"הנס", כך נקראת הסדרה ה"קיבוצית" של התזמורת הסימפונית ירושלים, שהערב תרים עוגן בלי ולו נגן ירושלמי אחד לרפואה. "הנס"? - ממש תחיית המתים. זאת, לאחר שתזמורת נתניה הקאמרית הקיבוצית השיבה הקיץ אכולת מרורי תקציב את נשמתה לאלוהי התזמורות.
עתה היא חוזרת כאגף בתזמורת הסימפונית הירושלמית עד שייכון איחוד מלא ביניהן. אמנם לא בטוח, שכך היה חזונו של אבי אוסטרובסקי, המוסכניק מקיבוץ להב, כשבדרך לקריירת ניצוח בינלאומית מכובדת נקרא ב-70' להקים את התזמורת הקאמרית הקיבוצית, אבל מוטב כך מלא כלום.
הקונצרט הערב לא ייערך באולם הנרי קראון בירושלים, משכנה הקבוע של הסימפונית, אלא בהיכל התרבות בנתניה, שם הופיעה הקיבוצית בשנים האחרונות מאז שהתאחדה עם התזמורת הנתנייתית - וזאת במעין מחוות פרידה. הקונצרטים הבאים של הסדרה ייערכו בקיבוצים עין-השופט, גבעת-ברנר ודורות, גם בבית גבריאל שבצמח, חלק מהמסלול שהקיבוצית הייתה עושה כתזמורת פריפריאלית.
"הנס", כך מכונה הסימפוניה מס' 96 של היידן - שתחתום את הקונצרט - לאחר שאהיל ענק נפל באמצע אולם הומה אדם, שבו בוצעה היצירה, מבלי שאיש נפגע. זאת מספר המנצח ו-וירטואוז המנדולינה שמואל אלבז, מנהלה האמנותי האחרון של הקיבוצית בנתניה בחמש השנים האחרונות, שיניף עליה את שרביטו גם הערב.
הקונצרט ייפתח בסרנדה מס' 11 לכלי-נשיפה מאת מוצרט ותנוגן בו גם סרנדה לכלי-מיתר מאת אלגר. ביניהן יחגוג הקהל על "קונסיירטו דה ארנחואז", מהיצירות הגדולות של המאה ה-20, עם אשף הגיטרה ירון חסון כסולן ומי שזכה לפגוש את יוצרה, חואקין רודריגו, בביתו בספרד.
"זה באמת נס, שהנגנים לא התפזרו לכל רוח ונשארו מאוחדים לקראת האיחוד מחדש, בציפייה עד הרגע האחרון שזה יקרה", אומר אלבז. "עכשיו הם שוב יחד לאחר שלושה חודשים של אי-ודאות ובלי משכורת".
אלבז, 55, הוא מילדי הפלא של המנדולינה, שהצמיח בקונסרבטוריון בבאר-שבע הכנר שמחה נתנזון, מאז עלייתו מברית המועצות בראשית שנות ה-70. אלבז נותר נאמן למנדולינה ובמקביל בנה קריירה של מנצח לאחר לימודיו באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים ובאקדמיה למוזיקה באמסטרדם.
בין השנים 2002 ו-2014 הוא שימש כמנהל המוזיקלי וכמנצח הראשי של התזמורת האנדלוסית הישראלית באשדוד. "זה קרה לגמרי במקרה", אומר אלבז. "קיבלתי ממנה פנייה בלי ששמעתי אותה קודם לכן ונשלפתי אליה מהמוזיקה הקלאסית שבה עסקתי עד אז. ככה זה כשבחיים קורים דברים בלתי צפויים. הגעתי מתוך סקרנות ונשארתי 13 שנה".
לא קשה לנחש מה היה שם השיא.
"אכן, זאת הייתה הזכייה שלנו ב-2006 בפרס ישראל על תרומה לחברה ולמדינה בתחום התרבות. לי הייתה שם סגירת מעגל מרגשת, כשבין הזוכים היה המנצח מנדי רודן, מי שהיה המורה שלי לניצוח ואיתו עברתי כברת דרך".
ככל שירחיק לכת, אלבז, תושב היישוב הקהילתי גבעות-בר, בצפון הנגב, היה ונשאר איש הנגב, המעיד על עצמו ש"אני חיית מדבר". מזה 17 שנה הוא מנהל את הקונסרבטוריון בנתיבות, שאותו הקים במו ידיו ב-2004 ו"אני מאוד גאה במה שקורה שם”. במקביל הוא משמש מזה כעשור כמרצה במכללת ספיר. רעייתו ממלאת תפקיד בכיר במועצה האזורית בני-שמעון והם הורים לשניים.
לסיום, אנחנו שבים אל המנדולינה, כלי בעל ניחוחות-עבר, שיש המתרפקים על צליליו הענוגים. "הכלי מעורר עניין דווקא מפני שהוא פחות מוכר בהשוואה לכלים קלאסיים כמו הכינור", סבור אלבז. "מטבע הדברים יש לו פחות רפרטואר ועלינו לפעול כדי לפתח אותו, בין אם בהזמנת יצירות חדשות, בין אם בעיבודים מיצירות שנכתבו לכלים אחרים וזה מוסיף אתגר".