עבור המוזיקאי, היוצר, הגיטריסט, המפיק והזמר שלמה מזרחי, הגיל - 73 - הוא באמת רק מספר. “אני לא מבין למה צריך בכלל לדבר על גיל, אני עדיין ילד”, אומר מזרחי. “יש תפיסה שגויה בעולם שאם אתה מבוגר, אז אתה לא יכול להיות צעיר, אתה כבר פאסה וצריך לשבת בבית. אני מתנגד באופן טוטאלי לכל התפיסה הזו. אני עדיין תוסס, בועט ומנגן בדיוק כמו תמיד. הולך הרבה ברגל ובשיא הכושר. אז למה צריך לדבר על גיל בכלל?”.

ביום ראשון הקרוב, 26 בדצמבר, יערוך מזרחי, מי שמכונה “ג’ימי הנדריקס הישראלי” ונחשב אחד הרוקרים המשפיעים ופורצי הדרך במחוזותינו, את המופע החגיגי “50 שנות רוקנרול”, שייערך ב"בית היוצר" בתל אביב עם הטריו שלו (הבסיסט עמוס שפרינגר והמתופף יחיאל ברוור). “בקורונה לא הופעתי, למעט קצת מופעי חצר”, הוא מספר. "אז עכשיו אני חוזר להופיע, כבר סגרתי הופעות נוספות”.

מה צפוי להיות במופע?
“חומרים חדשים שלי, בנוסף לדברים ידועים שעשיתי לאורך השנים כמו ‘תנו לי דרך’, ‘קוקו בן 19’ ו’בלוז הגיטרה והתרנגולת השחוטה’ בעיבודים חדשים ועכשוויים. יהיו גם שיר או שניים של ג’ימי הנדריקס, כי אם לא אבצע משהו שלו, יחכו לי עם מכונות ירייה בחוץ”.

איך אתה עם ההשוואה המתמדת להנדריקס?
“בסך הכל זו מחמאה ענקית, אבל מצד שני אני גם יודע שהנגינה שלי באה מתוכי. ההשוואה היא חיצונית, אבל הנגינה שלי היא מעבר לזה. בגדול אני מקבל את זה בסבבה. אגב, ההשוואה אוניברסלית – גם בלוס אנג’לס, בלונדון ובהולנד מכנים אותי בהופעות ‘ג’ימי הנדריקס’”.

לרגל המופע, כתב מזרחי את “יין אדום”, שיצא השבוע ומהווה שיר מחווה למוזיקאי ברי סחרוף, מי שנחשב אחד המעריצים הגדולים של מזרחי. כידוע, באלבומו “סימנים של חולשה” (1994) הנציח סחרוף את מזרחי בשיר “כמה יוסי” בשורה: “ולשלמה יש גיטרה בצבע לבן”. “יום אחד אני מסתובב ברחוב ומישהי עוצרת אותי ושואלת: ‘אתה שלמה מהשיר של ברי?’”, מספר מזרחי. “לא ידעתי על מה היא מדברת. לא הכרתי את ברי עד אז, אבל ככה התברר לי שהוא הזכיר אותי בשיר כחלק מזיכרונות נעוריו, וזה ריגש אותי מאוד. אחרי כמה זמן נפגשנו, שרנו יחד את ‘כמה יוסי’, ומאז נרקמה חברות טובה. הוא סיפר לי שהוא היה מגיע להופעות שלי והושפע ממני. ברי הוא אדם מדהים ויוצא דופן. אדם חם, אוהב בני אדם. בכל פעם שביקשתי ממנו להתארח בהופעות שלי – הוא בא. זה לא מובן מאליו, כי הוא לא חייב כלום”.

מדוע כתבת לו שיר מחווה?
“ישבתי באמצע הלילה והתרגשתי מהמחשבה שברי יגיע להתארח במופע שלי, אז כתבתי עליו שיר מחווה, בדיוק כמו שהוא כתב עליי. יום למחרת כבר הייתי באולפן והקלטתי את השיר. חשבתי בהתחלה לקרוא לשיר ‘לברי יש גיטרה בצבע אדום’, אבל אז חשבתי שזה יישמע פלצני, והחלטתי פשוט להשתמש ביין כמטאפורה לגיטרה שלו”.

מה הוא חשב על השיר?
“הוא הודה לי. נראה לי שהוא התרגש”.

שלמה מזרחי ב-1998 (צילום: אמיר מאירי, אמיר מאירי)שלמה מזרחי ב-1998 (צילום: אמיר מאירי, אמיר מאירי)

שלמה, שחק אותה

הרומן של מזרחי עם הגיטרה החל בגיל 13 בבית ילדותו בירושלים. “גדלתי עם שני אחים חירשים ואילמים בבית לא פשוט”, הוא מספר. “לא ידעתי איך ללמוד לנגן כי לא היו לי האמצעים לכך. בכלל רציתי ללמוד ניצוח ואסטרופיזיקה, אבל זה לא הסתדר. יום אחד ראיתי את שני אחיי הגדולים מתקשרים זה עם זה בלי לדבר ולשמוע, רק דרך שפת הסימנים. החלטתי לעשות טרנספורמציה מתנועות הידיים שלהם לנגינת גיטרה. כל הטכניקה שלי, עד היום מבוססת על שפת הסימנים”.

בשנות ה־60 הפך לחלק בלתי נפרד מסצינת להקות הקצב הירושלמיות: הוא ניגן תחילה בלהקת “השחפים” ובהמשך בלהקת “הבמה החשמלית”, שנחשבה בראשית שנות ה־70 לאחת מלהקות הקצב המובילות בישראל. “היינו חלוצים במה שעשינו”, הוא אומר. “אנשים לא ידעו איך לעכל אותנו. מה שמיוחד בלהקה הזו הוא שבכל פעם שהיא התפרקה – היא קמה מחדש והביאה רוקנרול כבד לפנים. יום אחד, אחרי הופעה לפני חיילים בעזה, ניגש אליי חייל ואמר שהוא חולם לנגן כמוני. אמרתי לו שהוא צריך להתאמן הרבה, והוא יצליח לנגן כך. שאלתי אותו איך קוראים לו, והוא אמר: ‘שלמה ארצי’”.

“הבמה החשמלית” ניגנה בהמשך בין היתר בהקלטות אלבום הבכורה של צביקה פיק (“זוהי הדרך שלי”) ובמחזמר הפרובוקטיבי של יהונתן גפן “קרחת”, ויצרה יחד עם הזמר דני בן ישראל את האלבום “חנטריש שלוש ורבע” (1970) שנחשב בעיני רבים לאלבום הפסיכדלי הראשון בישראל.
בשנת 1973 החלה הלהקה להופיע גם עם גבי שושן, שהפקיד בידיו של מזרחי את מלאכת העיבוד של חלק משירי אלבומו השני. “גבי כל כך סמך עליי שכשנפגשנו הוא נתן לי חמישה שירים ושרבובי אקורדים ואמר לי: ‘שלמה, שחק אותה’”, הוא נזכר.

אתה זוכר את המפגש האחרון עם גבי?
“פגשתי אותו חודש לפני ששם קץ לחייו (ב־2016 בגיל 66 – ד”פ). גבי היה במיטבו, שמח ומבסוט. אפילו היו לנו תוכניות לשיתוף פעולה. אבל אז קרה מה שקרה”.

ב־1970 הצטרף מזרחי להרכב הרוק “כיף התקווה הטובה”, שכלל גם את ג’וזי כץ, אלי מגן, חנן יובל והמתופף זהר לוי. “אלי מגן ניגש אליי והזמין אותי להצטרף ללהקה חדשה שתבצע שירים חדשים של חנוך לוין ושמוליק קראוס”, הוא משחזר.

הלהקה שרדה חודשים ספורים בלבד. “זה הצליח מאוד בהופעות, אבל עדיין להקות רוק היו מוקצות ורחוקות מהמיינסטרים”, אומר מזרחי. “ההרכב התפרק מהר כי שמוליק קראוס, שהיה מעורב מוזיקלית, משך לכיוון אחד, וזהר לוי, שהיה מוזיקאי מוכשר גם כן, משך לכיוון אחר. הם התחילו לריב ולהתווכח, אז נמאס לי. עזבתי את תל אביב וחזרתי לירושלים. אגב, השיר ‘בלדה לעוזב קיבוץ’ שהה במקום הראשון במצעד הפזמונים כשהלהקה כבר לא הייתה קיימת”.

מי ששמע את נגינתו ב”כיף התקווה הטובה” היה הזמר אריק איינשטיין, שחיפש בדיוק להקה שתלווה אותו בהופעות ובהקלטות לאחר שלהקת הליווי הקבועה שלו, “הצ’רצ’ילים”, עזבה ללונדון. “יום אחד האמרגן של ‘הבמה החשמלית’ אמנון צבן צלצל אליי ואמר שצבי שיסל ואריק מחפשים להקה שתלווה את אריק”, הוא מספר. “שיסל ואריק הגיעו בכל יום במשך שבועיים לווילה שלנו בירושלים, וילה של היפים זרוקים, ועשינו חזרות על כל השירים הידועים שלו בעיבודים חדשים. יום אחד הם פתאום לא הגיעו. גם למחרת לא. התברר שתפסו אותם עם חשיש בתל אביב. אחרי שהבלגן נגמר אריק הגיע להיפרד מאיתנו ואמר שהוא רוצה לשמור על פרופיל נמוך ולקחת פסק זמן מהופעות. הוא הציע לי לעבור לתל אביב ולעבוד איתו צמוד על שירים”.

מה אמרת לו?
“אמרתי לו שהייתי שמח, אבל הקמתי בדיוק את הגלגול השלישי של ‘הבמה החשמלית’ ולא יכולתי לדפוק את החברים שלי ולהפר את אמונם בי”.

לא מתחרט?
“אני לא מצטער על זה למרות שאהבתי אותו ויכול היה להיות מדהים”.

באמצע שנות ה־70 יצא מזרחי עם חבריו מ”הבמה החשמלית”, הבסיסט יורם חסיד והמתופף אלי (לילי) טובול, לסיבוב הופעות בלונדון. בהמשך התגורר ויצר בהולנד במסגרת ההרכב Salomon King Band. “אנשים השתחוו לי שם כשניגנתי על הגיטרה בהופעות”, הוא מספר. “הקהל ההולנדי הבין אותי בצורה מדהימה והתייחס בכבוד לחומרים שלי שהוא לא הכיר לפני כן. הופענו שם נון־סטופ. זה היה שוק מדהים”.

אריק איינשטיין  (צילום: קוקו)אריק איינשטיין (צילום: קוקו)

חשבת לחזור להופיע שם?
“האמת שסגרתי הופעה בהולנד לשנת 2020, ואם הייתי בא לשם, אז בטוח שהייתי סוגר עוד עשר הופעות, והייתי יכול לחזור לעשות דברים שם. אבל אז הקורונה באה ודפקה את הכל. אני מקווה שהכל יסתדר ויהיה אפשר להופיע שם”.

בשנת 1980 חזר מזרחי לישראל והחל לפתח את קריירת הסולו שלו. הוא הוציא את השיר שהכי מזוהה איתו - “תנו לי דרך”, שאותו כתב כבר ב־1975. בנוסף, הוא חידש את סיבוב ההופעות עם הרכבים שהקים, בהם “פלוס חשמל” עם הבסיסט יוסי פיין, הקלידן ירון בכר והמתופף אהרון ידידיה.

בשנת 1984 יצר את פסקול הסרט “קוקו בן 19”. “מאז הספקתי להלחין מוזיקה לעוד 20 סרטים, בעיקר דוקומנטריים”, הוא מספר. בשנת 1998 נבחר, לצד שלומי ברכה, להפיק מוזיקלית את פרויקט “עבודה עברית”, הכולל גרסאות כיסוי מפתיעות לשירים ישראליים ישנים. “זו הייתה אחת העבודות המרתקות שזכיתי לעשות”, הוא מספר. “השיר שלי ‘תנו לי דרך’ זכה לגרסת כיסוי של שב"ק ס’, שבהתחלה לא רצו להשתתף. הם טענו שבעבר לא היה היפ הופ בארץ. יוסי פיין השמיע להם את ‘תנו לי דרך’, הם התחרפנו, הקליטו את זה, וזה היה להיט. הם נגנבו מהקטע שזה נוצר בסבנטיז, עוד לפני שידעו מה זה היפ הופ בכלל”.

למרות פועלו הרב, לא הפך מזרחי למפורסם בקרב הציבור הרחב. “מה לעשות? לא הצלחתי להיות מפורסם”, הוא אומר. “לא הגעתי להצלחה יותר מדי גדולה בישראל. העם לא מכיר אותי. לא היה לי מנהל שידחוף אותי, עשיתי הכל לבד”.

זה מציק לך?
“המוזיקה היא החיים שלי. ברור שהייתי שמח להצלחה רבה יותר. כל אחד רוצה להצליח בעבודה, להתקדם ולהרוויח יותר. מגיע לי שכל העם יכיר אותי ויגיע להופעות גדולות שלי. למה לא? אבל כמו ש’הרולינג סטונס’ שרו: You Can’t Always Get What You Want. אני כן מרגיש מוערך לאללה. אני זוכה להערכה בקרב מוזיקאים, יש גם הרבה אנשים שכותבים לי בפייסבוק, כאלה שעוצרים אותי ברחוב וגם כאלה שמגיעים להופעות שלי. אנשים יודעים כמה השפעתי על הרבה גיטריסטים ומוזיקאים בנגינה ובכתיבה. אני זוכה להערכה גם בחו”ל, בייחוד בהולנד ובגרמניה. לכן אני מבדיל בין פרסום לבין הערכה”.

שלמה ארצי  (צילום: משה שי)שלמה ארצי (צילום: משה שי)

לרוקנרול אין גיל

בשנים האחרונות מוסיף מזרחי להקליט, ליצור ולהפיק. אלבום הסולו הראשון שלו “אדון החלומות” (2001) ואלבום אוסף שיריו משנים מוקדמות יותר, Fenderica One, זכו להערכה בקרב חובבי הרוק הישראלי. “בימים אלה אני עובד על אלבום חדש ואני מקווה להוציא אותו בקרוב”, הוא אומר.

מה דעתך על מצב הרוק כיום?
“הרוק הוא בעל אלף פרצופים. לרוקנרול אין גיל. יש דור חדש של רוקרים אינטליגנטים שעושים דברים מדהימים. יש כאלה מוכשרים בטירוף, אבל זה פועל יוצא של התקופה. הרוק עבר כברת דרך ארוכה, והם קיבלו הכל מוכן, יש להם את האינטרנט, והם יכולים ללמוד ממנו דברים. אנחנו לא היינו חשופים לכלום, ולהם בלחיצת כפתור יש הכל”.

אתה מרגיש החמצה בקריירה?
“להגיד לך שלא - זה יהיה שקר. אין אדם שאין לו החמצות, אבל אני גאה במוזיקה שכתבתי ואני כותב, בהספק שעשיתי ואני עוד רוצה לעשות”.