"שנינו יחד תחת מטרייה אחת/ שנינו מדלגים בכל השלוליות", כך כתבה נעמי שמר לפני כ־60 שנה בפזמון “מטרייה בשניים", משירי החורף הידועים ביותר. יותר מכל הוא מזוהה עם מבצעיו שולה חן, מי שהייתה הכוכבת של להקת הנח"ל במחצית השנייה של שנות ה־60, ועם שלום חנוך, אז עדיין כוכב בהתהוות. אלא שהזמרת אתי עמית, שקדמה לחן ככוכבת הנח"ל, טוענת כעת: “אני ושאול צור היינו הראשונים. באתי להקלטה עם גבס ברגל כתוצאה ממים בברך. הושיבו אותי על כיסא גבוה ושרתי כשנשענתי על החבר’ה בדואט עם שאול צור ז"ל, שנפטר לפני שנים אחדות מסרטן הלבלב. השיר הפך מיד ללהיט, כשהושמע בלי סוף בגלי צה"ל".

כל זה קרה ב־63’, כשבניגוד לשילוב המקובל בלהקות הצבאיות דאז, של מערכונים ושירים, להקת הנח"ל יצאה בתוכניתה ה־17 עם “שמש במדבר", מחזמר שהבמאית עדנה שביט רקמה את עלילתו, יוסי בנאי ביים, נעמי שמר כתבה את פזמוניו, אריה לבנון עיבד אותם (וניהל מוזיקלית) ודני ליטאי העמיד את הפזמונים. ביניהם היו “מחר", “חפש אותי" (“מחבואים"), “הטיול הגדול" ו"עוד לא אכלנו" (“שיר האוכל"). “מהלהקה שלנו התפרסמו יאיר רוזנבלום, שהתחיל אצלנו כנגן אקורדיון, ומזה הוא נהיה המלחין של הלהקות הצבאיות, וטוביה צפיר, אז קוזלובסקי, שהתחיל אצלנו", אומרת עמית.

בימים אלה יוצא אלבום משיריה של עמית לכבוד יום הולדתה ה־80, שבו אחד השירים הוא "מטרייה בשניים". מבחינתה, העובדה שמעטים מכירים את הביצוע שלה לשיר המיתולוגי – אינה מטרידה אותה. “דברים כאלה אף פעם לא היוו אצלי בעיה", היא אומרת, “אני את שלי עשיתי".

דין התנועה

עמית לבית מזרחי הינה ירושלמית במקור. אביה, איש ההגנה, נפל בשייח ג’ראח בירושלים במלחמת העצמאות, שעה שעסק בחילוץ פצועים. כילדה הרימה הצגות בשכונה, באבו־טור, ושרה. שמחת החיים, המאפיינת אותה תמיד, לא נפגעה, גם כשבהיותה תלמידת בית הספר החקלאי "מקוה ישראל" איבדה את אמה ממחלה.

לאחר סיום לימודיה בסמינר למורים, התקבלה ללהקת הנח"ל בגיל 21 והגיעה היישר לאחד משני התפקידים הראשיים במחזמר “שמש במדבר". “היינו מעין שמורת טבע", מציינת עמית. “את זה ראו ב’צעדת ארבעת הימים’ (כינויה של צעדת ירושלים בשנים הראשונות לקיומה – יב"א). אם לבנות להקות פיקוד המרכז והצפון הרשו להופיע שם מאופרות ועם גרבי ניילון, עלינו נאסר הדבר".

כמי שהייתה כוכבת להקה צבאית, מסלול חייה יכול היה להיות שונה, אבל היא העדיפה ללכת בעקבות האהבה. מאחורי הקלעים של להקת הנח"ל הכירה את בעלה לעתיד מנחם עמית, שמכונה “באלו", ועברה עמו להתגורר בקיבוץ צרעה תוך ויתור על קריירה. שם הפכה גננת ומורה של כיתה א’. “כשרציתי לצאת לשנת חופש, אמרו לי: ‘מה, שנביא לקיבוץ שכירה? מה פתאום!’, אז קיבלתי את דין התנועה", היא נזכרת.

אלא שהוויתור של עמית על הקריירה המוזיקלית לא היה מוחלט. בראשית שנות ה־70 היא בלטה בתוכניות “ניחוחי חציר", שהפיקה רשות השידור עם אמני ההתיישבות העובדת. בהמשך הייתה סולנית להקת “מגפיים", שהקים הבמאי שי לביא, ובה הייתה קיבוצניקית יחידה בין מושבניקים. “אומנם החבר’ה שם לא היו מקצועיים, אבל חדוות היצירה חיפתה על הכל", היא מספרת. “זאת הייתה להקה שורשית, שהביאה את ריח רגבי השדה וייצגה את ארץ ישראל היפה".

בהמשך למדה במשך שלוש שנים תיאטרון בסמינר הקיבוצים. “הייתי מוכרחה את הבמה", היא מספרת. עד לשנים האחרונות שימשה שחקנית “תיאטרון הקיבוץ". בין היתר, עבדה גם בחדר האוכל של הקיבוץ. “רק כשהגעתי לגיל 80 הרשיתי לעצמי לצאת לפנסיה, וזאת לאחר ניתוח להחלפת ברך", היא מספרת. “אכן, אותה ברך סוררת שגרמה לי להיות עם רגל מגובסת בהקלטת ‘מטרייה בשניים’".

גם בהגיעה לגבורות, נותרה עמית עם המרץ שאפיין אותה כל השנים. כעת, עם הופעת אלבום האוסף, גם שמונת נכדיה יכולים להאזין לרפרטואר שלה. מי שקידמו את הוצאת האלבום היו שלושת ילדיה, שהפעילו עליה לחץ להוציאו. לצורך כך היא גייסה את המפיק אמיר הורוביץ, שעשה סדר בהקלטות העבר שלה והרכיב מהן אוסף מייצג. “עכשיו אני מבינה את הלחץ של ילדיי", היא אומרת. “הם רצו שיישאר ממני משהו".