"אני עוברת תקופה מאוד קשה. יש רגעים מאוד קשים. רגעים של דאון מאוד עמוק. אבל לא מרשים לי ליפול" - כך אומרת הזמרת והשחקנית מירי אלוני בריאיון לוואלה! תרבות, קצת יותר מחודש לאחר שרגלה הימנית נכרתה. כזכור, אלוני לקתה בזיהום חמור ברגלה, ובשל חשש לחייה כרתו לה אותה רופאי בית החולים איכילוב - מהברך ומטה. אלוני, אשר עדיין מאושפזת באיכילוב, הייתה אמורה לככב במחזמר "התחנה" של תיאטרון חיפה אולם בעקבות מצבה הרפואי החליפה אותה בתפקיד דפנה דקל, ואתמול ערך התיאטרון פרזנטציה להצגה.
"לבית שאני גרה בו אני לא יכולה לחזור, כי יש שם 26 מדרגות בלי מעלית", אמרה אלוני בשיחה שהתקיימה ימים ספורים לפני הפרזנטציה. "חתכו לי את הרגל בירך, חביבי, לאן אני אחזור? יש לי עכשיו תקופה ארוכה מאוד של הבראה, עד שהגדם יבריא ואחר כך תקופה ארוכה של שיקום. רק אחר כך אפשר יהיה לדבר על פרוטזה".
אני מתאר לעצמי שזה אירוע לא קל. ועם זאת, לא יהיה מוגזם להגיד שחייך ניצלו.
"חיי בהחלט ניצלו, בזכות רותי בר גפן, שעובדת עם הבמאי שוקי וגנר, שבחר בי לשחק את התפקיד הראשי במחזמר החדש 'התחנה'. עבדתי איתם למעלה מחודש. יום אחד צלצלתי לרותי (עוזרת הבמאי במחזמר- ש"ב) ואמרתי לה שאני לא יכולה לבוא לחזרה. היא התעקשה איתי שאני אלך לבית חולים. כשהגעתי לבית חולים בדקו אותי וראו שמצב הרגל שלי קטסטרופלי. החליטו לעשות בדיקת CT. הם ראו בבדיקה שהזיהום ברגל הוא עמוק ורציני, ואז באו אליי האורתופדיים ואמרו לי שאני צריכה לחתום על הסכמה לניתוח, ושהם חייבים לפתוח את הרגל ולראות מה קורה. הם אמרו לי שאם ימצאו שהזיהום בלתי ניתן לריפוי, הם יצטרכו לכרות לי את רגל, מתחת או מעל הברך. לא הייתי מסוגלת לחתום".
"הם הוציאו פרופסור מחדר הניתוח, ששכנע אותי. הבנתי שאין לי ברירה. אני חתמתי. ועל המקום הכניסו אותי לניתוח כי הייתי בסכנת חיים. הביופסיה אחרי זה קבעה שהיה לי חיידק כזה שאם הוא היה עובר לשאר הגוף - אי אפשר היה להציל אותי. זה היה עניין של יום. כך שרותי בר גפן הצילה את חיי, פשוטו כמשמעו, כשהכריחה אותי ללכת לבית חולים ושלחה לי אמבולנס.
"אני בפירוש ניצלתי. אבל אני עכשיו צריכה להתרגל לחיים אחרים. לחיים חדשים. לחיים עם רגל אחת. זה מאוד מאוד קשה. בהתחלה היו כאבי תופת שרק מורפיום היה עוזר. ועכשיו עדיין כאבי פנטום, אני כאילו מרגישה את הרגל שכרתו".
בסוף החודש הקודם, הלך לעולמו המוזיקאי גרי אקשטיין, שבין השאר הפיק את אלבום הסולו השני שלך. באלבום בלטו כמה שירים אופטימיים. לצד הקושי והכאב, עד כמה יש בך גם מהשמחה והאמונה בימים מאתגרים אלה?
"גרי אקשטיין היה איש מתוק להפליא, מוזיקאי עילוי, גיטריסט נפלא, בן אדם נהדר, ומאוד צנוע. יש בי תקווה. אני לא יודעת למה בדיוק. צריך עוד המון להתחזק. איבדתי הרבה דם וקיבלתי הרבה דם. אני מאוד נחלשתי. אני בתקופה הכי קשה בחיי אבל אנחנו נתגבר. עברנו את פרעה, נעבור גם את זה. אני משתדלת לשמור על הומור, אי אפשר בלי זה. העיקר הבריאות, אתה לא יודע כמה זה נכון".
התקשורת והרשתות התמלאו בתגובות חמות ודואגות. זה חימם את הלב?
"אני מקבלת המון תגובות מרגשות. אני מוצפת. הכל מאוד מרגש. אני ידעתי תמיד שאוהבים אותי".
את חתומה על קריירה מדהימה, ואחת מהפסגות שלך היא חברותך בלהקה פורצת הדרך אחרית הימים, שבימים אלה מציינת 50 שנה להקמתה. מה הרגע הבלתי נשכח שלך מהלהקה?
"הרגע שבו אחרי הופעת הבכורה אריק איינשטיין בא ונתן לי נשיקה. זאת הייתה המחמאה הכי גדולה שיכולתי לקבל".
האירוע הרפואי הזה הופיע אצלך בימים שבהם זכית לעדנה מקצועית מחודשת, בין השאר בליהוק שלך למחזמר "התחנה". איך הרגשת עם העיתוי שזה קרה?
"מה שהכי כואב לי שאני הייתי בשיא הפריחה המקצועית המחודשת. אני מפסידה עכשיו המון דברים אמנותיים. גם סדרות שעשיתי לאחרונה, גם העונה הרביעית של אדיר מילר שהתחילו להקרין, וגם התפקיד שהייתי אמורה לעשות ב'תחנה', גם הופעות שלי לבד, ועכשיו יוסי אלפי שעשה אירוע למאה שנים לגבעתיים ואני כתושבת העיר הייתי אמורה להיות אחד המסמרים של הערב".