"לא איבדתי פה אף מלחמה, ניגנתי בכל המלחמות, הייתי בייביסיטר למדינה, אני אוהבת את הארץ", כך, בעוקצנות מסוימת, אמרה לי ב-2006 הפסנתרנית פנינה זלצמן כתגובה על זכייתה המאוחרת מאוד בפרס ישראל. כעבור חצי שנה השיבה הגברת הראשונה של הפסנתר בארץ את נשמתה לבורא והיא בת 84. הפרס הממלכתי ה"מאוחר", שהוענק לה - מוזיקאית מבצעת ראשונה לאחר שורה של מלחינים שהועטרו בו - התגלה כאקורד אחרון בחייה שופעי הצלילים.
אגדת ה"צברה", כפי שהיא הגדירה את עצמה, צמחה מחולות תל-אביב הקטנה, כשנולדה היום לפני מאה שנה, כבתם של רואה חשבון ושל גננת, שוחרי תרבות. "כשעברנו ממחנה האוהלים שליד הים לגור בבניין, קנתה אמא פסנתר ואני, בת השנתיים, התחלתי לנגן בו (בלי הדרכה)", סיפרה.
זלצמן, תלמידת קונסרבטוריון "שולמית", חוותה את החוויה המכוננת בחייה בגיל שבע, כשהפסנתרן הצרפתי הנודע אלפרד קורטו בא להופעות בארץ. "כשקורטו התאמן בקונסרבטוריון לקראת קונצרט, התגנבתי אליו בלב פועם וביקשתי ממנו שיזוז קצת, כי גם אני יודעת לנגן", העידה. חוצפתה השתלמה. קורטו הוקסם מנגינתה ובצעד חריג הזמין אותה ללמוד באקדמיה שבראשה עמד בפריז. אמה האסרטיבית לא החמיצה את ההזדמנות ובחלוף שנה יצאה זלצמן ללמוד בעיר האורות. בין מוריה שם היו מגדולי המוזיקה במאה ה-20, בהם המלחין איגור סטרווינסקי, הצ'לן פבלו קזאלס והפסנתרנים ארתור רובינשטיין וארתור שנאבל.
אגב, עם מותו של רובינשטיין לפני 40 שנה כתבה זלצמן במעריב על רסיטל שלו בפריז, שהיא, הילדה דאז, הוזמנה אליו על-ידו אישית: "אולם ה'פלייל' המה בנשים יפהפיות ובגברים אלגנטיים. הרגשתי כמו בקודש הקודשים - משמאלי ישב המלחין סרגיי רחמנינוב ומימיני - זמר הבאס הרוסי פיודור שליאפין. כשרובינשטיין עלה על הבמה, הוא נראה כמו אביר מספרי האגדות. הנגינה שלו הייתה מלאת מעוף, זוהר, ליריות ואצילות. הייתי שיכורה מנגינתו ומהאווירה באולם...הוא היה המלך האחרון של הפסנתר. המלך מת".
לדבריה, היא אהבה מאוד את הלימודים בפריז. "התשוקה הגדולה שלי כילדה הייתה ללמוד יצירות חדשות", סיפרה. "הייתי קונה את התווים בחנות ועד שהגעתי לפסנתר, הייתי קוראת אותם תוך כדי הליכה ברחוב".
מהאווירה הקוסמופוליטית בבירת צרפת זלצמן קפצה ב-35' ארצה, לחופשת-מולדת מלווה בהופעות. כך כתב עליה אורי קיסרי ב"דואר היום": "נערה בת 13 מופיעה על הבמה בשמלה לבנה, כשעל פניה מתוח קו דק ונאה של חוכמה, בלי שמץ של יוהרה...רוח האסכולה הצרפתית נושב מכל מגע אצבעותיה, השקוף והזך כבדולח עם חן בנגינתה".
בחופשת קיץ אחרת נסעה עם אמה ועם אחיה לפולין, לביקור חד-פעמי אצל הסבים והסבתות משני הצדדים. "סבי מצד אבא היה רב חסידי", התרפקה. "בימי שישי ושבת היו באים כל החסידים ושרים זמירות ומגיעים לדבקות כזאת...זה נכנס לי לנשמה ואת זה אני נותנת למוזיקה".
התקופה הפריזאית של זלצמן נמשכה תשע שנים. בין מאזיניה היה הכנר ברוניסלב הוברמן, מייסד התזמורת הארץ-ישראלית, לימים הפילהרמונית."זה דבר נדיר בחייו של אמן לעבור חוויה כמו זו שעברתי כאשר שמעתי את הילדה הזאת", ציין בהתפעלות. התרשמותו ממנה הביאה להגעתה ארצה ב-39', לקונצרטים עם התזמורת, שבה עתידה הייתה להיות זמן רב שיאנית ההופעות כנגן סולן אורח.
בינתיים פרצה מלחמת העולם השנייה. זלצמן כבר לא חזרה לפריז. היא השתתפה בסיורי הופעות של הפילהרמונית במצרים והעידה בשעתה: "המצרים אינם באים לקונצרטים ולרוב הופענו בפני חיילים, שהביאו אותי לרסיטלים בדרום אפריקה ובאוסטרליה".
זלצמן קצרה תשואות באירופה של אחרי המלחמה, אך אותה ריגשו יותר הופעותיה לניצולי השואה. "הפגישה עם אחינו הייתה בשבילי חוויה גדולה מאוד, שלא אשכחנה", סיפרה בשלהי 47' בכתבה ב"דבר". "מדי ערב בערב ניגנתי לפליטים במחנות פרנקפורט, שטוטגרט, היידלברג ועוד. במינכן ניגנתי בבית החולים היהודי. החולים קיבלוני בהתלהבות רבה. מאוד מדכא מראה היתומים היהודים. גורלם נוגע עד הנפש...הילדים לומדים עברית ושואלים: 'מתי נעלה לארץ-ישראל?"
כאמנית מגויסת, זלצמן לא שאלה שאלות ותמיד היה נהיר לה מקומה על פני הגלובוס. בניגוד לרוב נגני העילית, שלמען הקריירה היגרו לחו"ל, היא עמדה בנחישות נוכח כל הפיתויים. "ניגנתי בכל העולם, אבל רק פה אני מרגישה שמהאדמה מעבירה לסוליות של הנעליים מין אנרגיה שאני לא מרגישה בשום מקום אחר. איך אני יכולה לעזוב את המדינה הזאת, שאחי נהרג למענה במלחמת השחרור בביר עסלוג' שבנגב? - זאת בגידה!"
אמירה זו לא הייתה רק תולדה של הטרגדיה המשפחתית, שהסבה לה צער רב, אלא משהו שליווה אותה משחר ימיה. "כילדה, לפני הנסיעה לפריז, הייתי לאומנית ושוביניסטית בצורה קיצונית מאוד", העידה על עצמה. "כשראיתי שפתחו חנות נעליים מתוצרת חוץ, התמלאתי חמה ולמחרת ארגנתי קבוצה גדולה של ילדים מהכיתה שלי (כיתה ג') ונאמתי להם נאום פטריוטי בעד תוצרת הארץ. צעדנו לחנות הנעליים 'באטה', בנחלת בנימין, שם צעקתי 'באטה, שמאטה, קלאבסה!' וכל הילדים צרחו אחריי צרחות פראיות. סטירות הלחי שחטפתי ממנהל החנות, שכנעו אותי שעדיף לחזור לפסנתר..."
זלצמן, שהיו לה קרובים בדגניה, אהבה הופעות בקיבוצים. "ניגנתי בחגיגות המוזיקליות בעין-גב והיו לי שם ימים נפלאים", התפייטה. "הדר הסביבה. הכנרת. הרי הגליל. והאנשים שיודעים כה יפה לעבוד וליצור - וגם להקשיב למוזיקה. ניגנתי להם עד שעה מאוחרת בלילה והם לא ידעו שובעה".
במקביל להופעות אלה, ולהתנדבויות שלה להופעות בצבא וביישובי הספר, הייתה גם אשת העולם הגדול, שעליה ניצחו גדולי המנצחים, בהם גאורג שולטי, שארל מינש, פול פאריי, אנטול דוראטי וקרלו מריה ג'וליני. האחרון היה אחד משלושת המנצחים, שניצחו ב-60' על הפילהרמונית במהלך מסע קונצרטים סביב העולם, שנמשך חודשיים וחצי עם זלצמן כסולנית יחידה. מאז הלך הקשר שלה עם הפילהרמונית ונמוג עד שנפסק. יפה עשתה התזמורת, שכיבדה השבוע את חג המאה לזלצמן בקונצרט בניצוחו של זובין מהטה, עם פסנתרנית העל מרתה ארחריץ' כסולנית.
ציון-דרך נוסף רשמה זלצמן ב-63', כשהוזמנה להופיע בברית המועצות שמאחורי מסך הברזל. "אלה היו קונצרטים מרגשים מאוד מבחינה מוזיקלית וגם מבחינה לאומית", ציינה. "אסרו על היהודים להיפגש עמי. אבל רבים מהם עמדו והמתינו בשלג רק כדי לראות את המוזיקאית מישראל".
כמוזיקאית היה לה פן נוסף, כמי שהורתה מ-69' בבית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה ושפטה בתחרויות פסנתר רבות ובראשן תחרות רובינשטיין. תלמידיה זוכרים אותה בהערצה. כזה הוא הפסנתרן יוני פרחי. "הגעתי אליה בגיל 12", הוא מספר. "לא ייאמן איך היא הייתה בגובה העיניים עם תלמיד כה צעיר. כבר בשיעור הראשון היה חשמל באוויר, למרות פער הגילים בינינו, התפתחה בינינו חברות יפה, עם שיחות על פילוסופיה ועל מוזיקה, שנמשכו עד השבוע האחרון בחייה".
הפסנתרנית ענבר רוטשילד הייתה תלמידתה האחרונה של זלצמן וכעת היא מקדישה לה את עבודת הדוקטורט שלה. "הכרתי אותה בכיות-אמן תל-חי והשיעור האחרון שלי אצלה היה חודש לפני מותה", היא משחזרת. "הקשר בינה לבין לתלמידיה היה מעבר לקשר רגיל בין מורה לתלמידיו. פנינה הייתה מוזיקאית עד כלות. כשהיא השתתפה בסוף דרכה בביצוע הרביעייה של פורה, הייתה הרגשה שהזמן עמד מלכת כשכאילו היא כישפה את הקהל".
מעבר לתהילה, הייתה זלצמן גם אשת-משפחה. "נוכח כל המחויבויות המוזיקליות שלה, ברגע שהייתי מתייצבת מולה, היא הייתה עוזבת את הכל ומתמסרת אלי", מעידה בתה היחידה, יאירה יסמין, מטפלת הוליסטית ועיתונאית בעברה, שבשמה היא הנציחה את אחיה האהוב שנפל בתש"ח. "היא הייתה אמא אוהבת בצורה בלתי רגילה ומצחיקה מאין כמוה, שידעה לעשות חיקויים ולשלוח אלי גלויות מצחיקות ממסעותיה בעולם, בעוד שבהופעות היא הייתה רצינית וקשה היה לראות על פניה חיוך".
היא ניסתה למשוך אותך אל הפסנתר?
"ניסתה ולא הצליחה. אמנם התחלתי בהשפעתה, אבל הגעתי לתופים, שעליהם אני מתופפת עד היום".
היא זוכה להוקרה, שלה היא ראויה?
"הקהל זוכר לה את חסד-נעוריה והמוזיקאים מעריכים אותה מאוד, אך הרשויות לא עושות די כדי להנצחתה".
"פנינה זלצמן הייתה מוזיקאית מדהימה עם סגנון מדהים, הסגנון של קורטו, שאותו היא הביאה לכאן", ספד לה עם מותה נעם שריף, מהמאורות הגדולים במוזיקה הישראלית. "היא הייתה אשה אצילת-נפש עם הומור יבש משגע ומאוד-מאוד מצחיק. כשנכנסנו לבמה בקונצרט האחרון שלי איתה, היא כבר הלכה בקושי ונשענה עלי. הקהל קם על רגליו והריע לכבודה כפי שמריעים אחרי קונצרט. אז היא, מלכת הפסנתר במלוא מובן המילה, שאלה אותי בחיוך - "אולי כדאי שנתחיל ב...הדרן?"