחיים. הקיבוץ נשאר בתוכך".

נחזור לקורונה, מה חשבת על מחאת ענף התרבות?
"זו מלחמה צודקת אבל גם ההחלטות להישמר מהתקהלות צודקות. יש את המקום שבו נמצאת השירה ונמצאת התרבות, ויש את עולם החומר. כשפרצה הקורונה, אנשים דבר ראשון רצו לקנות ביצים ונייר טואלט, אף אחד לא רץ לרכוש מוזיקה. יש סדר עדיפויות בעולם תקוע".

לסיום, יש לך פנטזיה מקצועית שעדיין לא מימשת?
"בצניעות רבה, אני עוסק בדברים שאני מסוגל לעשות אותם. בחיים לא כתבתי רומן או מחזה, כי הכתיבה הזו לא מתאימה לאורך הרוח והאופי שלי. אני משתדל לעסוק בדברים שנמצאים בגובה העיניים שלי ומקווה שהם נמצאים גם בגובה העיניים של הקהל. חלק גדול מהיצירה שלי מיועד לאוזן ולא לעין. יש פזמונאים יותר טובים ממני, יש סטנדאפיסטים יותר טובים ממני, יש פרשני תורה יותר טובים ממני, אבל בכל המקומות האלה אני נמצא. אני עובד בחזית רחבה וזה מאפשר לי לפנות לדברים שאני מסוגל לעשות ולא לדברים שאני חולם עליהם. זו הדרך שאני הולך בה ואני מקווה שאלוקים ייתן לי כוח להמשיך". 

המופע "אתה נח בתנ"ך" יתקיים ב־18 בספטמבר, בשעה 21:00, בתיאטרון גבעתיים.