12 שנה לאחר שבעלה, שלמה כהן, שנודע כ"סולימן הגדול", התכבד בתואר יקיר אמ”י, איגוד אמני ישראל, תתכבד אלמנתו, חלוצת השירה בציבור שרה כהן, בפרס מפעל חיים של אמ”י בטקס שייערך ביום רביעי הקרוב, 10 בנובמבר, בהיכל התרבות בפתח תקווה. כהן, 94, משתאה לנוכח הזכייה בתואר. לאחר שחסתה שנים בצל בעלה ובצל ילדיה המפורסמים, חופני, פיני, יזהר וורדינה כהן, היא מתקשה להאמין שהרגע שבו תעלה לבמה יהיה כולו שלה.
בטקס כהן לא תשיר - כפי שהייתה רוצה - בעקבות אירוע מוחי מסכן חיים שחוותה בדצמבר האחרון ופגע במיתרי קולה. מצבה היה כה קשה, שבנה, הזמר פיני כהן, הוזעק ממקום שבתו בלוס אנג’לס כדי להיפרד ממנה. אלא שמאז היא התאוששה. כיום היא מתגוררת בבית הדיור המוגן “בית בלב” בצפון תל אביב.
בגיל חצי שנה יצאה כהן עם משפחתה מתימן לארץ ישראל דרך עדן והתנחלה עם משפחתה בכרם התימנים בתל אביב. היא הייתה אחת מששת ילדיה של אם קשוחה וסייעה בכלכלת המשפחה, לאחר שבהיותה בת 10, אביה נרצח במאורעות תרצ”ו־תרצ”ט. מה שהיא רצתה בנעוריה הוא לשיר ולרקוד.
היא רקדה בסטודיו של האחיות יהודית ושושנה אורנשטיין, “שם ניבאו לי עתיד גדול”, לדבריה, ולא הרפתה מאמה עד שהרשתה לה ללכת לקונסרבטוריון כדי ללמוד נגינה בפסנתר. כשהביאה הביתה את מסמכי ההרשמה ותווים, האם זרקה אותם. “רשמתי אותך ללימודי תפירה בויצו!”, הודיעה לה. “כשבעלך ירצה לאכול, את תנגני לו בפיאנו?”, היא שאלה בתרעומת. “מה יכולתי לומר לה?”, תוהה כהן.
בגיל 11 פגשה לראשונה את שלמה כהן, שהיה מבוגר ממנה בשבע שנים. “הוא בא אלינו למועדון בית”ר כדי ללמד אותנו איך להציג”, היא מספרת. מפגשם הבא היה כעבור זמן בחתונה משפחתית. “איפה שרה הקטנה?”, הוא חיפש בין החוגגים את הילדה שהייתה לנערה. כשהבנות זרקו סוכריות על הבנים, היא זרקה סוכרייה לעברו והם שרו שם עד הבוקר. לדבריה, כבר אז הציע לה אירוסים. היא זוכרת שייעדו לה מישהו אחר שהיא בכלל לא אהבה.
היא נוצרת בלבה את נשיקתם הראשונה. זה קרה כשהם צעדו לאורכו של רחוב בלפור עד שעצרו, ושלמה גילה בפניה את אהבתו, אך סייג: “אין לי כרגע שום כסף שהוא, אבל אני מתכוון לעבוד קשה ויהיה לנו בהמשך”. “כל גופי הצטמרר ורעד”, נזכרת כהן, אז בת 15. “כשהנהנתי לו, הוא צעק צעקת שמחה ענקית ונישק אותי”.
פולקלור ישראלי
הם נישאו כשהייתה בת 17. לכבוד המאורע השיג לה שלמה שמלת כלה מדגם קרפ ז’ורז’ט, ועל ראשה הושם טול, שאליו חוברו סרטים. החתונה נערכה בבית הספר תלמוד תורה בכרם. משם הלכו לביתם. “ביקשתי ממנו שיעביר אותי את סף הדלת על ידיו, כמו בסרטים”, היא נזכרת. “בסוף אותה שנה נולד חופני, הבן הבכור שלנו”.
אגדת משפחת כהן כמשפחה מזמרת החלה להירקם במחלקה הערבית של הפלמ”ח, שם נולדה “חבורת האש”, שבין ראשוניה היו המלחין עמנואל זמיר, הגיאוגרף ולימים חתן פרס ישראל מנשה הראל, ואליהו גמליאל, מחבר “ארץ זבת חלב ודבש”, מהשירים הגדולים של התקופה. “הם שרו בקומזיצים מסביב למדורה שירים עבריים וערביים, כולל הרבה שירי רועים”, מספרת כהן.
כזמרת, חוותה כהן פריחה מאוחרת. שלמה הופיע בארץ ובחו”ל עם להקה שנקראה “בני מחול” וקטפה פרס שני בפסטיבל ברומניה. יום אחד לא הגיעה זמרת הלהקה, והיא, שרה, פשוט נזרקה למים, או כדבריה, “שני אחיו של שלמה פשוט הרימו אותי וזרקו אותי אל הבמה. מאז שרנו שלמה ואני ביחד בכל ההופעות, גם באלה שנדרשה בהן רק שירה, גם באלה שכללו את הקומזיצים. שלמה ואני הופענו בכל אירופה ועד יפן וסין הגענו. מוזיקה בשבילי היא כל החיים. בלעדיה אמות”.
מניין השם “סולימן הגדול”?
“שלמה קיבל את הכינוי ‘סולימן’ בהיותו מסתערב. באחד הקומזיצים שלנו נכח משה דיין. הוא כל כך התלהב ואמר: ‘צריך לקרוא לו ‘סולימן הגדול’. כך זה נשאר. בקומזיצים היה שלמה בשיאו. הוא אהב לתקשר עם הקהל, ובינו לביניהם נוצר שיח נהדר. הבנים - חופני, פיני ויזהר - הופיעו איתנו בזה אחר זה. את האוכל לקומזיצים - סטייקים, חומוס וטחינה, סלטים וחמוצים - היינו מכינים בבית הצנוע שלנו בשיכון עובדי עיריית תל אביב בגבעתיים".
"מבין ההופעות הרבות שלנו אני זוכרת את זו שנערכה בבית החייל בנוכחותו של דני קיי. המופיעים לפנינו שרו בעיקר שירים אמריקאיים, שהאורח הכיר. עזר ויצמן, שהיה אחראי על האירוע, התרגז. ‘צריך פולקלור ישראלי!’, הוא דרש וקרא לנו להופיע. במלחמות ישראל הופענו בלי סוף. גם כשלא היו מיקרופונים, שלמה הגיע עם קולו האדיר עד אחרון החיילים. לפעמים הופענו אפילו מול שני חיילים, וקרה שגם טיפלתי בפצועים וראיתי פגזים עפים באוויר”.
לדבריה, רוותה הרבה נחת מארבעת ילדיה. “יזהר היה תמיד אינטליגנט כזה”, היא מציינת. “מאז שהיה ילד, הוא הופיע איתנו, קודם עם חלילית, אחר כך עם אקורדיון. כשהוא זכה באירוויזיון עם ‘אבניבי’, כל גבעתיים הייתה על הבית שלנו. הייתה שמחה כמו בהכרזת המדינה. אין דברים כאלה”.