אחרי לא מעט טיזרים ברשתות החברתיות, עמיר בניון ושולי רנד השיקו את שירם הראשון מתוך פרויקט משותף חדש ("שולי שר בניון") – "גיליתי מחדש", בלדה שמיימית קוסמית השזורה בקולותיהם של השניים, שכשעוצמים את העיניים ומאזינים לה – אפשר לשמוע קולם של מלאכים.
הטקסט, אותו יצרו בניון ואסף אטדגי, הוא אחד הטקסטים הטובים והמשמעותיים ששמעתי בשנים האחרונות בזמר העברי, גם בגלל ההתפכחות שבו וגם בגלל הכנות והשימוש במטאפורות שכבר לא משתמשים בהן כיום (וחבל) כמו שועלים המשוטטים בכרמיה היפים של אהובתו של המבצע.
הלחן, הזוכה לעיבוד יפהפה הממזג בין מזרח למערב, משרת היטב את המילים וגם זוכה לשירותן והביצוע הבולט של רנד (עם קולו השני של בניון, הפעם כמלווה) פשוט מושלם. קלאסיקה בהתהוות.
מוטי טקה (זוכרים אותו מהלהיט "בלבלה"?), שדי נעלם מהנוף בשנתיים האחרונות, שב עם שיר חדש בשם "פבלו" (הכוונה לפבלו אסקובר, לא רוזנברג, כן?), ניסיון ליצור רגאטון לטיני, המתאים לימי הקיץ.
השיר קליט, וטקה חולש היטב על הסגנון הזה (על אף שהוא מיתג עצמו לפני כן כזמר מסולסל), אך לעתים יש תחושה שחלקים מהטקסט לא זורמים לו בטבעיות בגרון בשירה, כמו מתאמץ מדי, וזה קצת מתפקשש בהקשר זה.
הלחן המונוטוני, למרות היותו קליט, לא מספיק בשביל שהשיר ימנף את טקה לכיוון להיט רדיו או רשתות חברתיות, אלא הוא שיר חמוד – ותו לא.
עדן מאירי בדרך להפוך לעומר אדם הבא, וזה בולט בשירו החדש "אולי תתעוררי", דאנס פופי מסולסל חסר עניין, חסר מקוריות, עם חריזה מאולצת ("הוא עף לו כבר מזמן על ענן של נרגילה, הוא שר לעצמו 'הבה נגילה'", נו, באמת?) ומלבד הקול העוצמתי, המכשף והמצוין של מאירי – כבר אפשר היה לזרוק את השיר הזה לפח.
למעשה, השיר גרוע, אך הזמר מעולה וכשזה קורה, נוצר איזון מסוים שיכול אולי לסייע לו לשרוד שבוע-שבועיים וליפול שוב לתהום הנשייה. מה שכבש אותי בעדן מאירי, עוד מתחילת הקריירה, זה שהוא הולך על הדברים המקוריים, האותנטיים והמסקרנים שבוערים בו, אך השיר הזה נשמע כמו מסחרה זולה שעושה לו שירות רע – וחבל. הוא ראוי להרבה יותר מכך.
מי שהפתיע השבוע בהברקה הוא אושיק לוי, שחבר לפיטר רוט לשיר חדש "דמעות שמחה", מעין מבט אחור אל תחנות אישיות ומקצועיות, שזוכה לטקסט איכותי ונוגע, ללחן מלודי ויפהפה שתפור היטב לקולו החם והמוכר של לוי, שנשמע יותר טוב ממה ששמעתי אותו בשירים הקודמים שהוציא בשנים האחרונות.
בעיניי, זה השיר הכי טוב שלו בעשור האחרון, כאילו חיכה הרבה זמן כדי להבשיל לתוך קולו, מה גם שאושיק שר את עצמו ואת לבו בשיר הזה, והכנות הזו מצליחה לצמרר ("כל שיר הוא ילד, לפעמים הצער הוא השער אל תוך נבכי הלב, ולפעמים גיטרה היא ששרה ניגון שמלבב, דמעות של עצב, דמעות שמחה").
קול חדש – ליאל אלדדי – כמה מלחמות
אני מכיר את ליאל דרך סרטונים שנהגה להעלות לפייסבוק, ולאט לאט, בין בוסר להתמקצעות, היא החלה למצוא את הקול הפנימי, ושירה החדש והמקורי "כמה מלחמות" רחוק מלהיות מושלם, אבל הוא צעד ראשון שלה וזה מרגש, כי יש בה את הפוטנציאל ואת הקול שצריך ללטש, יש לה את הכוונה והרגש, ועם הכוונה, השתפשפות והתמדה – אחרי "כמה מלחמות", אני בטוח שהיא תצליח למצוא את הדרך המיוחלת. השיר כשלעצמו, הוא יריית פתיחה מעולה עבורה, גם מבחינת הטקסט והלחן ובייחוד הפזמון הקליט.