זה היה בוקר שמשי בשנת 2000. אל בית האבות ברמת גן הגיעו, בזה אחר זה, בכירי תזמורת הנגנים של קול ישראל בערבית, שהתפרקה כמה שנים קודם לכן. היו שם מנהלה המוזיקלי של התזמורת, הכנר והמנצח זוזו מוסא; הכנר פליקס מזרחי; האקורדיוניסט והמוזיקאי נעים רג'ואן; נגן החליל אלברט אליאס; נגן הקאנון העיוור אברהם סלמאן ונגן העוד יוסף שם טוב. כולם התקבצו סביב אישה מבוגרת, מכופפת קמעה, עם מטפחת לראשה ואיפור - פאיזה רושדי.
"פאיזה הייתה זמרת גדולה מהחיים, לא פחות טובה מאום כולתום", מספר מטר בראיון נדיר. "הכרנו לראשונה כשנכנסתי לקול ישראל בערבית בתחילת שנות ה־70, ובכל מפגש עמה - התרגשתי. היינו חמולה, הופענו הרבה יחד, כולל פעם אחת באל־עריש בשנת 1971.
זו הייתה הופעה שיגעון. פאיזה הייתה אומנית ענקית שחצתה גבולות מוזיקליים וכבשה את הקהל. היא לא קיבלה בארץ את ההערכה הראויה. אומנם בקהילה העריכו אותה, אבל במצרים היא יכלה להגיע רחוק הרבה יותר". בימי הזוהר של הסבנטיז מאזינים מארצות ערב סגדו לקולה ברדיו, הטלוויזיה של רשות השידור בערבית העניקה לה זמן מסך רב, והיא יצאה לסיבובי הופעות באירופה ובארצות הברית.
התרעות פיקוד העורף