חם באוזן: השיר החדש של נועה קירל מעולה אך לא יצליח לפרוץ לה דרך בינלאומית

כשמדובר בסצנה הישראלית, השיר סביר להניח שיהפוך ללהיט גלגל"צי, אך בסצנה העולמית – אני בספק אם מישהו יניד ממנו עפעף – לא כי הוא לא טוב, אלא כי הוא לא מעניין יותר מדי אלא גובל בסטנדרטיות, טיזינג קיטשי מפיה של זמרת מצוינת, אך עדיין ללא הפלפל הראוי בשביל לפרוץ את השוק הבינלאומי (בהנחה וזו כוונתה).

קירל עושה דרך מדהימה והייתי רוצה לראות אותה על הבמות הכי גדולות בחו"ל, והיתרון שלה שהיא צמאה ומוכנה לעבוד קשה בשביל זה ובכך – אין ספק שהיא תגיע. אך בהקשר לשיר הזה – עם כמה שאהבתי אותו ושהוא הלהיב אותי באופן אישי – הוא לא מה שיוביל אותה לשם.

עדן הוא זמר מצוין שניחן בקול ייחודי ויוצא דופן, והעובדה שהוא מנסה שלל סגנונות בחיפושו אחר הקול הפנימי והמגובש שלו, משחקת לטובתו, בייחוד כשהתוצאה היא כמו שיר זה, שמציג אותו בשיא תפארתו.

אבל אז, כשהקשבתי לשיר בקשב רב שוב ושוב הבנתי שאין בכך כל פסול, שכן גבסו מבין לאן נושבת הרוח המוזיקלית הנוכחית, הצליח לצאת מאזור הנוחות שלו, להתנסות באתגר חדש ולעשות אותו בצורה מצוינת, מה גם שהשיר (והקליפ – בו הוא מפזז א-לה ג'ון טרבולטה ב"שיגעון המוזיקה") מעולה ומספק היטב את הסחורה.

השניים בוחרים לצאת לרגע מהנישה של דואט רגיל בין גבר לאישה, אלא מציגים את העולם של שניהם, יש היראו בכך עולם חילוני ודתי, כעולם שווה ("בעולם שלך, בעולם שלי, כל החלומות אותו דבר") שבו השוני לא קיים, בייחוד כשמדובר בבני אדם. הכריזמה המחשמלת של השניים רוקמת שיר כיפי, מקפיץ וממכר, מבית היוצר של צלילי קליפי, ליאור אברמוב ונרקיס. יציאה מבריקה.

"עד שבא הבוקר"  הוא על פניו ממתק פופ רומנטי וקליל, אך כשצוללים לתוכו, מגלים בו צדדים עמוקים יותר, אמיצים ובלתי שגרתיים, לדוגמא בבית השני – כנראה שלא לקחנו את אותו הסם, את סופה, החופש משתולל אצלך בדם, ואני סוחר עליי עבר והוא כבד אם רק היה אפשר".

בוקשטיין תמיד עשתה פופ והוא שוחה בכך בנונשלנטיות ובכישרון, וגם פה, היא שמה את כל הז'יטונים על הפזמון הקליט וזה עובד.

ההיסטוריה מלמדת אותנו שיש רימייקים שיכולים להזניק מחדש קריירות ושירים, דוגמא לכך ניתן לראות בקאבר מהניינטיז של להקת "סמוקי" ללהיטה מהסבנטיז "Living Next Door To Alice” (בזכות המשפט Who The Fuck Is Alice?") ובישראל, בהיבט של קריירות זה קרה עם צביקה פיק ונושאי המגבעת או אייל גולן וטריפונס ובהיבט שירים בפרויקטים של "עבודה עברית".

דואני שרה את השיר בצורה סטנדרטית ודי טכנית ותוספת ההיפ הופ של נונו לא מצליחה להפוך את השיר ליותר מעניין. זה שיר טוב והיה להיט בזמנו, אך הגרסה המחודשת לא מצליחה לרענן אותו יותר מדי ודי מפספסת את המטרה. חבל, הכוונה טובה – התוצאה פחות.