"ביקורות תמיד יהיו", היא אומרת כעת. "כשתמיר (הרפז, בן זוגה ושותפה לעשייה המוזיקלית - ד"פ) אמר לי שמשרד ההפקות רצה שאופיע בפני הקואליציה, מאוד שמחתי למרות שהייתי צריכה להופיע אחר כך בצפון וזה היה צפוף מדי. כבר חשבתי על הדואטים שאני הולכת לעשות שם, ממקום אמיתי, משמח, מגבש ומעודד, נקי מכל עניין פוליטי, אבל כשהבנתי שיש על זה המון ביקורת כי אני חברה טובה של יאיר, וכשהתחילו לערבב את הדברים, אמרתי עד פה".
ואכן, זו הייתה שנה עמוסה לשרוף (58). בשבוע הבא תעלה ב־yes הדרמה המוזיקלית החדשה "מנגן ושר", המספרת על עלייתו לצמרת של גילי, זמר מזרחי צעיר (בר צברי). שרוף תגלם את הדס, אחותו של מאפיונר (ששון גבאי) ותככב לצד ג'וי ריגר, קים אור אזולאי, דפנה דקל ועוד. "זו הולכת להיות אחת הסדרות המדוברות ביותר, כי השחקנים מקסימים והסיפור אמיתי ונוגע", מעידה שרוף. "היא עוסקת במאבק של גילי להפוך לאומן מפורסם ומצליח, כשבין לבין הוא נקרע בין טרגדיות, חובות למאפיה וקשיים. העבודה על הסדרה גרמה לי לאושר רב, בייחוד העבודה הצמודה עם ששון גבאי, כי אני פשוט שרופה עליו והוא יודע את זה. תקופת הצילומים אפשרה לנו זמן לדבר, לצחוק ולהיות ביחד".
במקביל להקרנת הסדרה יוצא בימים אלו לאקרנים סרט הקולנוע החדש בבימוים של דני רייספלד ורועי גלוסקא "אל תחכי לי", שבו מגלמת שרוף את אמו של כוכב הנוער עומר חזן. "זו דרמה מרתקת שכתב דני על הילדות שלו", היא מספרת. "זה סיפור חזק ועצוב על משפחה מהרצליה שנקלעה לקשיים כלכליים והיא חוזרת לפרדס כץ, המקום שבו אם המשפחה גדלה. שם המשפחה נתקלת בכנופיות רחוב ובחיי פשע. ביום הקולנוע הישראלי הוא היה לאחד הסרטים הנצפים ביותר וגרף התלהבות. יש לי שם תפקיד דרמטי, חזק ועצוב".
על קריירת המשחק שלה נרחיב בהמשך, אבל כרגע נחזור אחורה, אל מחוזות ילדותה. שרוף, בתם של מלכה ובן־ציון, עולים מטריפולי, לוב, גדלה והתחנכה במושב חצב שבשפלה. "גדלתי בבית של הורים ציונים שחלמו להגיע לישראל", היא אומרת. "בית שמח של חקלאים שאהבו את האדמה. בשבתות הייתה אצלנו שמחה יוצאת מן הכלל. הבוקר היה מתחיל עם שירים של אום כלתום ופריד אל־אטרש, ממשיך עם 'התרנגולים', שושנה דמארי ויפה ירקוני ומסתיים עם הגבעטרון. גדלנו עם שירים סטייל 'פה בארץ חמדת אבות', אבל תמיד היה גם הצליל השמח והמסולסל, שהיה מדליק אותנו מהר לשיר ולרקוד".
עוד בילדותה גילתה את המשיכה לבמה ולשירה: "בגן של אילנה דבש במושב חצב, כשכל הילדים הלכו לשחק בחול, אני נעמדתי על קוביות ושרתי 'למרחקים מפליגות הספינות', שזה שיר שאני מתה עליו עד היום. הייתי שרה בכל הזדמנות, באוטובוס, בדרך לבית הספר, באירועים ובטקסים".
האידיליה המשפחתית התנפצה בשנת 1977, עת הייתה בת 14 וחצי, כאשר נהרג אביה בתאונת דרכים והוא בן 47: "יותר משאבי השפיע עליי, מותו השפיע עליי. ברגע שאתה מאבד אדם שנערץ על ידיך - החיים שלך מתפרקים. אבא שלי היה חתיך, גבוה. כילדה, כשהייתי רוכבת על האופניים ברחבי המושב, כולם היו מכירים אותי כבתו של בן־ציון. הוא היה אגדה שבשנייה התרסקה".
בשנת 1982, במהלך שירותה הצבאי כפקידה בפלוגת עורב בצנחנים, הכירה את ניר שרוף, שהיה אז מפקד הפלוגה. תוך זמן קצר הזוג נישא, ושרוף ילדה את התאומות שיר וירדן, כיום בנות 38. שמן ניתן בהשראת "לשיר זה כמו להיות ירדן", ששרוף אהבה במיוחד.
את צעדיה הראשונים בעולם המשחק עשתה שרוף ב־1987, כשנבחרה להשתתף בהפקה המצליחה של תיאטרון הקאמרי - "עלובי החיים". "הגעתי במקרה לאודישן דרך המלצה של מישהו שהכרתי", היא משחזרת. "לא ידעתי אז אפילו מה זה 'עלובי החיים'. באודישן, בגלל שלא הייתה במה, עליתי על כיסא ושרתי את 'ושתי הולכת לתלייה' מתוך 'המגילה' של איציק מאנגר. התקבלתי לשיר כחלק מהמקהלה שליוותה את כוכבי המחזמר: דודו פישר, שלומית אהרון ואבי טולדנו. המשחק תמיד היה עבורי כחלום גדול".
למרות החלום, החליטה להניחו בצד והתמקדה בקריירת שירה. "הלכתי להיות זמרת, כי הייתי צריכה לפרנס שתי ילדות קטנות", היא מודה. "התחלתי להופיע במקומות שונים ובמקביל הלכתי ללמוד בבית הספר למוזיקה רימון, במחזור של אביב גפן, אחינועם ניני וקארין אופיר. זה היה מדהים. אחרי שנה, כשהגיטריסט באלדי אולייר הזמין אותי להצטרף אליו למופע שהוא הרים לציון 500 שנה לגירוש יהודי ספרד, עזבתי את רימון והתחלתי את הקריירה".
עם סיום סיבוב ההופעות עם אולייר פצחה בקריירת סולו, והתמקדה בהופעות. "התחלתי כזמרת אינדיבידואליסטית", היא אומרת. "הופעתי בקונצרטים בפני משרדי ממשלה, חברות גדולות, ועדי עובדים ועוד. למרות שהופעתי המון, הייתי אנונימית ואף אחד לא ידע מי אני".
אחרי 12 שנות זוגיות התגרשה מבעלה (אך שמרה על שם משפחתו), הקימה להקה ("סמטה מדברית") וחיפשה כיוון מוזיקלי. התפנית אירעה כשהכירה את מי שהוא בן זוגה בשלושת העשורים האחרונים, המוזיקאי תמיר הרפז. "הכרתי את תמיר כחלק מהברנז'ה, הוא היה חבר נעורים של יאיר (לפיד - ד"פ) והופיע עם הלהקה בתוכנית שלו", מספרת. "בתחילת הקשר הרומנטי שלנו תמיר לא הופיע איתי. אבל יום אחד יצא שהקלידן הקבוע שלי לא יכול היה לבוא להופעה כי הוא היה בחו"ל, ובלית ברירה ביקשתי מתמיר להופיע איתי לערב אחד. הוא לא ידע בדיוק מה אני עושה. שרתי באותה הופעה קלאסיקות כמו 'היו לילות', 'הן אפשר' ו'יצאנו אט', ולקראת סוף ההופעה, בעל האירוע ביקש ממני לשיר בספונטניות את 'שבחי ירושלים', שזה שיר שגדלתי עליו בבית. ביקשתי מתמיר לתת לי קצב, והקהל היה בטירוף, באקסטזה ושר יחד איתי.
כשהאירוע נגמר ונכנסנו לאוטו, תמיר אמר לי: 'בוא'נה, את טובה! אבל את לא צריכה לעשות את מה שאת עושה. את יודעת להרים את הקהל וצריכה לעשות ערב ים תיכוני, שהקהל ירקוד על השולחנות'. אני חייבת לו הרבה, כי הוא כיוון אותי לז'אנר הזה, הז'אנר של לעשות שמח, שזה מה שאני עושה עד היום".
קריאת הכיוון של הרפז אחרי הופעתם המשותפת הראשונה, הובילה אותה להפוך בתחילת שנות ה־2000 לכוהנת הגדולה של השירה בציבור, עם טוויסט משלה. "גדלתי על תוכניות הטלוויזיה של שרה'לה שרון בערוץ הראשון, ועל ההופעות של דודו זכאי, אני נורא אוהבת את המוזיקה הישראלית ואת עמודי התווך של השירה בציבור", היא מציינת. "מה שמייחד אותי, לדעתי, זה שהבאתי לז'אנר השירה בציבור את המיקס. אצלי שרים באותו ערב גם את 'היו לילות' וגם את 'שמחה גדולה הלילה', גם סשה ארגוב וגם זהר ארגוב. בגלל שאני בלגניסטית באופי, כלומר אני כולי מזרח ומערב, זה יותר קל לי. הוריי נולדו בטריפולי והביאו את המוזיקה המקומית לארץ, אך גם חיבקו את המוזיקה הישראלית, והחיבוק הזה בין שני העולמות בא לידי ביטוי בהופעות שלי".
הפריצה שלה הגיעה בשנת 2001, כשנקראה להחליף את מקור השראתה, שרה'לה שרון, במועדון הגנקי בתל אביב, שהפך מאז לביתה הקבוע. "מי שנהג להגיע להופעות שלי בגנקי היה יוחנן צנגן, מנכ"ל רשת. הוא בא לשם עם יאיר לפיד, שהיה הטאלנט שלו. יום אחד יוחנן החליט לשדר תוכנית טלוויזיה בשידור חי מהגנקי יחד איתי - והשאר היסטוריה", היא אומרת. על האלבום הראשון שהוציאה בשנת 2004, "שרים עם עינת שרוף", קיבלה תקליט פלטינה על מכירות של למעלה מ־50 אלף עותקים.
אחרי שהנחתה תוכניות בטלוויזיה וברדיו, הוסיפה שרוף לעצמה את התואר "שחקנית". זה היה ב־2013, כשלוהקה לתפקיד אפרת וקסלר, אשתו של אדי וקסלר (צחי גראד), בסדרה המצליחה "אבודים באסיה". "קריירת המשחק שלי די התגלגלה מאז", היא אומרת. "לשמחתי, יובל שפרמן, מי שביים את 'אבודים באסיה', ראה אותי מנחה תוכנית בערוץ 24, והזמין אותי למאצ'ינג (התאמה - ד"פ) לתפקיד של מי שצפויה לגלם את אשתו של צחי גראד. לא ידעתי אז מה זה אומר בכלל 'מאצ'ינג', אבל הגעתי והוא בחר בי. בפרמיירה קיבלתי קומפלימנטים על המשחק, ומי שנכחה שם הייתה הסוכנת זוהר יעקובסון, שהחתימה אותי לחוזה על המקום".
ברזומה שלה כשחקנית אפשר למצוא תפקידים בסרטים ובסדרות כ"האחיות המוצלחות שלי", "ויקי ואני", "כפולים", "כמעט מפורסמת" ו"Oboy". ההישג המשמעותי שהביא את כישוריה כשחקנית לנקודת שיא, היה כשנבחרה לגלם את תפקידה של מרגלית בסרט הקאלט "ישמח חתני", המציג את ההווי בקהילה דתית בשכונת הבוכרים בירושלים. "התסריטאית שלומית נחמה היא כל כך אותנטית ואמיתית. היא ראתה את כל הסיפור בעיני רוחה וכך הצליחה להעביר אותו בצורה עוצמתית", היא אומרת. "הסיפור בסדרה ובסרט הוא מהחיים, לא משנה אם אתה דתי או חילוני. זה נורא כיף".
בשנת 2017, בבדיקת ממוגרפיה שגרתית מטעם קופת החולים שלה, גילתה שרוף כי נמצאו ממצאים שלפיהם יש חשד לגידול סרטני בשד. "את הבדיקה עשיתי ממש במקרה. לא רציתי לבוא, אבל המזכירה בקופת החולים שכנעה אותי, וזרמתי", היא מספרת. "למחרת קיבלתי טלפון כי יש חשד לגידול ואני צריכה לעשות ביופסיה. אחרי כמה ימים, בדרך להופעה, התבשרתי כי יש לי גוש סרטני בשד הימני".
בשנה שעברה הפתיעה שרוף את הצופים ושופטי התכנית "הזמר במסיכה", כשהתגלתה כמלפפון החמוץ, חוויה שהיא עד היום זוכרת כבלתי שגרתית. "זה היה מטורף", היא אומרת. "תחשוב שאתה שומר על סוד שאף אחד לא יודע. אתה יוצא בחמש בבוקר בבגדים שחורים, עטוף כולך מכף רגל ועד ראש, מישהו מחכה לך להסיע אותך ואף אחד לא יודע שזה אתה. זה שהצלחתי לשמור על הסוד - עשה לי משהו טוב בנשמה".
גם את סגירת המעגל שאירעה לה השנה היא לא לוקחת כמובן מאליו. בחודש יוני, לראשונה זה 35 שנה, חזרה שרוף לשחק בתיאטרון, כמחליפה בהפקה "בוסתן ספרדי" של תיאטרון הקאמרי: "הבמאי משה קפטן ראה אותי כמלפפון חמוץ ב'זמר במסיכה' ואמר לי שהוא זקוק לגיבוי לחני נחמיאס, שמגלמת את סולטנה. אחרי חודש חזרות מהנה עם צדי צרפתי, נכנסתי לנעליים הללו ואני מרגישה לגמרי בבית".
התרעות פיקוד העורף