השבוע הייתה לי הפריבילגיה לנסוע במונית והנהג החליט, על דעת עצמו, לנגן את כל אלבומו החדש של טונה "מזרח פרוע", וזו בעצם הייתה האזנת הבכורה שלי לאלבום, עוד בטרם התפניתי להקשיב לו קשב רב.

זהו אלבום האולפן הרביעי של הראפר המצליח בן ה-37, אותו ניהלו אמנותית ניר דנן וטונה עצמו, והוא נפתח דווקא בשירת פולק-קאנטרי עם "כל הכוכבים" האופטימי ("גם אם זה לא נראה טוב וכל הכוכבים מראים שיש סיבה לדאוג-  אין סיבה להתייאש!"). 

בהמשך מגיע שיתוף פעולה מפתיע עם הראפר טדי נגוסה והזמר הוותיק אושיק לוי ב"שובו של מרדכי"  הפותח לראשונה את פצעי התקופה המטורללת של הקורונה ("זמנים משוגעים, מלא שיחות קשות עם אנשים ממש קרובים, מה לי ולכל הבלאגן עם אני צ'יל? חצי עיר בסרט שם עוד שניה מתים") עם שירה קאנונית וקלאסית של לוי, המשולבת עם הביטים הנוקבים של נגוסה וטונה שניסה ליצור שיר אוטוביוגרפי המתחזק את תדמית הראפר הפרוע ("הסתכסכתי כבר עם לייבל, יחצנית וטי רקס, אין לי עכבות וזה עקב אכילס, יש לי גם מעריצים שכבר הפנו לי כתף"). 

שיתוף פעולה נוסף עם אייקון מוזיקלי הוא שיר המחאה הבועט "הטוב, הרע ואחותך" שהקליט הראפר עם שלום חנוך על המשבר הכלכלי שנבע ממשבר הקורונה.

השיר הבא – "יודעת לסובב" הוא שיר הלל ומחאה על הטלוויזיה ("היית לי אב ואם טי וי, האם אני אוחז בשלט או הוא בי"), שתכניה מלאים בדיווחים על הקורונה מבלי לספק אסקפיזם – "נכון ששם כאילו יש לכל אחד דעה, נכון ששם כאילו מסקרים ת'מחאה, אם משהו מעלה חשד יגידו 'הא הא הא', הם יחליטו מה חשוב לעלובי העם, קדימה תבדרו אותי בבקשה, יו הנה מגישה יפה אמרה 'זו מגיפה קשה' והופ! אתה נתקעת שם בעדשה".

בכך, האלבום מציג את טונה כנציג קולו של האדם הפשוט הנקרע בין חששות קיומיות מדבר הקורונה, חוסר אמון בנבחרי העם והחלטותיהם, ואובדן השפיות בדרך להישרדות יומיומית עם מציאות זו. הריאליזם הזה מוגש למאזין בצורה בועטת, לא מתייפייפת, נוקבת וחסרת מעצורים. 

המחאה הזו באה לידי ביטוי גם בשיר הנושא המשובח ("וכשאומרים שזה 'בריאות, או חופש', למה זה מרגיש שמנסים למכור חושך? איך הם דואגים לבריאותי, כשאשתו של חמותי (הבנתם את משחק המילים?) מרוב לחץ לא יוצאת לקנות קוטג'? מפיצי המחלות מפתיעים בקאמבק, שכנים שלי חושבים שזה אני נגדם, ומה אני אגיד? שזה בריא לגמרי") בו ניתן לחשוב (גם אם אינו אומר זאת ישירות) כי הוא נמנה עם מתנגדי החיסונים.

אבל לצד שירים מחאתיים על המציאות האימתנית של הקורונה, האלבום כולל גם שיתופי פעולה מעניינים של הראפר עם דודו טסה ("עומס לב") שמתאר באווירה אוטוביוגרפית עלייה רוחנית במשקל, ועם פאר טסי ("קריוקי") שמדמה חפלת ראפ, בדיוק כמו אחד הלהיטים הפוטנציאלים לטעמי מהאלבום "היי בייב" הרומנטי ו"סהרה" שמאזכר גם את הלהיט המסולסל מהאייטיז "ראש בלטה" של דודו יסמין.

שירים נוספים שמביאים וייב אקלקטי הוא "שימי", מעין מחווה לשימי תבורי, "אפטר פארק" ו"אחד לסבתא" שנוגעים שוב בתמונות אוטוביוגרפיות (לפחות בתחושה).

האלבום הוא אלבום מצוין כי הוא מציג את טונה חד מתמיד בטקסטים שלו, ההפקה המוזיקלית טייט ומעבירה היטב את הלך רוח האלבום כסצנות שונות ממערבון מוסיקלי והעובדה שהוא לא חושש לנקוט עמדה בנושא רגיש כמו חיסונים, קורונה והתנהלות הממשל – כמו ראפר אמיתי – מוציאה אותו בשיא עוזו ואותנטיותו.