"אני נאבק על חיי ומייחל רק לחיות עוד קצת", סיפר לי גרי אקשטיין ז"ל בפגישתנו האחרונה במהלכה זכיתי לתעד, להקליט ולהסריט אותו בפעם האחרונה בחייו. "כיום רק 7% מהכליות שלי מתפקדות והאחוזים הולכים ויורדים".
אקשטיין היה אחד האנשים הכי צנועים, אופטימיים ומוכשרים שידע הפסקול הישראלי, גיטריסט מבריק ומחונן, מפיק מוזיקלי מוכשר וטכנאי שעיצב את הסאונד הישראלי בשנות ה-70 וה-80.
ככל נגני הרוק של השנים ההן, גם הוא החל דרכו בלהקות קצב ("כובשי הקצב", "המטריות", "הכוכבים הכחולים", "הנסיכים" בגלגולה הגרמני ו"הקליידוסקופ") ואז פצח בקריירת סולו שהפכה אותו לאחד מחלוצי הגרוב, הFאנק והרוק הישראלי עם להיטי ענק כמו "אני הולך לבית שאן", "קפטן ג'ק", "בוגי איתי הלילה", "היה לי טוב", "היום זה היום", "רוח סתיו" וכמובן "פתאום כשלא באת" האלמותי שביצע עם שלמה ארצי.
קשה לתאר במילים בכמה הקלטות אקשטיין טבע את חותמו, בין אם כגיטריסט, בין אם כטכנאי סאונד ומפיק ובין אם כמורה דרך. הוא עבד עם כולם: מזהר ארגוב, שימי תבורי וחיים משה ועד אריק איינשטיין, שלמה ארצי, יגאל בשן ושלום חנוך.
אקשטיין מעולם לא התלונן על חוסר ההערכה לה זכה מצד התקשורת אך לא פעם כאב את זה שבתקשורת לא ספרו אותו כמוזיקאי, לא ניגנו את אלבומיו האחרונים ולא באמת הביעו הערכה לפועלו, לפחות לא בעודו בשיא פעילותו.
כן, זו תופעה שחוזרת כשמדובר באמנים וותיקים אבל הבעיה היא שלעולם לא לומדים, בטח שלא הגופים הממשלתיים (כולל משרד התרבות) בעבר ובהווה שלא קשובים למצב האמנים בשטח האמיתי ובטח שלא בתקשורת, שאני חלק ממנה.
בשנותיו האחרונות, מאז שלקה בשבץ מוחי, בריאותו הידרדרה ולפני כחודשיים היה אמור להגיע לקבל פרס אקו"ם על מפעל חיים (טוב שנזכרו, כשהבנאדם כבר לא יכל להגיע פיזית לקבל את הפרס בשל בריאותו, תעודת עניות לטעמי).
חשוב לציין כי אקשטיין הוקף במשפחה תומכת, בחברים אוהבים ובאנשים שהעריצו אותו ואת פועלו והוא תמיד שמר על החיוך והאופטימיות עד נשימתו האחרונה. יום אבל כבד למוזיקה הישראלית. תנחומיי למשפחתו.
יהי זכרו ברוך.