ב-30 במאי 1991 נכנסו חברי קווין, מהלהקות הבריטיות המצליחות בכל הזמנים, לסטודיו בלונדון לצלם קליפ לשירם החדש "These Are The Days Of Our Lives". מילות השיר שכתב מתופף הלהקה רוג'ר טיילור, ביטאו ערגה לילדות, אך ברור היה לכל מי שנכח בסטודיו כי לשיר יש משמעות נוספת.

"היה ברור לכולנו שהשיר מדבר גם על סיפור חייו ובעיקר על מצבו הטרגי של פרדי (מרקורי, סולן הלהקה - ד"פ), אבל לא העזנו להעלות זאת על שפתותינו", סיפר טיילור שנים אחר כך. "פשוט היה כיף לנו לעבוד יחד וליצור, בלי לחשוב על מה קורה ומה יהיה".

בסיום הקליפ מיישיר מרקורי מבט אל המצלמה, לוחש בקול שברירי "I Still Love You" ומחייך. אלו היו החיוך והמילים האחרונות שמעריצי הלהקה שמעו מהסולן שלה לפני שמת.

במהלך העבודה על אלבומם האחרון "Innuendo", שארכה כשנתיים וחצי, מרקורי בן ה-45, שכבר היה חולה מאוד, נהג להגיע לאולפן ההקלטות לשעה-שעתיים. לאחר שמצבו החמיר והוא איבד ראייתו, פרש מההקלטות.

ב-23 בנובמבר של אותה שנה פורסמה בשמו הצהרה לעיתונות העולמית, שחשפה לראשונה לעולם את מה שהמעגל הקרוב אליו ידע כבר שנים: "בעקבות ההשערות הרבות שנפוצו בעיתונות במהלך השבועיים האחרונים, אני מבקש בזאת לאשר כי אכן התגלה בי וירוס ה-HIV וכי יש לי איידס. הגיעה העת עבור ידידיי ומעריציי ברחבי העולם לדעת את האמת, ואני מקווה שכולם יצטרפו לרופאיי ולרופאים בכל רחבי העולם במאבק נגד מחלה נוראה זו".

קצת יותר מיממה אחרי רעידת האדמה התקשורתית שחולל ושהסעירה את העולם כולו, נשם מרקורי את נשימתו האחרונה בביתו בלונדון, כשהוא מוקף בחבריו ובאוהביו.

פרדי מרקורי היה רוק'נרול בשיא תפארתו ויותר מכך: הוא ניהל אורח חיים נהנתני שכלל בילויים, מגעים מיניים רבים עם גברים ונשים והתמכרות לסמים ולאלכוהול. עם זאת, הקפיד לשמור על חייו הפרטיים לעצמו.

את הדו-קוטביות הזו בחייו המקצועיים והאישיים הסביר בראיון שהעניק בשנת 1985: "התדמית שלי על הבמה שונה לחלוטין ממי שאני מחוץ לבמה. יש בי צד רך וצד קשה. אני אדם קיצוני מאוד, מצד אחד אני קשוח וזועם ומצד שני אני מאוד רך ופגיע ויכול להתנהג כמו תינוק. יש לי שני צדדים מנוגדים לחלוטין וכל חיי כאלה".

הסרט האוטוביוגרפי "רפסודה בוהמית", שיצא לאקרנים לפני שלוש שנים, חשף את סיפורה של קווין בדגש על סיפורו של הסולן, שחייו נעו בין נצנוצי אבק כוכבים לטרגדיה, מלנכוליה, בדידות, משברים קשים ומאבק פנימי בינו לבין האלטר אגו שיצר.

"רפסודיה בוהמית" קטף ארבעה פרסי אוסקר, הפך לסרט הביוגרפיה המוזיקלי המכניס ביותר בכל הזמנים, ופסקולו החזיר שוב את המוזיקה הנצחית של הלהקה למרכז העניינים. וכך, 30 שנה אחרי, המורשת המוזיקלית של מרקורי עדיין חיה ובועטת.

פרדי מרקורי  1984 (צילום: Steve Wood.GettyImages)פרדי מרקורי 1984 (צילום: Steve Wood.GettyImages)

זנזיבר פינת לונדון

מרקורי נולד ב-5 בספטמבר 1946 בשם פארוך בולסרה בסטון טאון, בזנזיבר שבאפריקה. משפחתו השתייכה לקהילה הפרסית-הודית, והוריו, בומי וג'ר, היו בני הדת הזורואסטרית. "הוא נולד בערב יום העצמאות הפרסי, ולכן בחרנו לקרוא לו 'פארוך' - 'אושר' בפרסית", סיפרה אמו בראיון טלוויזיוני שהעניקה לאחר מותו.

"הוא היה ילד מאושר, שמגיל צעיר נמשך למוזיקה. נהגנו להשמיע לו מוזיקה הודית, פולק, מוזיקת פופ בריטית והוא אהב לקחת את התקליטים, להשמיע אותם ולשיר לצליליהם. הוא היה אוסף מגזיני פופ ועקב אחרי כל מה שקורה במוזיקה בעולם, וכשהיינו הולכים למסיבות ולאירועים, הוא תמיד עלה לשיר. הוא היה גאה לגרום לכולם אושר. כשהבנו שהוא מאוד מוכשר, בערך בגיל 7, שלחנו אותו ללמוד לנגן על פסנתר".

בגיל 8 נשלח מזנזיבר לפנימייה הבריטית לבנים סנט פיטר ליד מומבאי, אז אימץ את הכינוי "פרדי". "הוא חשב שזה שם יותר רוקנ'רולי מאשר פארוך", אמרה גיטה חוסקי, חברתו מימי הפנימייה. "כבר אז הוא משך תשומת לב: היה נער צבעוני וכריזמטי, שקרא לבנים ולבנות בכינוי 'דארלינג', מה שלא היה מקובל בשנים ההן".

ב-1958 הקים עם חברו מהפנימייה ברוס מוריי את להקת הקצב הראשונה שלו - ההקטיקס. "נהגנו לנגן מוזיקת רוק בכל האירועים, בעיקר בשביל למשוך בנות", סיפר חברו ללהקה פראנג איראני. "פרדי ניגן על פסנתר ושר. הוא היה המוזיקאי האמיתי מבין כולנו".

בגיל 17 עזב את הפנימייה וחזר לבית הוריו בזנזיבר. הוא לא נשאר שם זמן רב, שכן באותה עת התחוללה "מהפכת זנזיבר" העקובה מדם, שבה אלפי ערבים והודים מצאו את מותם. כך, ב-1964 המשפחה עברה לבית קטן בלונדון. פרדי פנה ללימודי עיצוב ואומנות בקולג' בעיר, וקיבל תעודה באומנות ובעיצוב גרפי.

עם סיום לימודיו התפרנס כמוכר בדוכן של בגדי יד שנייה בשוק קנסיגטון ועבד בנמל התעופה הית'רו. במקביל הצטרף ללהקות רוק, שרובן לא החזיקו מעמד. "המעבר ללונדון המתירנית, הנועזת, המכילה - גרם לפרדי להתפוצצות במוח", מציין המוזיקאי, העיתונאי וחוקר הרוק יורם מארק-רייך. "המפגש עם לונדון אפשר לו להעז, להיות הוא עצמו, לתת דרור למאוויים המיניים והטווסיים שלו. כמו הצעירים שמגיעים לתל אביב מעיירות פיתוח, ומרשים לעצמם להיות הם. מרגישים שהם יכולים לכבוש את העולם".

באפריל 1970 עזב הסולן של סמייל את הלהקה. פרדי פנה לשני החברים שנותרו בה - הגיטריסט בריאן מיי והמתופף רוג'ר טיילור - והציע שיצטרף אליהם כסולן. השלושה צירפו את הבסיסט ג'ון דיקון, והחלו להופיע במועדונים קטנים. באותה עת אימץ פרדי את שם המשפחה הבימתי שלו "מרקורי" (כוכב חמה).

כעבור שנה, בעודם עובדים על חומרים מקוריים, החליטו חברי הלהקה לשנות את שמה. מרקורי הוא שהגה את השם הבלתי שגרתי "Queen" (מלכה). "מחצית מהקהל במועדונים שבהם הופענו היה גייז", סיפר טיילור. "פרדי, שהיה מאוד מוחצן, התחבר אליהם. חשבנו שבהשראת האווירה במועדונים הללו פרדי הגה את הרעיון לקרוא ללהקה 'קווין'. אני חייב להודות שלא בריאן ולא אני הבנו או אהבנו את השם, אבל התרגלנו אליו. פרדי רצה לשנות את תדמית הלהקה כי חשב שרק כך נצליח, והוא צדק".

"מהר מאוד הבנתי שבשביל למתג את הלהקה צריך ליצור תיאטרליות מוזיקלית", סיפר מרקורי בראיון טלוויזיוני בשנת 1982. "זה הפך להיות חלק מהדנ"א של הלהקה. בשביל לשמוע להקה שרק מנגנת ושרה ולא זזה ולא מביאה שואו, אפשר לשמוע תקליט.

"הבנתי שאנחנו צריכים שואו שאף תקליט לא יוכל להחליף. זה חלק מהבידור. הושפענו מההופעות של הרולינג סטונס וג'ימי הנדריקס, כי גם הם הבינו מה זה בידור. באופן אישי, אני חייב להתנועע ולהתלבש בהתאם להלך הרוח של השיר. אחרת אשתעמם מהר מאוד".

להקת קווין  (צילום: Keystone.GettyImages)להקת קווין (צילום: Keystone.GettyImages)

לא משתעמם

בשנת 1972 קיבלה הלהקה את הצ'אנס הראשון להקליט חומרים מקוריים: מנהלי אולפני De Lena Lea, שרצו לבדוק את ציוד ההקלטה החדש, הציעו ללהקה להקליט קלטת ניסיונית. קווין הקליטו חמישה שירים. כשבידם הקלטה, ניסו חברי הלהקה לעניין חברות הפקות שיפיקו להם תקליט ראשון, אך נתקלו בסירובים חוזרים ונשנים.

היחידים שהסכימו לתת להם צ'אנס היו האחים נורמן וברי שפילד, בעלי אולפני Trident. הם אפשרו ללהקה להקליט ללא תשלום אך ורק מחוץ לשעות העבודה. אחרי חצי שנה של עבודה אינטנסיבית, בתנאים לא תנאים, יצא אלבומה הראשון של הלהקה ("Queen"), שנטה לכיוון הרוק המתקדם. אף חברת תקליטים לא רצתה להחתים את הלהקה האלמונית וחסרת הניסיון על חוזה, אז הם הוציאו אותו בחסות האולפן.

אף שהאלבום הגיע למקום ה-24 במצעד הבריטי וזכה לביקורות טובות ממגזיני המוזיקה הנחשבים, הוא לא הצליח במכירות ולא עורר עניין ציבורי. ועדיין, זה הספיק כדי להוציא אותם לסיבוב הופעות עולמי ראשון. נאמן להחלטתו לא להשתעמם, מרקורי עלה על הבמה כשכל כולו גלאם משונה אך אטרקטיבי.

כמי שלמד אומנות, למרקורי היה חוש מיוחד לאופנה, והוא נהג לעטות על גופו כל בגד, מעוצב וצבעוני ככל שיהיה. בכל הופעה נראה אחרת. פעם במעיל עור ובגד בלט זהוב, פעם בגלימת מלך, פעם בבגדי נשים ופעם בחליפה אדומה זוהרת עם ציורי עיניים, והייתה גם הופעה בתחתוני בוקסר בלבד.

"באותה תקופה היו שני מוזיקאים שפרצו בגדול את גבולות המשחק המגדרי: פרדי מרקורי ודיוויד בואי", אומר עורך המוזיקה והדי-ג'יי סתיו בן יקר. "כבר בסיבוב ההופעות הראשון של קווין, פרדי הופיע בשמלות והיה ממש אנדרוגיני. זו הייתה פריצת דרך".

"במקור מרקורי היה מלך הגלאם רוק", אומרת הסטייליסטית איה מלמד. "עם הזמן התפתח הסטייל שלו ונע מאוברולים נוצצים מלאים בפאייטים, דרך מראה גברי ומשופם ומראה אנדרוגיני ועד סגנון הפטיש, שכלל בגדי עור. הוא היה אישיות צבעונית בצורה בלתי רגילה, וזה באופן בלתי נמנע התבטא בסטייל שלו".

מרקורי הדביק את חברי קווין בחיבתו לבגדי נשים, כשהשיא היה בקליפ “I Want To Break Free", שבו חברי הלהקה מחופשים לנשים. "מכיוון שפרדי נהג להסתובב הרבה במועדוני הגייז, הוא אימץ את הלבוש והגלאם שראה שם", סיפר טיילור. "בגלל זה גם בשנות ה-80 הוא גידל שפם, שהפך לסמל המסחרי שלו. הוא אהב לזרוח והוא אכן זרח".

מבחורות יפות לגברים לוהטים

האלבום השני של הלהקה יצא ב-1974. "Queen II" כלל את להיטה הראשון, פרי יצירתו של מרקורי, "Seven Seas Of Rhye". בניגוד לקודמו, אלבום זה כלל צד יותר אוונגרדי ואפל, ושילב בין קטעים אינסטרומנטליים ארוכים וטקסטים בלתי שגרתיים ששאבו השראה מהמיתולוגיה היוונית ומאגדות עממיות. הלהקה יצאה לסיבוב הופעות עולמי שני. עם פרפורמנס מרהיב ווירטואוזי זכתה להצלחה גדולה שנגדעה בשיאה בשל מחלת הצהבת שבה חלה מיי.

עם שיפור מצבו הבריאותי, הלהקה חידשה את פעילותה. האלבום השלישי "Sheer Heart Attack" בישר על פריצתה הגדולה. הוא הגיע לראש המצעדים בבריטניה, זכה באלבום זהב בארצות הברית, והפציץ עם השיר "Killer Queen".

זו גם הייתה הנקודה שבה הם ביקשו להשתחרר מהחוזה עם אולפני Trident, שלא אפשר להם להרוויח. לאחר משא ומתן ארוך, יצאו לחופשי ושכרו את שירותיו של ג'ון ריד, שהיה גם אמרגנו של אלטון ג'ון.

בשנת 1975 לקחה הלהקה את חזונה המוזיקלי כמה צעדים קדימה והקליטה את "A Night At The Opera", אקלקטיות מוזיקלית שנעה בין מוזיקת רוק לקלאסית, בין קאנטרי לאופרה, ובין פופ לרוק כבד.

הדובדבן שבקצפת, פרי עטו של מרקורי, היה השיר "רפסודיה בוהמית", בלדת רוק אופראית ארוכה, שלמרות המלצת חברת התקליטים לגנוז אותה בטענה שמדובר בכישלון, יצאה לאור והפכה ללהיט ענק, שנבחר בשנת 2000 לשיר המילניום בבריטניה.

"השיר מבטא בעצם את כל מה שאני חושב על יצירה", סיפר מרקורי עם צאתו. "כל כך הרבה אנשים מנסים לפרש אותו, אבל אני דואג שהשירים שלי לא יהיו חד-משמעיים. כלומר, שכל מאזין יעניק להם אינטרפרטציה אישית משלו, כי ככה זה יותר מעניין. עבורי, השיר מדבר על החיים ככוכב רוק ועל הקשיים הכרוכים בכך. זה מצריך משמעת עצמית רבה, עבודה אינסופית והתמודדות יומיומית עם מציאות הולכת ומשתנה".

להיט נוסף מהאלבום הוא "Love Of My Life", שהקדיש לזוגתו מרי אוסטין. כן, בטרם הפך לגיי אייקון ולמלך מסיבות הגברים עתירות הקוקאין והאלכוהול, מרקורי התאהב באישה, שנשארה אהבת חייו עד יומו האחרון. השניים הכירו בתחילת שנות ה-70 הודות לחברו ללהקה, בראיין מיי, שיצא עמה.

"יום אחד הוא שאל אותי אם הוא יכול להזמין את מרי לדייט, כי הוא מאוד אהב את הסטייל שלה", סיפר מיי בראיון טלוויזיוני. "מרי עבדה בחנות בוטיק, ופרדי היה בעל טעם אופנתי דומה לשלה. כשהם נפגשו, היה ניצוץ. תוך זמן קצר הם הפכו לזוג".

"מרי היא האדם היחיד שאני יכול לפנות אליו בכל רגע. היא החברה האמיתית היחידה שלי", סיפר מרקורי בשנת 1985. "יש לי הרבה חברים, אבל הם לא חברי אמת, הם באים והולכים. מרי נשארת תמיד. עברנו הכל ביחד והיא מכירה את הצדדים הכי עמוקים שלי, יותר מכל אדם אחר. קשה להכיר אותי באמת, כי כשאני נפתח לאנשים אני חשוף לפגיעות ואני לא רוצה להיפגע. בגלל הכוכבות שלי, אנשים לא מתנהגים איתי כאדם נורמלי, ולכן אני מעדיף להתרחק מאנשים. מרי לא כזו".

"הוא לא היה דומה לאף אחד שהכרתי לפני כן", סיפרה אוסטין בשנת 2000. "הוא היה מלא ביטחון ואני תמיד הייתי חסרת ביטחון. גדלנו יחד. חיבבתי אותו - וזה התפתח משם".

בשנת 1973 הזוג עבר להתגורר בדירה משותפת, וזמן קצר אחרי כן מרקורי הציע לאוסטין להינשא לו - והיא הסכימה. אחרי שש שנות זוגיות ושלוש שנות אירוסים, אוסטין הרגישה שמשהו שונה אצל מרקורי.

"הבנתי שאף על פי שהוא הציע לי נישואים, זה לא מתקדם ושהוא מתנהג מוזר לגבי עצמו", סיפרה. "אמרתי לו: 'מה קורה איתך? אני מרגישה שמשהו יושב עליך'. חשבתי שהוא מנהל רומן עם אישה אחרת, אבל אז הוא סיפר לי שהוא ביסקסואל. לעולם לא אשכח את הרגע הזה. אמרתי לו: 'אני לא חושבת שאתה ביסקסואל - אני חושבת שאתה גיי'".

אף שהקשר הרומנטי של אוסטין ומרקורי התפוגג, החברות נשארה עד יומו האחרון, והיא נשארה כאמור אשת סודו והאדם הקרוב לו ביותר, כשהוא אף שימש כסנדק של בנה הבכור. "כל המאהבים שלי שאלו מדוע הם לא יכולים למלא את מקומה של מרי בחיים שלי, אבל זה בלתי אפשרי", אמר מרקורי. "מרי היא כמו אשתי. אנחנו מאמינים זה בזו וזה מספיק לי. אני לא רוצה ולא צריך אף אדם אחר מלבדה".

לאחר הפרידה מאוסטין, מרקורי נכנס ללופ של התנסויות עם גברים, והחל לבלות במועדונים ההומוסקסואליים בניו יורק. הרפתקאותיו המיניות הפרועות וחסרות הרסן היו במוקד של לא מעט אגדות אורבניות, כמו הסיפור על כך שהבריח את חברתו הנסיכה דיאנה למועדון גייז בתחפושת גבר או שהחביא דוגמן עירום בתוך מגש אוכל גדול.

באותן שנים סירב מרקורי להתייחס בתקשורת לנטיותיו המיניות, אך חבריו הקרובים ידעו על כך. "אני לא חושב שהוא בעצמו ידע בהתחלה מהן הנטיות המיניות שלו", סיפר בריאן מיי. "בתור מי שחלק עם פרדי חדרים בסיבובי ההופעות הראשונים של קווין, הכרתי אותו די טוב. הכרתי בנות זוג רבות שלו, ולא העליתי בדעתי שהוא גיי. אבל בהמשך המבקרים בחדר ההלבשה שלו התחילו להשתנות מבחורות יפות לגברים לוהטים. זה לא ממש הפריע לנו או שינה לנו. פרדי רק אמר לנו: 'אני מניח שאתם מבינים שהחיים הפרטים שלי השתנו, נכון?'".

אנחנו שורדים

קווין (שמופיעה עד היום עם הזמר אדם למברט), פעלה עם מרקורי במשך 21 שנים. היא הקליטה 14 אלבומי אולפן (ועוד אלבום נוסף שיצא אחרי מותו ושילב שירים שהקליט), שלושה אלבומי הופעות חיות, ואין ספור להיטים שביססו את מעמדה כאחת הלהקות המצליחות והרווחיות בכל הזמנים.

סיבובי ההופעות של הלהקה, שהופסקו בשנת 1986, נחשבו לאטרקציות שגררו מיליוני מעריצים מכל העולם. השיא היה בהופעתה במסגרת אירוע ה"לייב אייד" באצטדיון וומבלי, כשהיא נחשבה ללהקה שנתנה את ההופעה הטובה ביותר על הבמה.

החל מסוף שנות ה-70 ועד סוף שנות ה-80 דווח בתקשורת על סכסוכים, ויכוחים ומריבות בין מרקורי לשאר חברי קווין. הוא לא הכחיש. "לא האמנתי שנישאר כל כך הרבה זמן ביחד", אמר בראיון בשנת 1982. "התחלנו כלהקה רצינית מאוד, אולי יותר מדי רצינית, וזה יצר לא מעט חיכוכים מקצועיים. חשבתי שאנחנו צריכים להזריק קצת כיף ללהקה וזה סוד ההישרדות לדעתי, והכיף הזה מתבטא גם בשירים שלנו".

"היו זמנים שהיינו כל הזמן ביחד וזה יצר הרבה סכסוכים. ברגע שהחלטנו לתת ספייס זה לזה, אז גם כשאנחנו מתווכחים ורבים, יש לנו את המקום להכיל אחד את השני, ואנחנו מבינים בסופו של דבר מה חשוב. לא קל להיות בלהקה, כי האגו משתולל, לכן צריך לשמור תמיד רגל אחת על הקרקע".

באחד הראיונות טען מרקורי כי בעיניו השיא של קווין הוא העובדה שנשארו יחד, למרות המשברים: "אני חושב ברצינות שבניגוד ללהקות אחרות בסצינת הרוק הכבד שפעלו במקביל אלינו והתפרקו, אנחנו שורדים. זו הגדולה שלנו בעיניי".

מרקורי דיבר על החברות שגוברת על כל הסכסוכים גם בראיון האחרון שנתן בחייו לתוכנית רדיו בריטית בשנת 1989: "אף פעם לא התפרקנו, כי ידענו לתת זה לזה אוויר. אנחנו מכירים בצורה כל כך טובה ואינטנסיבית, וזה הדבק שמחזיק אותנו יחד, הרצון והצורך לבנות זה את זה בכל פעם מחדש".

"באייטיז פרדי, שהרבה לבלות במועדוני גייז במינכן, התחרפן שם", טוען מארק-רייך. "הוא עלה על מסלול הרס עצמי עם הסמים, האלכוהול ומין לא זהיר, שהביא בסופו של דבר למותו. במועדונים הללו הוא ספג את מוזיקת הדיסקו והפאנקי.

"חברי הלהקה מאוד לא אהבו את חדירת הצלילים והסגנונות לשירים שלהם. עד אז על אלבומי קווין הופיעה הצהרה: 'באלבום זה לא נעשה שימוש בסינתיסייזרים'. והנה, פרדי מאלץ אותם לאמץ את מה שהם כל כך לא אהבו ולא רצו. הסיטואציה גרמה למריבות וויכוחים, והפתרון היה שפרדי ייצא לקריירת סולו מקבילה".

"פרדי היה פרפקציוניסט, מהאנשים שמעריכים עצמם ויודעים מה הם שווים", אומר המוזיקאי איתי לוסטגרטן, מנהל קבוצת המעריצים הישראלית של קווין. "הוא הוביל את הלהקה בעוד שאר החברים מתלוננים על זה כי פרדי היה כמו בוס. הם כנראה לא הבינו עד כמה השאיפות והפרפקציוניזם שלו ייקחו אותם רחוק, ורק אחרי שהוא מת הם הפנימו שהוא היה הכוח המניע".

אל תעצרו אותי עכשיו

בדרך כלל, כשכוכב בלהקה מצליחה בסדר גודל של מרקורי פוצח בקריירת סולו, הציפיות ממנו מרקיעות שחקים. נדמה שזה לא הזיז לו, שכן הוא הרגיש את הצורך לפצוח בקריירת סולו קודם כל למען עצמו.

"אף פעם לא חשבתי לעשות דברים בשביל שהם יצליחו, אלא כי בער בי לעשות אותם", סיפר בראיון בשנת 1987. "אף פעם לא התעניינתי אם שיר או פרויקט שאני יוזם יעשה לי טוב או רע לקריירה, אלא יותר היה חשוב לי להביא את עצמי לידי ביטוי כמו שאני מרגיש ורוצה. הרצון להתפתח וליצור אלבומים טובים זה מה שבוער בכל אחד מאיתנו, וזה גם נכון לקריירות הנפרדות שלנו".

ניסיון הסולו הראשון של מרקורי החל כשקווין עוד הייתה בחיתוליה. ב-1972 הקליט תחת שם הבמה "לארי לורקס" שני קאברים שכשלו. ב-1983, לאחר שראה שחבריו ללהקה פנו לקריירות סולו במקביל לפעילות של קווין, החליט מרקורי שהגיע גם זמנו לכך.

"התעוזה לנסות דברים חדשים, גם לבד, זה בדיוק אחד הדברים שהכי הערצתי בו", אומר המוזיקאי אלדד שרים. "הוא זה שדחף את קווין לגבהים, הוא קבע את הסאונד ואת הסגנון של הלהקה. קריירת הסולו הייתה נכונה לו - לפתח את החלומות שלא נוגעים לקווין. היצירתיות שלו חרגה מגבולות הלהקה".

שיר הסולו הרשמי הראשון שלו כאומן, אחרי ההצלחה הבינלאומית של קווין, היה "Love Kills", שיצא בספטמבר 1984 במסגרת פסקול הרימייק לסרט "מטרופוליס". כעבור שנה הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו "Mr.Bad Guy", שנטה לכיוון הדיסקו והדאנס.

אך למרות הציפיות, האלבום לא זכה להצלחה הצפויה. בשנת 1987 הקליט גרסת כיסוי מצליחה לשיר "The Great Pretender" של הפלאטרס. לדבריו, השיר ביטא את תחושותיו על הבמה והדיסוננס בין התדמית הבימתית שלו לאדם הפרטי שהוא.

ההצלחה בקריירת הסולו הגיעה במקביל להידרדרות במצבו הבריאותי. אלבום הסולו האחרון שלו, "Barcelona", נעשה יחד עם זמרת הסופרן מונסראט קאבאייה, ושילב בין מוזיקת פופ ורוק לאופרה.

"מונסראט בעיניי היא הזמרת הכי טובה בעולם וחלום חיי היה להקליט איתה", סיפר מרקורי בראיון עם צאת האלבום ב-1988. "נסעתי אליה לברצלונה, ניגנתי לה בפסנתר כמה שירים ולא האמנתי שהיא תסכים לשיתוף הפעולה, אבל היא אמרה 'כן'". באותו ראיון ישבה מונסראט לצדו ואמרה: "אף אחד לא הוציא ממני מה שפרדי הצליח להוציא".

האלבום זכה להצלחה מסחרית ואומנותית. "אופרה, בדיוק כמו פרדי, גדולה מהחיים", אומר שרים. "המנצח הוא מאסטרו, והזמרת היא דיווה, והתלבושות הן שואו. וזה בדיוק הוא. מרקורי התנהג כמו כוכב אופרה, והשילוב שלו ושל מונסראט היה פורץ דרך. שני הסגנונות, אופרה ורוק, הגיעו בו לנקודת רתיחה בכל כך הרבה כישרון ותשוקה".

ואכן, רבות דובר על מרקורי: שהוא היה אגוצנטרי, פרובוקטור, מופרע, מוחצן, משוגע ובלתי צפוי, אבל על דבר אחד אין עוררין - קולו העוצמתי והייחודי נחשב לאחד הקולות הגדולים ביותר בהיסטוריה. "לפרדי היה קול טנור, אבל הוא פיתח אותו לרמה של סופרן, שזה ממש קול נשי, מה שמייחד אותו לעומת זמרים אחרים", מנתחת המורה לפיתוח קול נירה גל.

"הוא היה מרעיד את המנעד שלו, שזו יכולת שקיימת רק אצל אחוז קטן מהאוכלוסייה, והוא הפעיל חלק מהממברנות הקוליות שלו, מה שנתן לקול שלו ויבראציות סאב-הרמוניות. הוא עצמו נהג לחשוב שזה קשור לשיניים הבולטות שלו. הוא האמין שהשיניים, שפעם מאוד התבייש בהן, הן שעושות את הקול הייחודי שלו ולכן לא רצה לתקן אותן. הוא הבין שהלסת הבולטת שלו הייתה תיבת תהודה בלתי רגילה, והיא זו שתרמה לקול החד-פעמי שלו".

לעבוד עד שאמות

"ב-1987 פרדי עשה בדיקה", סיפר מעצב השיער ג'ים האטון, שחי עם הזמר בשש השנים האחרונות של חייו. "הוא חשד לפני כן שיש לו איידס, אבל חשש לבדוק. אחרי שנודע לו שהוא חולה, פרדי אמר שאני יכול לעזוב אותו. 'טיפשון', אמרתי לו, 'אני לא הולך לשום מקום', ונשארתי איתו עד הסוף".

מרקורי פגש את האטון בשנת 1985 בבר. "בשנים ההן נישואים חד-מיניים לא היו חוקיים, אבל פרדי נהג להתייחס אליי כבעל לכל דבר. הוא קרא לי 'בעלי'", סיפר האטון. "לשנינו היו טבעות נישואים גם כשלא התחתנו. גם למרי (אוסטין - ד"פ) הייתה טבעת כזו שפרדי נתן לה".

פרדי מרקורי וג'ים האטון צילום  (צילום: flickr)פרדי מרקורי וג'ים האטון צילום (צילום: flickr)

לאחר שגילה שהוא חולה, מרקורי סיפר גם לחברי הלהקה. "הוא הזמין אותנו לפגישה בביתו, שם סיפר לנו על המחלה", שיתף טיילור. "הוא אמר שהוא לא רוצה שזה ישנה משהו במערכת היחסים ובפעילות שלנו כלהקה, ושהוא לא רוצה שזה ידלוף החוצה. הוא רק אמר לנו: 'אני רוצה להמשיך לעבוד עד שאמות ואני מאוד אשמח אם תתמכו בהחלטתי'. עשינו זאת".

"בימיו האחרונים הוא נהג לשאול אותי: 'אתה אוהב אותי?', ותמיד אמרתי לו: 'כן, אני אוהב אותך', ונישקתי אותו על המצח", מספר האטון, שגילה ב-1990 שגם הוא נשא של נגיף האיידס. "ביומו האחרון עזרתי לו להחליף חולצה ומכנסיים. הוא היה חיוור מאוד. אחרי שסיימנו להתלבש, הוא מת, כאילו ידע שהוא הולך למות באותו רגע. כשהוא עצם עיניו, ונגאל מייסוריו, החיוורון עבר ופני המלאך שלו חזרו להיות כמו שהיו בימיו הגדולים".

מרקורי הוריש את ביתו, תמלוגיו ורוב הונו לאוסטין ואת היתר למשפחתו. בנוסף, הוא הוריש 500 אלף פאונד להאטון וסכום זהה לשף האישי שלו ולעוזר האישי שלו.

30 שנה חלפו מאז מרקורי הלך לעולמו, אך המהפכה התרבותית, החברתית והמוזיקלית שהוא חולל - מוסיפה לפרוח, לבעבע ולהדהד בעולם כולו, בדיוק כמו שיריו הגדולים. 