"בכל אשם מוצרט", אסתרית בלצן תוכל אי-פעם לספר לנכדיה. לקראת מלאת 200 שנה להסתלקותו מהעולם של הגאון מזלצבורג, ב-91', המוזיקאי נעם שריף פנה אליה - מי שכבר אז ניגנה את כל הסונטות של בטהובן בפסטיבל ישראל, שם אבחן שהיא יודעת להסביר מוזיקה ולהנגישה לכול - והציע לה להעלות רעיון לסדרה של חמישה קונצרטים קאמריים. בלצן הרימה את הכפפה ויזמה סדרה, ששילבה מוזיקה עם סיפור-חייו של מוצרט באמצעות מכתבים מתקופתו, שהוקראו על-ידי השחקן משה בקר.

"מהסדרה נולד בעקבות התעניינות הקהל מופע שרץ מאה פעם", היא נזכרת. "בלי להתכוון, מצאתי בחסד הסיפור דרך לקרב קהל למוזיקה קלאסית. כעת, אני חוגגת 30 שנה לסדרה, שלה קראתי 'קלאסיקה במימד אישי' בסוגה משלי. לעומת אלה שטענו שבארץ מנגינת פסנתר אפשר רק לרעוב, מצאתי דרך להפריך את הטענה הזאת באמצעות שכלול היכולת שלי לדבר על מוזיקה תוך כדי הנגינה. לכאורה, זה פשוט, אבל הרצון שלא לאכזב את הקהל, מתוך אחריות שהתפתחה אצלי כלפיו, יצר לי בערה במוח".

אסתרית בלצן ומשה זורמן (צילום: יח''צ)אסתרית בלצן ומשה זורמן (צילום: יח''צ)

מעניין, שלכל האמור לעיל הגעת בדרבונו של נעם שריף, שהפליא לרתק קהל באמצעות הקונצרטים המוסברים שלו.

"נעם אכן עשה את זה נפלא, אבל אני מצאתי דרך קצת אחרת, שנעמי שמר היטיבה להגדיר אותה כ'הפסנתר המדבר, ההרצאה המזמרת'. זה אמנם הציף אותי באושר, אבל מצאתי את עצמי תלויה בגורמים המזמינים ובתכתיבים שלהם, עד שאמרתי 'די, אני לוקחת את כל ההפקה עלי!', מה שהיה כרוך בהתפטרות שלי ממשרת מרצה באוניברסיטת תל-אביב".

"לדברים האלה לא הגעתי במקרה", היא מוסיפה. "הגם שהלך לי טוב מאוד בתור פסנתרנית נטו וזכיתי בפרסים בינלאומיים, הרגשתי שאני נחנקת ומשהו לא בא אצלי לביטויו המלא, כשעסקתי רק בנגינה".

הדוקטורית למוזיקה, מנוע אנושי בלתי נלאה, לא רק פצצת כישרון, לא הסתפקה בקונצרטים המוסברים ובאותה שנה, 96', הקימה עם בעלה הפרופסור, המלחין משה זורמן, את "הקתדרה למוזיקה", מכללה מוזיקלית למבוגרים, הפועלת מדי יום רביעי במרכז ענב, בתל-אביב ומושכת אליה מכורים למוזיקה קלאסית מכל רחבי הארץ. היא קיבלה ממשרד החינוך הכרה כמרכז השתלמויות מוכר. 

שלושת ילדיהם של בלצן את זורמן הלכו בעקבותיהם אל המוזיקה. הבכור, איתמר, כנר; הבת האמצעית, רעות, היא זמרת רוק, מה שדווקא לא הבעיר מדורות אצל הזורמנים ועלמה הינה פסנתרנית וזמרת.

בלצן, 65, צמודה לפסנתר מילדותה בתל-אביב. אם היו שחשבו שתצא ממנה פנינה זלצמן הבאה, אז לא. "אף פעם לא חשבתי שזה מתאים לי", אומרת בכנות מי שעשתה בהצטיינות בג'וליארד את הדוקטורט שלה ורבים מחשיבים את מחקרה המונומנטלי על גלגולי "התקווה", המנוננו הלאומי, שלווה בספר ובהופעות סוחפות קהל, כגולת הכותרת של פועלה המגוון.

כל התזמורות הנחשבות בארץ, ובראשן הפילהרמונית, השתלבו במארג הפעילות של בלצן, "כשאיתן ניגנתי לקהל כל מה שחלמתי לנגן". אליה הגיעו לא רק עמיתיה מהאגף הקלאסי של המוזיקה, אלא גם רוקיסטים וג'זיסטים, כשאיתם השתתפו מיטב השחקנים ובראשם חנה מרון ועודד תאומי, נשמתם עדן. "עד היום זה תענוג בשבילי למזג את כל הקצוות האלה, כשאני מחשיבה כקלאסיקה מה ששרד את מבחן הזמן לפחות 50 שנה", היא מציינת. "ואני מצפה שתהיה הערכה לקלאסיקה שנוצרה פה".

לדבריה, היא חדורת שליחות בפעילותה הנרחבת. "אני ציונית בלי מירכאות", מצהירה בלצן. "נמאס לי מכל גילויי ה'פוסט' למיניהם. אני אוהבת את הארץ הזאת. אלמלא כן, יכולתי ליהנות מקריירה בארצות הברית. יש לנו ארץ נפלאה, אבל בשנים האחרונות קורים בה דברים איומים בתחום התרבות ונגדם אני נלחמת עם הקונצרטים שלי שהם כאש בעצמותיי".

בלצן יוצאת בחריפות נגד הטלוויזיה המסחרית. "אי אפשר להוציא אמן באינסטנט", היא קובעת בפסקנות. "מהו הקומפרסור הזה, שכל הזמן נושף בעורפנו ומתיימר להוציא דברים מהר-מהר? נהיינו עבדים לאלוהים החדש ששמו הטלוויזיה המסחרית בצורה שתרבותית מאבדת אותנו לדעת".

איך את נרגעת ממאבקייך?
"בנגינה בפסנתר"

אם רוצים למצות בקצרה את מפעל-חייה של אסתרית בלצן, מן הראוי לצטט את דבריו עליה של יהודי מנוחין, מענקי הכינור במאה העשרים: "הצלחת להפוך את אבני הנגף לאבני-פינה! בראוו! ועל כך נתונה לך תודת כל קהל מאזיני המוזיקה".