"עת השחר יעלה/ אחרי היות הליל/ העדר על ההר עולה/ והרועה מחלל:/ חללה חלילי/ ידידי היקר!/ חללה חלילי/ וישמע הבקר!"

השיר הזה, בעברית כנענית מחורזת, היה קרוב לוודאי שירו הראשון של חיים פיינר בן ה-12, תלמיד כיתה ז' בבית הספר "עממי" (לימים "מגד") במושבה רעננה. רק שנתיים-שלוש קודם לכן צולם עם משפחתו במיסלוביץ' שבפולין בתלבושת גלותית של מכנסי שלושת רבעי וסנדלים לבנים עם גרביים מגולגלים מעליהם. שנה בלבד קודם לכן עלו הפיינרים ארצה ובנם הקטון, דובר העברית מגיל חמש, השיל מעליו באחת את מוסרות הגולה והיה בשיריו, דווקא נטולי הפסטורלה של רועים מחללים, לקולו של דור.

חשיפת שיר הביכורים של חיים חפר, לימים חתן פרס ישראל, מענקי הפזמון שצמחו כאן, שיש המצביעים עליו כעל הגדול מכולם, הוא אחד מגילוייה הרבים של "הנני כאן", הביוגרפיה המקיפה (לעתים המקיפה מדי...) של חפר, שהופיעה בימים אלה בהוצאת "כתר". מחברה הוא חוקר התרבות וההיסטוריון ד"ר מוטי זעירא, חבר קיבוץ גבעת חיים איחוד, מי שחתום, בין השאר, על הביוגרפיות המרתקות של דוד זהבי, נעמי שמר ותרצה אתר.

מוטי זעירא (צילום: טל גליק)מוטי זעירא (צילום: טל גליק)

הביוגרפיה שכתב זעירא (אין קשר משפחתי למלחין מרדכי זעירא) נותנת לנו הזדמנות לחזור אל דמותו העסיסית והססגונית של חפר (ראשי-תיבות של חיים פיינר), להתענג על אמירותיו החדות כתער, שירה לכל עבר ובעיקר להתרפק על שיריו, שאי אפשר לתאר את הזמר העברי בלעדיהם.

ראיינתיו בראשונה ב-1983, עם התבשרו על זכייתו בפרס ישראל לזמר עברי עם משה וילנסקי, שותפו ליצירת כמה משיריו היפים ביותר ועם נעמי שמר, שאותה הוקיר מאוד והגדיר כ"מלכה לעצמה". חפר לא ניסה לשחק את הצנוע הידוע. "כששמעתי שהשנה יוענק פרס ישראל גם לזמר העברי, הגשתי את מועמדותי וציינתי את שמו של מועמד נוסף (שאותו לא חשף)", סיפר והעיר: "לאט-לאט התחילו להבין, שלא כל פרסי ישראל צריכים להיות על הצד הכבד".

חיים חפר, משה וילנסקי ונעמי שמר לצד הנשיא נבון ורעייתו (צילום: שמואל רחמני)חיים חפר, משה וילנסקי ונעמי שמר לצד הנשיא נבון ורעייתו (צילום: שמואל רחמני)

התבוננתי סביבי. חפר התגורר בדירה מוזיאונית, במרומי בית מגורים, שהתנשא מעל אחד הרחובות הראשיים בתל-אביב. "רעש לא מפריע לי וגם אם תפעיל בבת אחת את כל האזעקות של המכוניות בעיר, אמשיך לכתוב", אמר בשובבות אופיינית. למראשותיו בחדר העבודה שלו היו תלויות מפות עתיקות ולידן היה מוטל ספר תנ"ך ענקי מהמאה ה-17. מכל עבר הקיפו אותו מזכרות ממסעותיו הרבים בעולם. ביניהן היו בובות-קש מפולין, פסלוני-חימר מאתיופיה ופסל דמוי דון קישוט, שהביא מגווטמלה. "קח, שתה וויסקי", כמו השקה את הסוס שבפסל.

כמספר סיפורים מחונן וכחרזן בלתי נלאה, עמד במרכז החיים החברתיים בתנועת "המחנות העולים", שממנה התגייס לפלמ"ח, שם התאמן בהכשרות בדפנה ובתל-יוסף במקלות קפא"פ, גם השתתף במסעות למצדה ולמרחבים הקורצים. הוא עבר קורס סיירות, ואף היה זמן-מה שומר ראשו של משה סנה, ראש המפקדה הארצית של "ההגנה" ובמיוחד היה גאה בפועלו בהברחת עולים מסוריה ומלבנון. 

אז גם ערך היכרות עם שירת אלתרמן, שרבים משיריו ידע בעל-פה. "אחת החוויות המרגשות של חיי הייתה כשפסעתי לבדי במדבר יהודה, האהוב עלי וקראתי בקול מ'כוכבים בחוץ' שלו עד כדי הרגשה ארוטית בחך", השתפך לימים מי שכבר בגיל 20 נעשה מבוקש בזכות איכות כתיבתו.

חיים חפר (צילום: רענן כהן)חיים חפר (צילום: רענן כהן)

חפר מילא שורה של תפקידים בפלמ"ח, כולל אחראי על הקשר עם אסירים בבתי הכלא של הבריטים, שכפי שהודה, לא הצליח לפדות איש מהם וכסייר היה מעורב בליל הגשרים. באותה תקופה כתב,  עדיין בלי להתפרסם, ל"לי-לה-לו", שם התוודע לשושנה דמארי, שלה קרא בחיבה "סוזי".

בראשית 48', כבר בשלב הראשון של מלחמת העצמאות, הוא הציע למפקד הפלמ"ח, יגאל אלון, להקים את הצ'יזבטרון כלהקה צבאית שתרים את המורל בחזיתות השונות בפיקודו. היה לו כוכב אחד, שייקה אופיר, שכשרונו התגלה בפלי"ם והוא הובא ללהקה מליווי שיירות. אופיר המליץ על "בחורה נורא מצחיקה עם קול ערב", שאותה הכיר בסטודיו של "אהל" וכמוהו ליוותה שיירות. זאת הייתה נעמי פולני. כשאלון שאל את חפר מה צריך, זה ביקש תקציב לתזמורת מלווה, היינו אקורדיון. אלון הקציב עשר לירות, הכלי נרכש והולבש על מי שלימים הוכר כבמאי יואל זילברג. 

פרק הצ'יזבטרון, הלהקה שלה כתב את מילות מרבית להיטיה, היה משיאי חייו הארוכים של חפר. במהלך המלחמה הוא היה גם עד לעימות עם האונייה "אלטלנה" וכמעט נפגע. כהרפתקן מטבעו, לא הסתפק בפיקוד על הלהקה, אלא פה ושם אף הסתנן אל הקרבות ונטל חלק במקצתם. הוא לקח קשה את פירוק הפלמ”ח ובהמשך גם את פירוק הלהקה שלא צלחה דרכה באזרחית.

כישרון הכתיבה של חפר הפך אותו למתרגם מבוקש של מחזות לתיאטראות ולתסריטאי. בד בבד עבר לירושלים, שם למד ספרות ופילוסופיה באוניברסיטה העברית ואגב כך היה פעיל בבוהמה בעיר, עד שכעבור שנתיים עזב בלי תואר. הוא הוציא עם  חברו דן בן-אמוץ את ילקוט הכזבים. בשהותו באירופה חפר, שחשק בקריירה קולנועית, נפגש בשטוקהולם עם הבמאי המהולל אינגמר ברגמן, אבל נסיונו לשכנע אותו לעשות סרט בארץ העלה חרס.

כששב ארצה, כתב ללהקת  "בצל ירוק" של יוצאי להקת הנח"ל, הסתבך עם "הסלע האדום" ופינק את רביעיית מועדון התיאטרון בלהיטים. עם דן בן-אמוץ הוא הפיק את המופעים "תל-אביב הקטנה" ו"היה היו זמנים". שיאו של שיתוף הפעולה ביניהם היה במועדון "החמאם", שהם פתחו ביפו העתיקה, שנים לאחר שיצחק שדה הציע להם את המקום. שלישיות הגשש החיוור וגשר הירקון היו בין אלה שהתחילו שם את דרכם, כשהצגת "המגילה", בכיכוב משפחת בורשטיין, נחלה שם הצלחה מסחררת ביידיש.

בין המופעים ב'החמאם' נישא חפר בשנית לאחר גירושיו מכרמל לבית הלפרין, בת קרית חיים, רעייתו הראשונה, שאותה הכיר בפלמ"ח. הפעם התייצב מתחת לחופה עם רותי לבית לוי-מורחי, בת כרם התימנים, שהכיר בהיותה דיילת בביתן הישראלי בתערוכה העולמית בבריסל. גולת הכותרת של נישואיהם, לבד ממימי, בתו היחידה, הייתה טיסת חינם חלומית סביב העולם, שרותי קיבלה על שהייתה דיילת באל-על. אחרי גירושיהם, חפר לא נישא שוב. מימי נשואה לבמאי אריק רוטשטיין.

באמצע שנות ה-60 פתח חפר קריירה נוספת, עיתונאית, כמחבר מקאמות שבועיות, פוליטיות בעיקרן, בידיעות אחרונות ושיריו,שהושרו במחזות הזמר "קזבלן" ו"איי לייק מייק", ביססו את דובי זלצר במקום השני מבין מלחיני שיריו, לאחר סשה ארגוב. חפר תרם גם להתפתחות הרוק הישראלי בשיריו לשלישיית "החלונות הגבוהים", שחוללה עם שירו "יחזקאל" (בומבה של נביא) סערה בכוס מים. 

כריכת ספר הביוגרפיה על חיים חפר ''הנני כאן'' (צילום: יחצ)כריכת ספר הביוגרפיה על חיים חפר ''הנני כאן'' (צילום: יחצ)

אחרי מלחמת יום כיפור כיהן חפר כקונסול התרבות של ישראל בלוס-אנג'לס. משלהי שנות ה-80 פעל רבות להקמת בית הפלמ"ח, שם היה ממפיקי הסרטים התיעודיים שהנציחו את הפלמ"ח. במקביל פזמוניו למחזמר "סאלח שבתי" היוו אקורד אחרון בהפקותיו הגדולות. חפר הוזמן על-ידי יצחק רבין להיות בפמלייתו לטקס נובל השלום באוסלו. כעבור זמן קצר זועזע עמוקות מרצח ראש הממשלה וגם חש מכה בכנף, כשפוטר מכתיבת המקאמות בידיעות אחרונות.

בשנותיו האחרונות התערער מצב בריאותו של חפר. הוא נפטר ב-18 בספטמבר 2012 בגיל 87 והובא למנוחת עולמים לא הרחק מביתו לסופי-שבוע בעין-הוד.