"אני מרגיש צעיר מדי לסיכומים. אולי יום אחד אתגעגע למה שעשיתי, אבל כיום אין לי זמן להסתכל אחורה": רוני בראון, המנכ"ל המיתולוגי של חברת התקליטים הגדולה הליקון ואחד האנשים המשפיעים והחזקים בתעשיית המוזיקה הישראלית, אינו מרבה להתראיין. ובכלל, הוא עסוק בתקופה הזו ולמי בכלל יש ראש לדיבורים. אחרי חודש של ניסיונות שכנוע מצדי לקיים איתו ראיון, נפגשנו באולפן שלו ברמת גן. לאחר שהציג את חדרי האולפן והשמיע טעימה משיר חדש של אסתר רדא שעליו הוא עמל, התיישבנו לשיחה.
"אני נהנה מהעשייה שלי: לבוא לאולפן ולעבוד על מוזיקה, הפקה ויצירה", הוא אמר. "זה חלק מהרצון שבוער בי לאחרונה לחזור למקורות, למוזיקה, לבסיס, להזכיר לעצמי למה בכלל הגעתי למקצוע הזה".
כדי להבין את המשיכה של בראון למוזיקה, עלינו לחזור אל מחוזות ילדותו בגרמניה שאחרי מלחמת העולם השנייה. "זה לא היה כבוד גדול להיוולד ולגדול שם", הוא אומר. "אבא שלי, יהודי־גרמני, היה פסיכואנליטיקאי. אחרי המלחמה הוא חזר לגרמניה עם 'שלל' - אמא שלי האוקראינית. הוא שב לשם מחוסר ברירה, כדי להתפרנס, והתעקש לחנך אותי מחוץ למדינה. אז בגיל 12 הוא שלח אותי ללמוד בשווייץ".
התפנית הראשונה בחייו התרחשה בשווייץ, כששותפו לחדר, ילד ישראלי שהוריו היו בשליחות, סיפר לו על כוונתו לחזור לארץ. "הייתה לי סבתא פה וידעתי כמה מילים בעברית כמו 'שלום', 'להתראות' ופסוקים מהתפילות, אבל לא הייתה אז משמעות רבה לישראל בעיניי", הוא מספר. "אותו חבר אמר שהוא מתכוון להתחיל את לימודי כיתה ט' בפנימיית הדסים. סיפרתי להורים שלי, הגענו לפנימייה להתרשם וכשראו שהמקום יפה יותר מהפנימייה בשווייץ, עליתי לישראל לבדי".
ב־1966, בהיותו בן 15, הקים יחד עם חבריו לפנימייה את להקת LSD, שניגנה גרסאות כיסוי לשירי הביטלס ושאר הרכבים פופולריים. "היינו להקה די מוצלחת", הוא מעיד. "הייתי הבסיסט, שלמה גרוניך הקלידן, אלון הלל המתופף, מייקל אברהמי גיטריסט, ואיציק וינשטיין הזמר. אפילו זכינו בתחרות להקות קצב". הלהקה הופיעה באירועים חגיגיים בפנימייה, שלאחד מהם הזדמן זאב פלג, קצין החינוך של פיקוד הדרום. "זאביק ניגש אליי ואמר - 'אתה תבוא אליי ללהקת פיקוד דרום'", הוא משחזר.
"לא, אבל אמא שלי מתחרטת עד היום. לפני שנתיים, כשאמרתי לה שאני מתכנן שינויים בקריירה שלי, היא אמרה לי: 'נו, אולי סוף־סוף תלך ללמוד רפואה' (צוחק). אני יכול להגיד לך באחריות שאם הייתי רופא - הייתי טוב. חוץ מזה, רוני בראון הוא אחלה שם לרופא (שמו מעוברת, את השם שאיתו נולד הוא מסרב לחשוף - ד"פ)".
בראון התגייס לצבא ב־1969 ולאחר שנה של שירות קרבי ("כל בני הלהקה שהיה להם פרופיל גבוה היו צריכים לעשות זאת") הצטרף ללהקת פיקוד הדרום והשתתף בשתי תוכניותיה: "נשרים בערבה" ו"מדרום תיפתח הטובה", שהעניקה לה את תואר "להקת השנה". "יחד איתי בלהקה שירתו חנה לסלאו, ציפי מור, אביבה אבידן, יוריק בן־דוד ועוד כישרונות, וידענו שאנחנו מייצרים את הפנתיאון של המוזיקה הישראלית", הוא אומר.
בהמשך פנה לשרון ואמר לו כי נדרש שינוי מבני בלהקה: "שכנעתי את אריק שאנחנו צריכים להקים צוות הפקה מקצועי. הייתה אז תחרות גדולה בין הלהקות, והלהקה שלנו הייתה צריכה להיות הכי טובה וזה לא היה פשוט".
בראון קיבל אישור, חבר לפזמונאית תלמה אליגון ("מהר מאוד תפסנו שפה משותפת") והחל ליצור שירים ללהקה, תוך שהוא מגלה לראשונה את יכולות הניהול שלו. "הייתי עסוק בצד ההפקתי, והבנתי שזה תפקיד לא פחות משמעותי מלשיר", הוא מספר. "במקביל, באותה עת עזרתי גם לחברי מהדסים שלמה גרוניך בהפקת אלבומו הראשון 'למה לא סיפרת לי?!' והבנתי שזה התחום שאני רוצה לעסוק בו".
עם שחרורו מהצבא החל בראון להפיק ולכתוב לאומנים שונים, הופיע בבתי ספר יחד עם טמירה ירדני ("הייתי צריך להתפרנס") ולמד פסיכולוגיה וקולנוע באוניברסיטת תל אביב. "לא ידעתי בדיוק לאיזה כיוון אני הולך", הוא מודה. פגישה מקרית עם תלמה אליגון, הובילה להצעת עבודה. "היא אמרה לי 'אני עובדת בסי־בי־אס, אתה צריך לבוא לעבוד איתנו'. אז התחלתי לעבוד שם והתאהבתי", הוא אומר.
סי־בי־אס ישראל הייתה שלוחה של חברת התקליטים הבינלאומית הענקית, שבה הוחתמו האומנים הפופולריים. מלבד הפצת תקליטים בארץ, החברה הפיקה אלבומים מקוריים של אומנים מקומיים מהמוזיקה הקלאסית והקלה. "החברה חיפשה מנהל פרומו (איש שיווק, מיתוג ויחסי ציבור - ד"פ) כשבארץ עוד אף אחד לא ידע מה זה", מציין בראון. "שלחו אותי ללמוד את הנושא בארצות הברית וכשהבנתי את הפרינציפ חזרתי לארץ. אבל די מהר עברתי מהפרומו להיות מנהל הרפרטואר".
בראון לא רק הפך לסמנכ"ל סי־בי־אס והיה אחראי להקמת שלוחות של החברה באירופה, הוא גם התפרסם כיוצר, כותב, מלחין ומפיק. בין היתר הפיק את פסקול הסרט "דיזנגוף 99". "בעבר לא תמיד חתמנו את שמנו על היצירות שעבדנו עליהן", הוא אומר. "אומנים ראו בהפקה מוזיקלית חלק מתפקיד ניהול הרפרטואר. אז אפשר להגיד שיצא לי לתרום לדי הרבה להיטים שכולם מכירים ללא קרדיט. אומר זאת בצנעה, אבל איפה שתזרוק אבן - יש אומן שעבדתי איתו".
המעורבות שלו בהפקה הייתה רבה וכללה בין היתר גם קריאייטיב לעטיפות התקליטים. למשל בעטיפת "הפעמון" של מתי כספי ו"בציר טוב" של אילן וירצברג ושמעון גלבץ משירי יונה וולך. "שברנו את הראש איך העטיפה צריכה להיראות", אומר בראון. "יום אחד, כשאילן ושמעון היו אצלי בבית, פתחנו בקבוק J&B ואז עלה לי הרעיון לעטיפה שעליה נכתבו ראשי התיבות שלהם V&G".
באמצע שנות ה־80, לאחר למעלה מעשור בחברה וכשהוא בשיא פריחתו המקצועית, החליט בראון לעזוב. "ברגע שהבנתי שזה מה שמצפה לי בהמשך, שאני הולך לעבוד בכל פעם במקום אחר בחו"ל, אמרתי שאני לא רוצה", הוא אומר. "ידעתי שאחרי שהצלחתי עם סי־בי־אס ישראל וסי־בי־אס אירופה, הדבר הבא יהיה לנהל חברה נוספת, ולא משנה אם זה בצרפת או בפינלנד. הרגשתי מקולל".
ההחלטה לעזוב גמלה בלבו במשך זמן ארוך. "מי שנולד בישראל לוקח את המדינה הזו כדבר מובן מאליו לעומת אנשים כמוני, שהגיעו אליה והתאהבו בה מתוך בחירה חופשית", הוא אומר. "אצלי המדינה נכנסה אל הלב עוד מתקופת הדסים. הבנתי שאני לא רוצה כל חיי לעבוד בחו"ל, למרות שהרווחתי הרבה כסף. חשבתי שיש המון מה לעשות בארץ, מה גם שראיתי שמלבד סי־בי־אס הסתובבו פה עוד חברות בינלאומיות שאפשר היה לשתף עמן פעולה. החלטתי שאני רוצה לחיות ולעבוד בארץ, לעסוק במוזיקה ישראלית כי היא בעיניי הבסיס לכל דבר".
לשאיפה הזו היה שותף גם איציק אלשיך, חברו של בראון ובן למייסדי חברת התקליטים הוותיקה ישראפון, שהייתה פופולרית בשנות ה־60 וה־70. "איציק אז שהה בפריז וגם אני הסתובבתי די הרבה שם, היינו נפגשים המון ומגלגלים את המחשבה הזו, עד שיום אחד החלטנו להפוך אותה למציאות, ובשנת 1985 הקמנו יחד את הליקון", הוא מספר.
הליקון, הקרויה על שם הר מהמיתולוגיה היוונית, נחשבת לאחת מחברות התקליטים המובילות, המשפיעות והחזקות בישראל. היא מתהדרת בטאלנטים כמירי מסיקה, אביב גפן, דודו טסה, הדג נחש, מתי כספי, נינט, סטפן לגר, עברי לידר, רמי פורטיס, סקאזי, ג'יין בורדו ועוד. החברה אחראית גם לייבוא והפצה של אלבומים וסינגלים של אומנים בינלאומיים, מבילי אייליש, ג'סטין ביבר וליידי גאגא ועד הביטלס, אלטון ג'ון ונינה סימון.
כיום מדובר באימפריה, אבל בראון מספר שההתחלה לא הייתה קלה: "עד אותה נקודה מעולם לא עבדתי בשביל עצמי. יש הבדל בין לעבוד בשביל עצמך לבין לעבוד בחברה שאתה מקבל ממנה משכורת ולא ממש מתעניין מאיפה הכסף הגיע. עברתי תהליך חינוך שלי את עצמי, שלי את איציק ושל איציק אותי, אבל זה נבע מאהבה למוזיקה, ולכן לא היה רגע אחד משעמם. רוב הרגעים היו יפים נורא, בעיקר כשהיינו קטנים".
הטאלנטים המקומיים הראשונים שהוחתמו בהליקון היו דני בסן (אחרי פירוק תיסלם), יוני רכטר ועלי מוהר וכן זוג טרי ושאפתן שהכיר בראון עוד מתקופתו בסי־בי־אס - ריטה ורמי קלינשטיין, אז אלמוניים לחלוטין. "ב־1983 הזמנתי את ריטה לשיר בפסקול הסרט 'הפנימייה', ומאוד אהבתי אותה ואת הדרך שבה היא שרה", משחזר בראון. "היו אנשים שחשבו שהשירה שלה מוגזמת, אבל בעיניי זה היה בסדר. אהבתי את האתניות בקול שלה והצבעוניות שייצגה תרבות שונה. הבנתי שחלק מההגזמה שלה זו העובדה שהיא גדלה בבית פרסי שהכל מוגזם בו. היה לי ברור שההצלחה שלה לא תהיה מיידית, אבל הייתי משוכנע שהיא תצליח. ידעתי שאני מוכרח ורוצה לעשות איתה דרך וליהנות".
"הרגשתי קצת מוכה מכל התהליך עם רמי־ריטה, תהליך שלא הייתה לו שום סיבה בעולם, לא באותו זמן, לא לפני ולא אחרי", אומר בראון. "ראיתי בזה את שיא כפיות הטובה שאפשר בכלל לייחס למישהו. זה היה די מדכא, כי כמה שאתה נמצא במקצוע ויודע שאומן הוא לא הדבר הכי נאמן בעולם, זה בכל זאת מפתיע כשזה מגיע בעוצמות האלה וברוע הזה, אז לקח לי קצת זמן להתעשת".
מטעמם של רמי קלינשטיין וריטה נמסר: "ריטה ורמי שמרו כל השנים על פרטיות ההסדר בין הצדדים, וימשיכו לעשות כן גם עתה".
התגלית הבולטת הבאה של בראון הייתה אתניקס, אחת הלהקות המצליחות בכל הזמנים: "דרור, אח של תמיר קליסקי מאתניקס, היה גרפיקאי שעבד איתי. הוא סיפר על להקת מוסקבה שיש לאחיו ולשותפו ליצירה זאב נחמה, השמיע לי את החומרים שלהם והציע לי לפגוש אותם".
קליסקי ונחמה לא ויתרו. הם לקחו את הערותיו של בראון ברצינות והחליטו לשדרג את הכתיבה שלהם: "הם חזרו אליי והשמיעו את 'ציפור מדבר'. השיר לא נשמע כמו שהוא נשמע כשיצא, אבל הוא הצליח להביא את החיבור המדויק בין מזרח למערב, עם התחלה של נגיעות אלקטרוניות. אמרתי להם שהם צריכים לכתוב עוד שירים בסגנון הזה ודי מהר התווספה קבוצת שירים. הבאתי את יועד נבו, ילד שטיפחתי, שיעבוד איתם והמצאנו סאונד חדש. לגבי השם, ידענו שהוא צריך לשלב מזרח ומערב. אמרתי שהשם צריך להיות אתני ושצריכה להיות בו האות X, כי היא הייתה סמל אז למודרניות. קראנו ללהקה אתניקX, והשאר היסטוריה".
שם נוסף שעולה בשלב זה הוא אביב גפן. "אני אוהב את אביב וחושב שהוא ילד נהדר וכישרון נדיר", אומר בראון. "רציתי להחתים אותו עוד לפני שהוציא את השיר הראשון, אבל לצערי הוא קיבל מהד ארצי הצעה שלא יכולנו לעמוד בה. הוא הצטרף אלינו החל מהאלבום 'יומן מסע', שיצא בשנת 2000".
בשנת 2004 הצטרף בראון לצוות השופטים של התוכנית "כוכב נולד", ויש לו הרבה מה לומר על כך. "את תוכניות הריאליטי צריך לקחת כמו מלח, רק קורטוב", הוא מסביר. "מי שלוקח ברצינות רבה מדי את הפרסום המטאורי והזמני שלו הוא זוכה עומד להיפגע, ומי שממעיט בהערכת הפרסום עלול להפסיד משהו. בתחילת דרכן של תוכניות הריאליטי היה חשוב לי שתהיה תוכנית מוזיקה והצטרפתי לצוות השופטים כדי לתת לתוכנית אמינות כנציג התעשייה. חשבתי שהתוכניות יכולות להחליף את הלהקות הצבאיות של פעם. בכל להקה צבאית שמנתה כ־20 חבר'ה יצא כוכב גדול אחד, אולי שניים. ובמקרה של הריאליטי יש את הבמה הזו שדרכה אפשר לבחון למי יש פוטנציאל להצליח. הבעיה היא שברגע שהמתמודדים מופיעים בטלוויזיה, כל מי שמקיף אותם - אמא שלהם, עורך הדין שלהם ועוד שני חבר'ה והדוד - חושבים שהם מבינים מצוין וכי הם זכו בבוננזה, וזו הטעות הגדולה".
בשנים האחרונות, לאחר הפסקה ארוכה, חזר להפיק בזכות טאלנטית נוספת שגילה - דיקלה. "היא הצליחה להעיר בי משהו שהיה רדום, אולי רדום מדי", מודה. "אחרי המקרה הלא נעים עם רמי וריטה ואחרי שהרבה זמן לא הלחנתי והפקתי, נרדמתי. בזכות דיקלה חזרתי לנשום מריאות שלא נשמתי מהן המון זמן. העבודה איתה גרמה לי להבין כמה שזה היה חסר לי וכמה שאני רוצה לעשות זאת יותר ויותר. לא צריך להיות איש עסקים כל החיים".
בינואר השנה החליט לפרוש מתפקידו כמנכ"ל הליקון, שנמצאת בתהליך מיזוג עם ארומה מיוזיק, ולהתמקד בייעוץ אומנותי, הלחנה והפקה מוזיקלית באולפן. "זה תהליך שהתבשל אצלי כמה שנים, והשנה החלטתי להפוך אדון לעצמי", הא מספר. "הרגשתי שאם אני לא עוצר עכשיו ומקדיש עוד קצת זמן למה שאני אוהב לעשות, כנראה לא אצליח לעשות זאת לעולם. זה היה הזמן".
התרעות פיקוד העורף