"הייתי בת תשע, כשאבא שלי, אברהם (באטו), התמנה כשליח הסוכנות היהודית בדרום אמריקה", היא מספרת. "יצאנו איתו לבואנוס-איירס ושם נכנסתי לאובססיה של המוזיקה. הלכתי עם ההורים לאירוע אצל חברים והתאהבתי בצלילי הגיטרה שהתנגנו שם. 'כזאת אני רוצה!', הצבעתי עליה. הם לוו גיטרה כדי לראות אם אני רצינית בעניין ודאגו שפעם בשבוע יגיע אלינו חוסה קרלוס פונסה, מורה לגיטרה ממוצא אינדיאני. מהשיעורים שלו, מהתקליטים שקנו הוריי ומצפייה בתוכניות מוזיקליות בטלוויזיה אצל דודה שלי נהייתי זמרת. ממש ככה. ההתפרצות הזמרתית שלי קרתה בבואנוס-איירס".
לדבריה, זה לא אירע לה שם בבת אחת: "בהתחלה שרתי רק בשיעורי הגיטרה עם המורה שלי", היא נזכרת. "אז לא היה לי שום ג'וק להופיע וכשהורי היו רוצים שאשיר גם לאורחים שהגיעו אלינו, כמעט הייתה מתלקחת אצלנו מלחמת עולם. עד כדי כך לא רציתי להופיע, שכאשר הסתיימה השליחות של אבא שלי בארגנטינה, לא ידעתי להחזיק גיטרה בעמידה".
"המוזיקה הייתה בשבילי גם מפלט מהבדידות שחוויתי אותה לא מעט בבואנוס-איירס", מעידה ראובני. "אצלי בחדר בראתי עולם דמיוני משלי. הייתי לובשת את החצאיות של אמא שלי ומשחקת אותה אחת משחקניות המערבונים שראיתי בלי סוף בטלוויזיה. כמו כן חייתי שם את הרומנטיקה שבטלנובלות ומהבדידות שם נהייתי רומנטיקנית ללא תקנה".
בגיל 15 החליטה ראובני ללמוד פיתוח-קול ומימשה את החלטתה אצל המורה החיפאית גרטה וייס, שממנה עברה לגורו פיתוח הקול התל-אביב, לולה שנצר, שעודדה אותה לצאת להופעות. הקלף המנצח של הנערה בת ה-17 משער העמקים היה השיר "אסיר מספר תשע", שאליו היא נחשפה בהאזנה ברדיו לביצועה המרהיב של ג'ואן באאז.
ראובני הייתה אז בין הזמרים שהתגלו לקהל בתוכנית הרדיו "תשואות ראשונות", כוכב נולד של הימים ההם. מוני אמריליו, המלחין שאיתו היא הכי מזוהה, גילה אותה תוך כדי האזנה ברדיו להופעתה בתוכנית ושיריו, שאותם ביצעה בצוות הווי פיקוד המרכז ובלהקת פיקוד המרכז הפכו ללהיטים בביצועה.
"מרסדס הזמינה אותי לבקר אצלה אם אזדמן לארגנטינה. אכן, הגעתי, אפילו עם המשפחה ואז בדיוק היא מתה. את המעגל איתה סגרתי בצפייה בטלוויזיה בלוויה שלה אצל אחותי, המתגוררת שם. לא ציפיתי לסוף כזה טראגי לסיפור שלנו".
להאזנה לאלבום
התרעות פיקוד העורף