ביולי 2020, בעיצומה של מגיפת הקורונה, כשעולם התרבות היה מושבת, הגיע המוזיקאי יאיר דלאל עם כינורו אל רחבת היכל התרבות בתל אביב כדי לצלם קליפ בן כדקה וחצי בשם “רקוויאם לתרבות בישראל". בקליפ נראה דלאל, הלבוש כהרגלו לבן, מנגן עיבוד שלו לשיר “אין לי ארץ אחרת", עד שאדם נוסף, רעול פנים, סוחב אותו אל הגרדום, מלפף חבל תלייה סביב צווארו ומכסה אותו בשק. ברקע משתנה המוזיקה להמנון “התקווה", ועל מסך שחור מופיע הכיתוב: “מוציאים להורג את התרבות וכיכר העיר ריקה". בסיום הקליפ נראה כינורו של דלאל נטוש על הרצפה.



“הרגשתי שאני חייב לעשות משהו בשביל להביע את הכאב ואת המחאה", דלאל מספר כעת. “אם אני כבר עושה מחאה, אז עדיף שהיא תהיה בועטת ולא מחאה נחמדה כי המטרה היא לזעזע משהו. היכל התרבות היה סגור אז, ובכלל כל עולם התרבות היה סגור, ובמקום לצעוק או להתלהם כמו אחרים, ובמקום להתלונן, בחרתי להביע את מחאתי בדרך הזו. אני לא בעל אולם הופעות ולא אמן שמייצג אותו אמרגן כלשהו, אלא אני אמן עצמאי ויש לי רק כינור ביד".

אילו תגובות קיבלת?
“הרבה אנשים לקחו את זה ללב, חלק לקחו את זה קשה מאוד, אבל זו הייתה האמת שלי והוצאתי אותה החוצה. זו דרכה של אמנות וגם של מחאה. בדומה למוזיקה שלי, גם המחאה הזו לא הייתה מיינסטרים, אלא היא הייתה הדרך שלי להביע את דעתי".

איך עברה עליך התקופה הזו?
“הייתה תקופה לא קלה בכלל. פתאום הכל נסגר ובוטל. כל הנסיעות שתוכננו לי לחו"ל כמובן בוטלו. לא יצאתי מהארץ מאז הקורונה ועד היום, שזה דבר לא שגרתי בכלל בשבילי. כל הקונצרטים וההשתתפות בפסטיבלים בוטלו. בקושי לימדתי מוזיקה. מה שהצלחתי לעשות בזום - עשיתי בזום. אני יכול להגיד לך שקצת חמקתי בין הסגרים והמחסומים ונפגשתי עם תלמידים בכל מיני מקומות כדי לשמור על הגחלת והפרנסה".

אתה לא נראה טיפוס של זום.
“לא, אני לא טיפוס של זום. היה לי קשה מאוד כי אי אפשר ללמד מוזיקה בזום. אתה לא יכול לנגן עם התלמיד שלך בזום. זה לא עובד ככה. אבל אני לא מתלונן, כולם היו בצרה הזו".

מה חשבת על ההתנהלות של הממשלה?
“זה לא סוד שענף התרבות סבל מאוד. הרבה מאוד אמנים הגיעו לפת לחם, הרבה הפסיקו להיות אמנים, ואני מכיר גם כאלה שלא החזיקו מעמד ופגעו בנפשם. הנושא הזה לא טופל ועד היום הוא לא מטופל. שמעתי את שר התרבות חילי טרופר מדבר על הנושא, והוא אולי מפיח איזו תקווה, אבל יש עוד הרבה מה לשפר".

לדלאל יש בטן מלאה לא רק על התנהלות הממשלה, אלא גם על התנהלותם של חלק מבתי העסק במגזר הפרטי. “הפכנו להיות עם תאב בצע, ובגלל מה? בגלל מגיפה או מחלה? זה מקומם אותי", הוא אומר.

תסביר.
“אני לא מרוצה מזה שהכפילו את המחירים בכל מה שנוגע לבילויים ולתרבות. היום, בשביל לאכול פלח אבטיח על שפת הים, אתה צריך לשלם 150 שקלים. איפה נשמע כזה דבר? איפה נשמע שמשרדי אמרגנות מכפילים את המחירים של האמנים שלהם? מה זה? חבר’ה, כולנו עברנו את הקורונה הזו. אתם רוצים להחזיר את מה שהפסדתם על גבו וחשבונו של הקהל? כאמן אני לא רואה את זה בעין יפה, ואני חושב שזה יחזור אלינו כמו בומרנג. כולנו אכלנו אותה. אני לא מעלה את המחירים של השיעורים שאני מעביר. למה שאעלה? התלמיד שלי סבל מכך שהוא לא הרוויח כסף, ועכשיו אקח ממנו יותר? זה ממש לא לעניין".

דלאל (66), מנציגי המוזיקה האתנית הבולטים והמשפיעים בישראל ובעולם, המנגן בעיקר על כינור ועוד, ניצל את תקופת הקורונה גם בשביל לעבוד על אלבומו ה־17, My Old Love, שיוצא בימים אלה. זהו אלבום בלוז אותנטי, השונה לחלוטין מהז’אנר המוזיקלי שהעניק לו את פרסומו.

אלבום חדש של יאיר דלאל (צילום: ללא)אלבום חדש של יאיר דלאל (צילום: ללא)


“מעטים יודעים שבאתי בכלל מרקע של בלוז, ושבסגנון הזה התחלתי את הדרך עוד כנער", הוא מספר. “לפעמים אתה מזוהה עם סגנון מסוים, ואף אחד לא יודע מה רץ לך באמת בנשמה. כאן ניתנה לי ההזדמנות להוציא את האלבום הזה כמחווה לבלוז וליוצריו. הלוואי שהייתי יכול להקליט עשרה אלבומים כאלה. האלבום מבוסס על כינור ומכיל קטעים מקוריים שיצרתי, לצד קאברים לשירים של אריק קלפטון, להקת הגרייטפול דד ואמן הבלוז פאפא ג’ון קריץ’. מלבד העובדה שאני שר ומנגן בו על כינור לצד לובו בלוז בנד, גם הבת שלי שני משתתפת בו ומבצעת את השיר Old Love של קלפטון. לדעתי זו הפעם הראשונה בעולם שיש כינור המשולב בשיר שלו, ואני מקווה שאיכשהו זה יגיע אליו".

האלבום, שיצא בתקליט ויניל המונה שישה שירים ובמהדורה דיגיטלית (ספוטיפיי) המונה תריסר שירים, הוא סגירת מעגל אישית עבור דלאל.
“גדלתי ברמת גן, למדתי לנגן מוזיקה קלאסית אירופית בכינור, וספגתי מוזיקה ערבית ששמעתי בבית לצד מוזיקת הרוקנרול שבלטה אז", הוא מספר. “יום אחד, כשהייתי בן 14, חבר הביא תקליט בשם (Hot Tuna (1970, שבו ניגן הרכב באותו שם שכלל את פאפא ג’ון קריץ’, שניגן בלוז בכינור, וכן את הזמר והגיטריסט יורמה קאוקונן והבסיסט ג’ק קסידי מלהקת ג’פרסון איירפליין. זה הגניב לי את המוח ולקח אותי לעולם אחר. זה פתח לי את הראש".



מאז הפך דלאל למעריץ של פאפא ג’ון והחל לחקות את סגנונו ולנגן אותו. “הופעתי בכל מיני ג’אמים של בלוז בתל אביב, וזכיתי לכינוי ‘נגן הבלוז הקריזאי יאיר דילן’", הוא נזכר. “הכינוי ‘קריזאי’ ניתן לי כי ניגנתי את הבלוז בהתלהבות, במעין אמוק, ו’דילן’ כי ‘דלאל’ לא נשמע אמן של בלוז, אז הדביקו לי את ה’דילן’ של בוב".

לפני כשנתיים זכה לנגן עם אליליו קאוקונן וקסידי באלבומם החדש. “הם היו בטוחים שהגעתי מלואיזיאנה, ובצניעות אומר לך שהם הזילו דמעה כששמעו אותי מנגן", הוא מציין. “הם לא האמינו שאני מישראל".

יורמן קאוקונן  (צילום: Getty images)יורמן קאוקונן (צילום: Getty images)


דלאל שב אל הבלוז בשנת 1986, עת התגורר במושב עין תמר בערבה. “לימדתי אז בבית הספר 'יטבתה’, והקמתי הרכב עם תלמידים שלי ועם עוד כמה חברים מהמושב. קראנו לו לובו בלוז, על שם לובו הכלב שלי, שהיה נוכח בכל החזרות וההופעות", הוא משחזר. “היו לנו הופעות באזור הערבה ובתנועה הקיבוצית".

35 שנה אחרי, בעיצומה של הקורונה, הפציר בו אחד מחברי המושב, ערן (ערנסקי) שפירא, שליווה את פעילות הלהקה, להקליט אלבום שלם של בלוז. “זו הייתה סגירת מעגל בנפש", הוא אומר. “ניצלנו את הסגר כדי לעבוד על האלבום. התקבצנו סוף שבוע אחד בגליל והקלטנו את האלבום בטייק אחד, ללא תיקונים וללא שינויים. כמו ג’אם בלוז אמיתי. זה היה תענוג צרוף להקליט ככה, וככה בעצם מנגנים בלוז אמיתי".
מדוע החלטת להוציא אותו בוויניל? זה די יקר.

“אני אספן תקליטי ויניל, חובב הפורמט הזה, והוא נותן הרגשה אמיתית מאוד. אין על ההרגשה של להחזיק תקליט ביד, לקרוא את מה שכתוב על העטיפה ולהניח אותו על גבי הפטיפון. זה היה חשוב לי".

עד כמה אתה מתחבר לעולם הדיגיטלי?
“האמת היא שאני לא מחובר כל כך. אני משתמש בזה, אבל אני מעדיף תמיד לשמוע וינילים, דיסקים ואפילו קסטות על פני ספוטיפיי. אבל אני יודע שזה העולם, וצריך, רצוי וחובה להיות גם שם, למרות שזה נשמע פחות טוב ולמרות שזה לא בדיוק המקום שהייתי רוצה שזה יקרה בו. אבל אם רוצים לשרוד, צריכים להשתמש בפלטפורמה הדיגיטלית. אין ברירה".

ואם נחזור לאלבום, במה שונה נגינת בלוז מנגינת מוזיקה אתנית־מזרחית?
“במוזיקה המזרחית אני מרגיש מחויב יותר לדייק, ולעומת זאת, בבלוז אני חופשי יותר ושובר מוסכמות, לוקח את הכינור ופשוט מנגן, קורע את המיתרים".

תשמור לי מקום

הרומן של דלאל עם מוזיקה החל בגיל 4, כשהוריו לקחו אותו לחפלות עיראקיות משפחתיות. “זכור לי שניגן שם הכנר האגדי דאוד אכרם, וזה הלהיב אותי", הוא מספר. “ניג’סתי לאבא שלי שאני רוצה ללמוד לנגן בכינור. בהתחלה הוא היסס, אבל בסוף השתכנע, ובגיל 6 התחלתי ללמוד לנגן בכינור קלאסי בקונסרבטוריון העירוני ברמת גן. מנהל הקונסרבטוריון סימן אותי ככישרון, ולמדתי מוזיקה קלאסית במשך 12 שנה".

מה משך אותך בכינור?
“הסאונד של זה כנראה הטריף אותי. הייתי צעיר מדי כדי להבין מה זה בדיוק, אבל הנחישות שלי לרצות את זה הייתה לא מבוטלת וחזקה כל כך, שזה כנראה נגע בנפש, וזה לא עבר מאז. נכון שאני מנגן בעוד, והעוד נוגע בנפשי לא פחות מכינור, אבל כינור הוא הכלי הראשון שלמדתי לנגן בו".

בהתחלה ניגן מוזיקה ערבית רק בחדרי חדרים. “התביישתי לנגן את המוזיקה הזו בפומבי כי אי אפשר היה לנגן זאת בחוץ", הוא אומר. “אתה גדל במדינה כצבר, בתוך כור היתוך ועם רצון להיות ישראלי, וכשכולם סביבך מנגנים בגיטרות חשמליות, אתה תבוא ותנגן פתאום מוזיקה ערבית? זה לא היה לעניין.

שלמה בר (צילום: אריק סולטן)שלמה בר (צילום: אריק סולטן)


גם שלמה בר לא ניגן מוזיקה ערבית, אלא רק מאוחר יותר, עם הברירה הטבעית, הוא יצר מוזיקה מקורית המבוססת על המוזיקה הזו, פרץ לנו את הדרך ונתן הרגשה שזה אפשרי ושאפשר להיות ‘מוזר’ במוזיקה. במקביל אליו פעלו גם הרכבים כמו צלילי העוד וצלילי הכרם, שניגנו מוזיקה מזרחית, אבל לא בכלים מזרחיים. מפני שלא היה נהוג לנגן על עוד באותן שנים, יהודה קיסר ומשה בן מוש ‘המציאו’ שיטה ליצור סאונד של עוד, בוזוקי ושאר וריאציות בגיטרה חשמלית. זו המצאה ישראלית".

שלמה בר, שסרט תיעודי המבוסס על חייו (“מחזמר דוקומנטרי") יצא לאחרונה, הוא עבורו לא רק השראה, אלא גם חבר קרוב. “אני אוהב את זה שהוא הולך עם האמת שלו עד הסוף, בלי שום צביעות ובלי שום ניסיון לצייר את המציאות אחרת", אומר דלאל. “הוא צועק את מה שיש לו להגיד דרך המוזיקה שלו, ואני מעריך אותו על כך. אגב, בסרט שלו גם התנגנו קטעים מאלבומי ‘עלעול’ (1995), וזו זכות גדולה ומרגשת עבורי".

בגיל 18, זמן קצר לאחר גיוסו לחיל השריון, פרצה מלחמת יום הכיפורים. למרות שהיה בה טירון ולא לחם בלב האש, הוא סוחב ממנה טראומה. “המראות שראיתי במלחמה והאנשים שנפלו, שאת חלקם הכרתי מגבעתיים והתגייסו טיפה לפניי, מלווים אותי עד היום", הוא אומר בקול חנוק. “אני זוכר שהייתי צריך למחוק בטוש מהרשימות את החללים שנפלו, וחלק משמותיהם אני זוכר עד היום. זה קשה מנשוא, מוציא אותך מדעתך. לדעתי שיעור גבוה מאוד מהגברים בארץ שלחמו במלחמות או במבצעים סובלים מפוסט־טראומה. בימים אלו זה צף על פני השטח יותר ויותר. היום הכי קשה לי בשנה הוא יום הזיכרון. ביום הזה אני נכנס לקונכייה, נזכר בכל הדברים האלה, וזה מציף בי כאב גדול. טוב שיש מוזיקה כמפלט".

לדבריו, המטען שהוא נושא על גבו ממלחמת יום הכיפורים וממלחמת לבנון הראשונה, שבה שירת במילואים, הוא שגרם לו, בין היתר, לבחור במוזיקה כמקצוע לחיים. “בשלב מסוים חשבתי שהמוזיקה גדולה עליי. עברתי לגור בקיבוץ סמר בערבה והפכתי לפקח ברשות שמורות הטבע", הוא מספר. “אבל אז נקראתי למילואים בלבנון ושם קיבלתי את הבום, את ההארה. אני זוכר לילה מטורף בגזרה המזרחית בלבנון, שלא ידעתי אם אצא ממנו חי. נדרתי שאם אזכה לראות למחרת בבוקר את אור השמש, אחזור לנגן, אלך ללמוד מוזיקה ואהפוך למורה למוזיקה".

ומה קרה?
“בבוקר, כשראיתי את אור השמש, צלצלתי למנהל המדרשה למוזיקה במכללת לוינסקי עובדיה טוביה ז"ל, ואמרתי לו שאני רוצה לבוא ללמוד מוזיקה. הוא אמר לי: ‘אתה יכול לבוא כבר היום’. אמרתי לו שאני עוד באמצע המלחמה בלבנון, אבל שישמור לי מקום. הוא שמר, וכשחזרתי מהמלחמה, התחלתי ללמוד מוזיקה".

החתיכה החסרה

באותן שנים גילה דלאל את העוד. “עבדתי בקיבוץ כמורה למוזיקה והתחלתי ללמוד לנגן בעוד", הוא מספר. “הערצתי את נגן העוד של תזמורת קול ישראל בערבית יוסף שם טוב, שכונה יוסוף אל־עוואד, ורציתי להיות כמוהו. רציתי גם להיות גיטריסט, אבל הייתי גרוע בזה, אז ניסיתי כל מיני כלי פריטה וראיתי שאני מצוין בנגינה בעוד, אז נשארתי בזה".

בסוף שנות ה־80 ובתחילת שנות ה־90 ניגן ברחבי הארץ עם שני הרכבים שהקים: תקסים, ששילב רוק עם מוזיקה ערבית, ומידיאן, ששילב בלוז עם מוזיקה אתנית. “אלו היו הרכבים שניגנו משהו שלא נשמע עד אז בארץ", הוא אומר. “בשנת 1992 הוצאתי את הקסטה הראשונה, ‘סאלאם – בלוז מן המדבר’, שעד היום נשמעת לי מתקדמת לזמננו, כמו ורסיה מוקדמת לדודו טסה".

בדצמבר 1994 רשם את אחת מהופעותיו החשובות בקריירה הבינלאומית כשהוזמן להשתתף בטקס הענקת פרסי נובל לשלום ליצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת באוסלו, שם ביצע כסולן בכינור ובעוד את השיר “זמן אל־סלאם" (“זמן לשלום"). “עדיין מרגש אותי הסיפור הזה", הוא אומר. “הופעתי שם עם מקהלה מעורבת של ילדים פלסטינים וישראלים, עם שתי להקות רוק, ישראלית ופלסטינית, ועם התזמורת הפילהרמונית של אוסלו בניצוחו של זובין מהטה. זה היה סמל הדו־קיום במלוא תפארתו, בניגוד מוחלט לכל מה שקורה עכשיו בארץ, מעין אוטופיה. זה היה שיר שמאחד כל כך הרבה לבבות, ואחד האירועים המרגשים ביותר שקרו לי בחיים, מה גם שזו הייתה תחילתה של הקריירה הבינלאומית שלי".

למרות הביקורות המשבחות שלהן זכה על אלבומו “עלעול", שהתמקד במוזיקה אתנית, הוא לא הושמע כמעט ברדיו. “אלו לא היו להיטי רדיו, אלא שירים שחלחלו לאט־לאט מתחת לרדאר וזכו לפופולריות מפתיעה ומרגשת בקרב צעירים חובבי מוזיקה אתנית, עד היום", הוא אומר.
מתי הגיעה הפריצה הגדולה שלך?

יאיר דלאל, אהובה עוזרי, יוסי פיין, מיכאל אברג'יל (צילום: יוסי אלוני)יאיר דלאל, אהובה עוזרי, יוסי פיין, מיכאל אברג'יל (צילום: יוסי אלוני)


“אני לא חושב שפרצתי מתישהו בגדול, אבל אני מאמין שפסטיבלי העוד, שאני אחד ממייסדיהם, סייעו לי להגיע לתודעה של יותר אנשים. אני לא מאמין שכולם מכירים אותי. יש שמכירים אותי כאמן וכיוצר, אבל אני מודה ומתוודה שאני לא מיינסטרים ולא הצלחתי לחדור את תקרת הזכוכית של המיינסטרים. ואולי טוב שכך".

למה?
“אני לא בטוח שהייתי רוצה להיות במיינסטרים ושאני מסוגל לעשות מה שצריך בשביל להיכנס לשם. בכל מקרה, זה לא אני שקובע את הדברים האלה. אני לא יכול לקחת פטיש ולדפוק על התקרה עד שתתנפץ. זה יותר עניין של מה התקשורת אוהבת, מה שדרני הרדיו אוהבים ומה הקהל אוהב. מוזיקה אתנית היא מוצנעת יותר, מעודנת, אקוסטית וארוכה ממוזיקת המיינסטרים. הסולמות שלה אחרים, האקורדיקה וההרמוניה שלה שונות וכלי הנגינה שלה אחרים. שלמה בר במיינסטרים? גם לא. מכירים אותו לא מעט אנשים, אבל לא משמיעים אותו בכל יום ובטח לא בכל ש�