"אני מרגיש צעיר מדי לסיכומים. אולי יום אחד אתגעגע למה שעשיתי, אבל כיום אין לי זמן להסתכל אחורה": רוני בראון, המנכ"ל המיתולוגי של חברת התקליטים הגדולה הליקון ואחד האנשים המשפיעים והחזקים בתעשיית המוזיקה הישראלית, אינו מרבה להתראיין. ובכלל, הוא עסוק בתקופה הזו ולמי בכלל יש ראש לדיבורים. אחרי חודש של ניסיונות שכנוע מצדי לקיים איתו ראיון, נפגשנו באולפן שלו ברמת גן. לאחר שהציג את חדרי האולפן והשמיע טעימה משיר חדש של אסתר רדא שעליו הוא עמל, התיישבנו לשיחה.

"אני נהנה מהעשייה שלי: לבוא לאולפן ולעבוד על מוזיקה, הפקה ויצירה", הוא אמר. "זה חלק מהרצון שבוער בי לאחרונה לחזור למקורות, למוזיקה, לבסיס, להזכיר לעצמי למה בכלל הגעתי למקצוע הזה".

מקום של מוזיקה

כדי להבין את המשיכה של בראון למוזיקה, עלינו לחזור אל מחוזות ילדותו בגרמניה שאחרי מלחמת העולם השנייה. "זה לא היה כבוד גדול להיוולד ולגדול שם", הוא אומר. "אבא שלי, יהודי־גרמני, היה פסיכואנליטיקאי. אחרי המלחמה הוא חזר לגרמניה עם 'שלל' - אמא שלי האוקראינית. הוא שב לשם מחוסר ברירה, כדי להתפרנס, והתעקש לחנך אותי מחוץ למדינה. אז בגיל 12 הוא שלח אותי ללמוד בשווייץ".

איך זה היה עבורך להתחנך מחוץ לסביבה המוכרת?
"זה הכין אותי לחיים. פעם בחודשיים הייתי חוזר הביתה לביקור. שמונה שעות נסיעה הלוך וחזור ברכבת, כמו צבא".

ואיפה המוזיקה נוכחת בתקופה הזו?
"שמעתי מוזיקה בבית, בעיקר מוזיקה קלאסית. את הכסף הראשון שקיבלתי כדמי כיס בגיל 8 בזבזתי על סינגלים (תקליטונים - ד"פ). אחר כך ניגנתי על גיטרה ושרתי, כמו כל נער טיפוסי בשנים ההן". 

התפנית הראשונה בחייו התרחשה בשווייץ, כששותפו לחדר, ילד ישראלי שהוריו היו בשליחות, סיפר לו על כוונתו לחזור לארץ. "הייתה לי סבתא פה וידעתי כמה מילים בעברית כמו 'שלום', 'להתראות' ופסוקים מהתפילות, אבל לא הייתה אז משמעות רבה לישראל בעיניי", הוא מספר. "אותו חבר אמר שהוא מתכוון להתחיל את לימודי כיתה ט' בפנימיית הדסים. סיפרתי להורים שלי, הגענו לפנימייה להתרשם וכשראו שהמקום יפה יותר מהפנימייה בשווייץ, עליתי לישראל לבדי".

איך הייתה ההתאקלמות?
"בגלל שהיו בפנימייה גם ילדים זרים שהגיעו ממקומות שונים בעולם, כולל מגרמניה, היה לי די קל. כשהגעתי להדסים לראשונה, ראיתי על הדשא אנשים מנגנים ושרים והבנתי שזה הולך להיות מקום של מוזיקה עבורי. ובאמת, ביום הראשון ללימודים, כשראיתי אותם שוב, ניגשתי אליהם, תפסתי גיטרה והתחלנו לנגן ולשיר ביחד. מי שידע לנגן הפך מהר מאוד למקובל".

ב־1966, בהיותו בן 15, הקים יחד עם חבריו לפנימייה את להקת LSD, שניגנה גרסאות כיסוי לשירי הביטלס ושאר הרכבים פופולריים. "היינו להקה די מוצלחת", הוא מעיד. "הייתי הבסיסט, שלמה גרוניך הקלידן, אלון הלל המתופף, מייקל אברהמי גיטריסט, ואיציק וינשטיין הזמר. אפילו זכינו בתחרות להקות קצב".  הלהקה הופיעה באירועים חגיגיים בפנימייה, שלאחד מהם הזדמן זאב פלג, קצין החינוך של פיקוד הדרום. "זאביק ניגש אליי ואמר - 'אתה תבוא אליי ללהקת פיקוד דרום'", הוא משחזר.

וזה בימים שלהקה צבאית הייתה החלום של כל זמר צעיר.
"אמרתי לו שאני לא אבוא ללהקה כי אלך ללמוד רפואה. ההורים תכננו לי את המסלול הזה, ולמען האמת גם נמשכתי לעולם הרפואה. הלכתי למבחנים בתל אביב ובירושלים, והתקבלתי לשניהם. זאב התעקש והזמין אותי לאודישן ללהקת פיקוד דרום. כשעברתי, הוא שכנע אותי להצטרף".

"לא, אבל אמא שלי מתחרטת עד היום. לפני שנתיים, כשאמרתי לה שאני מתכנן שינויים בקריירה שלי, היא אמרה לי: 'נו, אולי סוף־סוף תלך ללמוד רפואה' (צוחק). אני יכול להגיד לך באחריות שאם הייתי רופא - הייתי טוב. חוץ מזה, רוני בראון הוא אחלה שם לרופא (שמו מעוברת, את השם שאיתו נולד הוא מסרב לחשוף - ד"פ)".

רוני בראון ב-1985 (צילום: ראובן קסטרו)רוני בראון ב-1985 (צילום: ראובן קסטרו)

הבנתי את הפרינציפ 

בראון התגייס לצבא ב־1969 ולאחר שנה של שירות קרבי ("כל בני הלהקה שהיה להם פרופיל גבוה היו צריכים לעשות זאת") הצטרף ללהקת פיקוד הדרום והשתתף בשתי תוכניותיה: "נשרים בערבה" ו"מדרום תיפתח הטובה", שהעניקה לה את תואר "להקת השנה". "יחד איתי בלהקה שירתו חנה לסלאו, ציפי מור, אביבה אבידן, יוריק בן־דוד ועוד כישרונות, וידענו שאנחנו מייצרים את הפנתיאון של המוזיקה הישראלית", הוא אומר.

כבר אז ידעתם?
"יכולת לעשות בלהקה צבאית דברים שלא עשית במקומות אחרים. כשאריק שרון מונה לאלוף פיקוד דרום ב־1969, הוא אמר לנו תגידו מה אתם צריכים ואדאג לכם. הבאנו לו רשימה מפוצצת של כל הציוד הכי משוכלל שאתה יכול לדמיין, והוא, שהיה בולדוזר רציני, הביא הכל, מגיטרות חשמליות וסינתיסייזרים ועד המגברים הכי חדישים. אריק ואני והמשפחות שלנו נשארנו חברים".

בהמשך פנה לשרון ואמר לו כי נדרש שינוי מבני בלהקה: "שכנעתי את אריק שאנחנו צריכים להקים צוות הפקה מקצועי. הייתה אז תחרות גדולה בין הלהקות, והלהקה שלנו הייתה צריכה להיות הכי טובה וזה לא היה פשוט".

אתה אומר בנונשלנטיות "שכנעתי עם אריק". מדובר על תקופה שאלוף פיקוד היה כמו אלוהים.
"אין אלוף שהלהקה לא הייתה בבת עינו".

בראון קיבל אישור, חבר לפזמונאית תלמה אליגון ("מהר מאוד תפסנו שפה משותפת") והחל ליצור שירים ללהקה, תוך שהוא מגלה לראשונה את יכולות הניהול שלו. "הייתי עסוק בצד ההפקתי, והבנתי שזה תפקיד לא פחות משמעותי מלשיר", הוא מספר. "במקביל, באותה עת עזרתי גם לחברי מהדסים שלמה גרוניך בהפקת אלבומו הראשון 'למה לא סיפרת לי?!' והבנתי שזה התחום שאני רוצה לעסוק בו".

הוא משך אותך יותר מהפרונט?
"תמיד. היו לי אז ניסיונות פה ושם להקליט שיר או שניים, אבל הבנתי מהר מאוד שזה לא בשבילי".

איך ההורים קיבלו את ההחלטה?
"הם לא קיבלו אותה, זה לקח זמן. לא ביום אחד".

עם שחרורו מהצבא החל בראון להפיק ולכתוב לאומנים שונים, הופיע בבתי ספר יחד עם טמירה ירדני ("הייתי צריך להתפרנס") ולמד פסיכולוגיה וקולנוע באוניברסיטת תל אביב. "לא ידעתי בדיוק לאיזה כיוון אני הולך", הוא מודה. פגישה מקרית עם תלמה אליגון, הובילה להצעת עבודה. "היא אמרה לי 'אני עובדת בסי־בי־אס, אתה צריך לבוא לעבוד איתנו'. אז התחלתי לעבוד שם והתאהבתי", הוא אומר. 

סי־בי־אס ישראל הייתה שלוחה של חברת התקליטים הבינלאומית הענקית, שבה הוחתמו האומנים הפופולריים. מלבד הפצת תקליטים בארץ, החברה הפיקה אלבומים מקוריים של אומנים מקומיים מהמוזיקה הקלאסית והקלה. "החברה חיפשה מנהל פרומו (איש שיווק, מיתוג ויחסי ציבור - ד"פ) כשבארץ עוד אף אחד לא ידע מה זה", מציין בראון. "שלחו אותי ללמוד את הנושא בארצות הברית וכשהבנתי את הפרינציפ חזרתי לארץ. אבל די מהר עברתי מהפרומו להיות מנהל הרפרטואר".

מה זה אומר?
"האתגר העיקרי היה להעביר את המדינה ממוזיקה ארצישראלית למקום שיש בו עוד סוגים של מוזיקה. אחת ההחתמות הראשונות שלי הייתה להקת תמוז".

האמנת בתמוז מההאזנה הראשונה?
"חד־משמעית. היה ברור שיש שם חבורת כישרונות בלתי רגילה, שצריך לגלות ולחשוף לקהל הרחב. היופי בעבודה בחברה בינלאומית גדולה, וזה משהו שלקחתי איתי לכל המקומות שהייתי בהם, הוא שאני לא מחפש את השלאגר של כאן ועכשיו, אלא בונה אומן ומרחיב את גבולות המעטפת. זה מה שמעניין. וככה מהתקליט של תמוז נולדה ההחתמה של שלום חנוך".

אילו עוד טאלנטים גילית אז? 
"האלבום 'פלונטר' של רמי פורטיס למשל. אף אחד בסי־בי־אס לא הסתכל על פורטיס, אבל אני האמנתי בו. גם על היחידה לטיפול נמרץ של דורון אייל איש לא הסתכל, וזה היה עוד יותר קיצוני מפורטיס".

לא העירו לך שאתה לוקח סיכון עם אומני שוליים?  
"אף אחד לא יכול היה להגיד לי כלום, כי אני קבעתי את האג'נדה. היה ברור שתקליט של היחידה לטיפול נמרץ לא יעשה שום דבר, אבל היה ברור לי גם שאם ידברו עליו וישמיעו אותו, זה ייקח את תעשיית המוזיקה בארץ סנטימטר קדימה. ברגע שאתה מכניס שוליים למרכז, אתה מגדיל את המרכז ופותח עוד מקום בשוליים".

אתה רואה זאת בתעשיית המוזיקה גם כיום?
"האג'נדה הזו קיימת תמיד, רק שפעם עשו אותה בתוך התעשייה וכיום, בגלל שכל העמדות בחברת התקליטים תפוסות ויש כל כך הרבה מועמדים לכל עמדה, האומנים עושים זאת מבחוץ. אומנים כמו יסמין מועלם ונגה ארז עבדו לא מעט זמן והוציאו עוד ועוד סינגלים עד שהצליחו. אין פה נסים, אלו דברים שקורים אחרי הרבה עבודה והשקעה. האומנים היחידים שהמילה 'שטח' במונחים של הצלחה רלוונטית לגביהם, הם הים־תיכוניים, כאלה שמופיעים בחתונות ובחפלות עד היום. עבור כל השאר אין שטח אלא תהליך ארוך והתמדה, עד ההצלחה, כשבדרך נופלים אלפים".

מה הסוד לא ליפול?
"המפתח הוא כל הזמן לאתגר את האוזן. כיום זה מאוד פתוח ואקלקטי". 

לאומני אינדי יש סיכוי גדול יותר?
"אני לא יודע כיום מה שוליים ומה מרכז, מה זה אינדי ומה לא. כיום ההגדרה לאינדי היא מטומטמת. אינדי זה מי שאין לו חוזה בחברת תקליטים והוא יכול לעשות מוזיקת פופ הכי מטומטמת בעולם או שהוא יכול לעשות מוזיקה אקספרמנטית. אין לזה משמעות".

להקת תמוז עם מאיר אריאל (צילום: יח''צ)להקת תמוז עם מאיר אריאל (צילום: יח''צ)

ציונות אינה מילה גסה 

בראון לא רק הפך לסמנכ"ל סי־בי־אס והיה אחראי להקמת שלוחות של החברה באירופה, הוא גם התפרסם כיוצר, כותב, מלחין ומפיק. בין היתר הפיק את פסקול הסרט "דיזנגוף 99". "בעבר לא תמיד חתמנו את שמנו על היצירות שעבדנו עליהן", הוא אומר. "אומנים ראו בהפקה מוזיקלית חלק מתפקיד ניהול הרפרטואר. אז אפשר להגיד שיצא לי לתרום לדי הרבה להיטים שכולם מכירים ללא קרדיט. אומר זאת בצנעה, אבל איפה שתזרוק אבן - יש אומן שעבדתי איתו".

את שימי תבורי ואבנר גדסי החתים בראון משום שלדבריו "החלטנו שאנחנו צריכים אומנים ים–תיכוניים". אלא שרפרטואר השירים שלהם לא היה גדול מספיק, אז הוא נחלץ לעזרתם. "כתבתי עם אבנר את 'קוראים לי אבנר' ועם יוריק בן־דוד כתבתי שירים לשימי תבורי", הוא מספר. 
הוא גם חתום על קבלת להקת בנזין לחברה. "מישהו הזמין אותי לקריות לראות הופעה של הלהקה, כשעוד נקראה ברקת", הוא נזכר. "נסעתי לשם עם יעקב גלעד ויהודית רביץ, והיה ברור מהרגע הראשון שיש פה פוטנציאל. בתקופה ההיא היה צמא למוזיקת רוק רועשת, ופוליקר הוא גיטריסט וירטואוזי, הוא היה גם חתיך בצורה מפחידה. זכיתי לעבוד עם פוליקר אחר כך גם בקריירת הסולו שלו".

המעורבות שלו בהפקה הייתה רבה וכללה בין היתר גם קריאייטיב לעטיפות התקליטים. למשל בעטיפת "הפעמון" של מתי כספי ו"בציר טוב" של אילן וירצברג ושמעון גלבץ משירי יונה וולך. "שברנו את הראש איך העטיפה צריכה להיראות", אומר בראון. "יום אחד, כשאילן ושמעון היו אצלי בבית, פתחנו בקבוק J&B ואז עלה לי הרעיון לעטיפה שעליה נכתבו ראשי התיבות שלהם V&G".

באמצע שנות ה־80, לאחר למעלה מעשור בחברה וכשהוא בשיא פריחתו המקצועית, החליט בראון לעזוב. "ברגע שהבנתי שזה מה שמצפה לי בהמשך, שאני הולך לעבוד בכל פעם במקום אחר בחו"ל, אמרתי שאני לא רוצה", הוא אומר. "ידעתי שאחרי שהצלחתי עם סי־בי־אס ישראל וסי־בי־אס אירופה, הדבר הבא יהיה לנהל חברה נוספת, ולא משנה אם זה בצרפת או בפינלנד. הרגשתי מקולל".

ההחלטה לעזוב גמלה בלבו במשך זמן ארוך. "מי שנולד בישראל לוקח את המדינה הזו כדבר מובן מאליו לעומת אנשים כמוני, שהגיעו אליה והתאהבו בה מתוך בחירה חופשית", הוא אומר. "אצלי המדינה נכנסה אל הלב עוד מתקופת הדסים. הבנתי שאני לא רוצה כל חיי לעבוד בחו"ל, למרות שהרווחתי הרבה כסף. חשבתי שיש המון מה לעשות בארץ, מה גם שראיתי שמלבד סי־בי־אס הסתובבו פה עוד חברות בינלאומיות שאפשר היה לשתף עמן פעולה. החלטתי שאני רוצה לחיות ולעבוד בארץ, לעסוק במוזיקה ישראלית כי היא בעיניי הבסיס לכל דבר".

לשאיפה הזו היה שותף גם איציק אלשיך, חברו של בראון ובן למייסדי חברת התקליטים הוותיקה ישראפון, שהייתה פופולרית בשנות ה־60 וה־70. "איציק אז שהה בפריז וגם אני הסתובבתי די הרבה שם, היינו נפגשים המון ומגלגלים את המחשבה הזו, עד שיום אחד החלטנו להפוך אותה למציאות, ובשנת 1985 הקמנו יחד את הליקון", הוא מספר.

רוני בראון (צילום: רמי זרנגר)רוני בראון (צילום: רמי זרנגר)

אדון לעצמי 

הליקון, הקרויה על שם הר מהמיתולוגיה היוונית, נחשבת לאחת מחברות התקליטים המובילות, המשפיעות והחזקות בישראל. היא מתהדרת בטאלנטים כמירי מסיקה, אביב גפן, דודו טסה, הדג נחש, מתי כספי, נינט, סטפן לגר, עברי לידר, רמי פורטיס, סקאזי, ג'יין בורדו ועוד. החברה אחראית גם לייבוא והפצה של אלבומים וסינגלים של אומנים בינלאומיים, מבילי אייליש, ג'סטין ביבר וליידי גאגא ועד הביטלס, אלטון ג'ון ונינה סימון. 

כיום מדובר באימפריה, אבל בראון מספר שההתחלה לא הייתה קלה: "עד אותה נקודה מעולם לא עבדתי בשביל עצמי. יש הבדל בין לעבוד בשביל עצמך לבין לעבוד בחברה שאתה מקבל ממנה משכורת ולא ממש מתעניין מאיפה הכסף הגיע. עברתי תהליך חינוך שלי את עצמי, שלי את איציק ושל איציק אותי, אבל זה נבע מאהבה למוזיקה, ולכן לא היה רגע אחד משעמם. רוב הרגעים היו יפים נורא, בעיקר כשהיינו קטנים".

מתי הבנת שהליקון הופכת למפלצת?
"ניסיתי להחזיק את הצד של הרפרטואר הישראלי כמשהו על גבול האינדי, אבל די מהר היינו גדולים כי התחלנו לייצג חברות בינלאומיות. הלייבל הראשון שצירפתי היה 'אי־אנד־אם', שהתחיל להפציץ עם אומנים כמו כריס דה ברג, בריאן אדמס, וסופרטרמפ. פתאום הייתה לנו תוצרת חזקה יותר משל סוני או סי־בי־אס. ואז צירפנו את וירג'ין ולצד חברות כמו יוניברסל ו־EMI הפכנו למפלצת".

ומה שניסית להתרחק ממנו בסי־בי־אס והיה אחת הסיבות שבשלן עזבת, חזר אליך בגדול.
"נכון, מצאתי את עצמי בסיטואציה שבה עבדתי רוב הזמן בשביל הרפרטואר הבינלאומי, והזמן שהשקעתי ברפרטואר הישראלי הלך והצטמק, כי אתה נהיה מאיש קריאייטיבי לפקיד בכיר, שצריך כל הזמן לרצות את החברות הבינלאומית. מצד אחד זה נורא כיף להרגיש חזק וגדול ולהרוויח כסף, אבל מצד שני זה קצת לוקח את הרומנטיקה מזה. באותה תקופה הפסקתי גם להפיק ולהלחין".

זה לא היה חסר לך?
"מאוד חסר לי. אבל אתה יודע, המציאות קבעה אחרת".

הטאלנטים המקומיים הראשונים שהוחתמו בהליקון היו דני בסן (אחרי פירוק תיסלם), יוני רכטר ועלי מוהר וכן זוג טרי ושאפתן שהכיר בראון עוד מתקופתו בסי־בי־אס - ריטה ורמי קלינשטיין, אז אלמוניים לחלוטין. "ב־1983 הזמנתי את ריטה לשיר בפסקול הסרט 'הפנימייה', ומאוד אהבתי אותה ואת הדרך שבה היא שרה", משחזר בראון. "היו אנשים שחשבו שהשירה שלה מוגזמת, אבל בעיניי זה היה בסדר. אהבתי את האתניות בקול שלה והצבעוניות שייצגה תרבות שונה. הבנתי שחלק מההגזמה שלה זו העובדה שהיא גדלה בבית פרסי שהכל מוגזם בו. היה לי ברור שההצלחה שלה לא תהיה מיידית, אבל הייתי משוכנע שהיא תצליח. ידעתי שאני מוכרח ורוצה לעשות איתה דרך וליהנות".

בנובמבר 1985 יצא שירה הראשון "בגידה", שזכה להצלחה מסחררת כמו גם הסינגל שבא אחריו, "שיר אהובת הספן", שסימן אותה כהבטחה חדשה בשמי המוזיקה המקומית. "כבר מהשיר הראשון הבנתי שזה הולך להתפוצץ ושפיצחנו את השיטה", אומר בראון. "וזה באמת קרה".
היחסים בין הליקון לבין רמי וריטה עלו על שרטון בשנת 2007, כשהשניים החליטו להפסיק את התקשרותם עם חברת התקליטים ואף הגישו לבית המשפט המחוזי בתל אביב תביעה נגד החברה ונגד בראון ואלשיך על העלמת כספים. הסכסוך המתוקשר ארך כחמש שנים, שבסופם הגיעו הצדדים לפשרה שבמסגרתה הוחלט כי השניים יקבלו פיצוי של 2.5 מיליון שקלים.

"הרגשתי קצת מוכה מכל התהליך עם רמי־ריטה, תהליך שלא הייתה לו שום סיבה בעולם, לא באותו זמן, לא לפני ולא אחרי", אומר בראון. "ראיתי בזה את שיא כפיות הטובה שאפשר בכלל לייחס למישהו. זה היה די מדכא, כי כמה שאתה נמצא במקצוע ויודע שאומן הוא לא הדבר הכי נאמן בעולם, זה בכל זאת מפתיע כשזה מגיע בעוצמות האלה וברוע הזה, אז לקח לי קצת זמן להתעשת".

יישרתם את ההדורים?
"לא חושב שהיו הדורים ליישר, אבל ההדורים יושרו מזמן. זה לא אומר שאני חבר שלה. מישהו חימם אותם. אבל שטויות, זה עבר".

מטעמם של רמי קלינשטיין וריטה נמסר: "ריטה ורמי שמרו כל השנים על פרטיות ההסדר בין הצדדים, וימשיכו לעשות כן גם עתה".

רמי וריטה (צילום: טל עבודי)רמי וריטה (צילום: טל עבודי)

באים לחולון לעבוד 

התגלית הבולטת הבאה של בראון הייתה אתניקס, אחת הלהקות המצליחות בכל הזמנים: "דרור, אח של תמיר קליסקי מאתניקס, היה גרפיקאי שעבד איתי. הוא סיפר על להקת מוסקבה שיש לאחיו ולשותפו ליצירה זאב נחמה, השמיע לי את החומרים שלהם והציע לי לפגוש אותם".

מה חשבת עליהם?
"חשבתי שהחומרים שלהם לא מעניינים מספיק, אבל בגלל שאהבתי את דרור פגשתי אותם. אמרתי להם מה אני חושב והוספתי שהשם 'מוסקבה' לא מסקרן, בייחוד כשאנחנו דקה לפני סוף המלחמה הקרה".

קליסקי ונחמה לא ויתרו. הם לקחו את הערותיו של בראון ברצינות והחליטו לשדרג את הכתיבה שלהם: "הם חזרו אליי והשמיעו את 'ציפור מדבר'. השיר לא נשמע כמו שהוא נשמע כשיצא, אבל הוא הצליח להביא את החיבור המדויק בין מזרח למערב, עם התחלה של נגיעות אלקטרוניות. אמרתי להם שהם צריכים לכתוב עוד שירים בסגנון הזה ודי מהר התווספה קבוצת שירים. הבאתי את יועד נבו, ילד שטיפחתי, שיעבוד איתם והמצאנו סאונד חדש. לגבי השם, ידענו שהוא צריך לשלב מזרח ומערב. אמרתי שהשם צריך להיות אתני ושצריכה להיות בו האות X, כי היא הייתה סמל אז למודרניות. קראנו ללהקה אתניקX, והשאר היסטוריה".

שם נוסף שעולה בשלב זה הוא אביב גפן. "אני אוהב את אביב וחושב שהוא ילד נהדר וכישרון נדיר", אומר בראון. "רציתי להחתים אותו עוד לפני שהוציא את השיר הראשון, אבל לצערי הוא קיבל מהד ארצי הצעה שלא יכולנו לעמוד בה. הוא הצטרף אלינו החל מהאלבום 'יומן מסע', שיצא בשנת 2000".

במשך כל השנים כולם רק רצו שתשמע את המוזיקה שלהם, זה לא הפריע לפרטיות? 
"בגלל זה הקמנו את המשרדים בחולון ולא בתל אביב. הבנתי שמי שמגיע לחולון בא כדי לעבוד ומי שמגיע למשרדים בתל אביב בא לבלבל את המוח".

בשנת 2004 הצטרף בראון לצוות השופטים של התוכנית "כוכב נולד", ויש לו הרבה מה לומר על כך. "את תוכניות הריאליטי צריך לקחת כמו מלח, רק קורטוב", הוא מסביר. "מי שלוקח ברצינות רבה מדי את הפרסום המטאורי והזמני שלו הוא זוכה עומד להיפגע, ומי שממעיט בהערכת הפרסום עלול להפסיד משהו. בתחילת דרכן של תוכניות הריאליטי היה חשוב לי שתהיה תוכנית מוזיקה והצטרפתי לצוות השופטים כדי לתת לתוכנית אמינות כנציג התעשייה. חשבתי שהתוכניות יכולות להחליף את הלהקות הצבאיות של פעם. בכל להקה צבאית שמנתה כ־20 חבר'ה יצא כוכב גדול אחד, אולי שניים. ובמקרה של הריאליטי יש את הבמה הזו שדרכה אפשר לבחון למי יש פוטנציאל להצליח. הבעיה היא שברגע שהמתמודדים מופיעים בטלוויזיה, כל מי שמקיף אותם - אמא שלהם, עורך הדין שלהם ועוד שני חבר'ה והדוד - חושבים שהם מבינים מצוין וכי הם זכו בבוננזה, וזו הטעות הגדולה".

מדוע?
"אומנים יכולים לפרוץ מהר ויש כאלה שפורצים לאט. כהשוואה, תראה את שירי מימון מפעם ואת רביב כנר כיום. שניהם מוכשרים ומאמינים בדרך ושניהם השתתפו בריאליטי. המגבלה העיקרית היא שבתוכניות האלה אתה לא יודע שום דבר על האופי שלהם ועל היכולת שלהם לשרוד את מהמורות התעשייה. איך הם יעמדו בלחץ ועם העובדה שאולי רק אחרי כמה שירים הם יזכו להצלחה קטנה? יש עכשיו זמרת צעירה בשם אודיה אזולאי. אני אוהב את איך שהיא שרה. היא הוציאה 11 שירים ואתה אומר לעצמך: 'אלוהים אדירים, מאיפה יש לה את הסבלנות?'. אחת כמו אודיה, אם אין לה מי שיממן לה את השירים או יכוון אותה בדרך, תיעלם, כי לא יהיה לה כסף לעשות את זה. זה חוסר הצדק הגדול בתעשייה".

אז מה הטיפ שאתה נותן לאותם מתמודדים?
"דיר באלאק! קחו אוויר ואורך רוח".

רמי וריטה (צילום: טל עבודי)רמי וריטה (צילום: טל עבודי)

תרגיל בהתעוררות 

בשנים האחרונות, לאחר הפסקה ארוכה, חזר להפיק בזכות טאלנטית נוספת שגילה - דיקלה. "היא הצליחה להעיר בי משהו שהיה רדום, אולי רדום מדי", מודה. "אחרי המקרה הלא נעים עם רמי וריטה ואחרי שהרבה זמן לא הלחנתי והפקתי, נרדמתי. בזכות דיקלה חזרתי לנשום מריאות שלא נשמתי מהן המון זמן. העבודה איתה גרמה לי להבין כמה שזה היה חסר לי וכמה שאני רוצה לעשות זאת יותר ויותר. לא צריך להיות איש עסקים כל החיים".

מה מצאת בדיקלה?
"לא התכוונתי לעבוד איתה. השתכנעתי שצריך לכוון אותה, כי היא בנאדם מוכשר שלא קיבל את ההזדמנות. לכישרון כמוה לא מגיע לשקוע בתהום הנשייה. היא הייתה במקום כל כך נמוך בקריירה שלה והבינה את מקומה ולכן הייתה קשובה ונכונה לעשות מה שצריך. חיפשתי מפיק שיעבוד איתה, אבל במהלך הפגישות בינינו היה לי כל כך הרבה מה להגיד, שבלי לשים לב הפכתי שותף ליצירת שיר ובאותו רגע החלטנו להמשיך ביחד. אחרי שלושה אלבומים הביטחון שלה חזר לעצמו, אבל אומן בטוח מדי הוא אומן שקשה לו לעמוד מול מישהו דומיננטי כמוני, גם אם אני הכי נחמד בעולם. אני יודע מה אני עושה, ואם אני לא יכול לעשות מה שאני חושב שטוב לאומן - אני מתרחק. אז אנחנו עדיין חברים טובים ועובדים ביחד, אבל קצת. מדי פעם אנחנו עושים שיר איתה ובדיוק עכשיו אנחנו עובדים על שיר חדש". 

בינואר השנה החליט לפרוש מתפקידו כמנכ"ל הליקון, שנמצאת בתהליך מיזוג עם ארומה מיוזיק, ולהתמקד בייעוץ אומנותי, הלחנה והפקה מוזיקלית באולפן. "זה תהליך שהתבשל אצלי כמה שנים, והשנה החלטתי להפוך אדון לעצמי", הא מספר. "הרגשתי שאם אני לא עוצר עכשיו ומקדיש עוד קצת זמן למה שאני אוהב לעשות, כנראה לא אצליח לעשות זאת לעולם. זה היה הזמן".

ואיך זה עבורך לחזור לעשייה המוזיקלית?
"זה מה שחשוב. הייתי חייב לעשות הפרדה בין תפקיד המנכ"ל והעיסוק בדברים השוטפים שהורגים אותך לבין הרצון לחזור למקור של המוזיקה".

באיזו תדירות אתה מאזין למוזיקה חדשה?
"אני משתדל להאזין לכל דבר חדש שיוצא. חלק אני מגלה לבד, חלק החברים והמשפחה ממליצים לי. אני עוקב אחרי מצעדי הפזמונים מכל העולם ודואג להתעדכן בכל מה שקורה".

אילו אומנים עכשוויים אתה אוהב?
"יש מעט דברים מאוד טובים שקורים. אני מאוד אוהב את מה שבילי אייליש עושה, אני חושב שצ'יילדיש גמבינו נורא מוכשר ושירו 'This Is America' גאוני. קניה ווסט היה גאון אבל עכשיו הוא סתם איש יחסי ציבור מטומטם. אני יכול להבין תופעות כמו אוליביה רודריגו, למרות שאני מרגיש ששמעתי את זה שבע פעמים בקומבינציות אחרות אצל טיילור סוויפט ואומנים אחרים".

מה אתה חושב על הסיכויים של אומנים ישראלים לפרוץ בחו"ל? נגה ארז עושה צעדי ענק. 
"אני מת על נגה וחושב שהיא נורא מוכשרת ושהיא ובן זוגה ושותפה המוזיקלי אורי רוסו עושים עבודה נהדרת. כשראיתי את ההופעה שלה, חשבתי שזה מעניין ומסקרן, אבל כשהאזנתי לשירים, לא יכולתי לשמוע שלושה שירים ברציפות. אני חושב שהם לא פיצחו את הקוד הגנטי המוזיקלי עדיין ולא רואה איך היא תצליח לפרוץ בצורה משמעותית בשוק הבינלאומי. מקווה שאני טועה".

מי כן אתה מאמין שיצליח לפרוץ?
"מי שיעשה מוזיקת פופ. כדי לעשות מוזיקה רצינית כמו שנגה מנסה לעשות, צריך שהמלל יהיה אמין. אמינות היא גם עניין של מקום ותרבות. להתחבר תרבותית לשיר ולא להגיד סתם אמירה כללית. בפופ המלל משמעותי פחות ולכן יש סיכוי להצליח במכנה משותף עולמי רחב".