מה קורה כששמים זמרת קריוקי בינונית לצד זמרת מקצועית ומשופשפת ונותנים להן להקליט יחד שיר (מעולה, יש לציין) בשם אלוהי המסחרה? 

בניסוי זה בדיוק אני בוחר לפתוח את מדורי זה. אישית, אני מאד אוהב ניסויים. זה משהו שתמיד מסקרן אותי, בייחוד כשמדובר בהכלאות בלתי טבעיות (לכאורה) שגורמות לתוצאות מחקר מפתיעות, לטובה או לרע.

הפעם אני רוצה לדבר בניסוי של זהבה בן ועדן בן זקן, שמישהו חשב שזה טוב לחבר ביניהן לכדי דואט משותף – "בסוף כל יום".

זהבה בן, שניחנה באחד הקולות הגדולים והטובים בישראל, החליטה "לרדת אל העם" (אני מתלוצץ, היא תמיד בגובה העיניים, אבל זרמו עם ההמחשה שלי, בחייאתכום) ולבצע דואט עם עדן בן זקן, שאין ספק שהיא אחת הזמרות המצליחות ביותר בשנים האחרונות (לא בצדק, לטעמי, אבל דעתי לא רלוונטית).

על פניו מדובר בנוסחה מוצלחת למדי, שכן בן, הנישאת על תהילתה המחודשת עם כיכובה בטראש ריאליטי "האח הגדול" ובן-זקן, שלראשונה השנה לא זכתה בתואר "זמרת השנה" וקיבלה נוקאאוט מזמרות הפופ א-לה נועה קירל ואנה זק שדחקו אותה הצידה אל השוליים, איחדו כוחות והקהל – עף על זה (ובצדק).

השיר "בסוף כל יום" הוא שיר מצוין, הן מבחינת הליריקה והן מבחינת המנגינה, והיוצרים נתנאל ששון וכפיר עזרן עשו פה עבודה מצוינת, כמו גם המעבד והמפיק המוזיקלי גיא דאן.

אבל, וכאן מגיע האבל, אין פה יחסי כוחות – זהבה בן יודעת לשיר. בן זקן, לפחות ממה שחוויתי בהופעותיה, זייפנית גדולה מאד וגם בהקלטות מבליח לה פה ושם זיוף כזה או אחר, וכשזמרת בסדר גודל קולי של בן, חוברת לזמרת עם יכולות קוליות מאד מוגבלות כמו בן זקן – זה יוצר תחושה של זמרת גדולה המשתפת פעולה עם זמרת קריוקי פשוטה. 

כשהן לבד, כל אחת מהן מביאה את הוייב הטוב והייחודי לה (וכן, אני אוהב לא מעט מהשירים של בן זקן, כך שאין פה איזו התנגדות מגמתית מבחינתי), אבל ביחד – התוצאה לדעתי מפספסת את הפואנטה, ודי פוגמת השיר המצוין הזה שאם בן או בן זקן היו מבצעות לחוד – היה יכול להשאיר חותם יותר מעניין וראוי. במתכונתו זו – התוצר לוקה בחסר.

"מה זה החרא הזה?", זה ההגיג הראשון שעלה בראשי כששמעתי את "טיפים", שירו החדש של מאור אדרי – ועוד הייתי עדין ומתון מאד במחשבתי.

אדרי, שהוא יוצר וזמר מאד מוכשר ואהוב עליי באופן אישי, מנסה בשיר הזה להישמע מה שהוא לא – כוכב פופ. הוא זמר אדיר, פרפורמר מעולה והיכולות הקוליות שלו מעולות, אבל מה לעזאזל עבר לו בראש כשהוא החליט להקליט שיר אידיוטי ומטופש שכזה, שרק מביך אותו ומציג אותו באור פתטי?

מלבד חריזה מאולצת ולא מקורית עם עברית שגויה  ("בא לי לזכות בלוטו, לטוס אתך למרוקו, לקנות לך גם איזה אוטו, כולך בא לי בטוב פה" – בחייאת ראבק?! מה זה השטויות האלה), אדרי מבצע את השיר בצורה מאד טכנית, לא מכניס בביצוע שום רגש ומלבד רעש, סלסולים והפקה מוזיקלית טובה שעוטפת את התוצר המטופש הזה – אין בשיר הזה לא כלום. אכזבה.

איתי לוי הולך "על בטוח" ואולי זו גם החולשה שלו, אך לא בהכרח חסרון עבורו. בשירו החדש – "מחכה שתבואי" – הוא מציג בלדה רומנטית מצוינת, הן במילים והן בלחן (פרי שיתוף פעולה עם חבריו הוותיקים, אבי אוחיון ומתן דרור), ובעיקר בביצוע מרגש, אמוציונלי ומלא חום ורוך. 

לעתים אני משתעמם מלשמוע את אותה נוסחה ידועה של אותו זמר, מהסוג שבהחלט ראוי להפוך ללהיט ובהחלט מתאים לגוון קולו וממשיך לשמור על אותו סטטוס קוו מבית היוצר של הזמר, ומה מקור השעמום? חוסר תעוזה וחוסר מקוריות. 

לוי ביסס מעמדו כאחד האמנים המצליחים והאהובים במחוזותינו ועל כישרונו אין עוררין, אז הייתי מצפה ממנו לעתים, ולו במקצת, להתחצף ולתפוס עוז לצאת קצת מאזור הנוחות שלו ולהפתיע בהברקה כלשהיא בלתי צפויה שיכולה להתאים לו ככפפה ליד. 

הוא מסוגל לכך ועשה זאת בעבר (ב"מסיבה בחיפה", למשל) – כך שאיני בעצם מבקר את השיר כי אין מה לבקר שיר שהוא עשוי יותר מדי טוב (עד כדי מלאכותי), אך כן הייתי רוצה לשמוע הרפתקה חדשה ואולי יפה ונעימה מבית היוצר של לוי.

יש שירים שהם פשוט "בסדר", דהיינו לא מלהיבים יותר מדי, לא מעניינים כל כך, לא מרדימים אבל גם לא מתפתחים לשום מקום ולא משאירים רושם יותר מדי. שיר כזה הוא "למרות", שירה החדש של רוני דלומי, אותו כתבה (עם עמוס בן דוד) והלחינה בעצמה. 

דלומי מבצעת פרפקציוניסטית וטכנית מדי, וככזו לא מאפשרת לעצמה להיות חופשיה יותר מדי ולא מרשה לרגשות להשתלט עליה במהלך הביצוע וזה משהו שבולט במיוחד בשיר הזה, שהוא כאמור בסדר, אבל לא מעבר לכך. ציפיתי ליותר רגש ופלפל.

הפתעה נעימה נכונה לי בדמות שיתוף הפעולה בין טליסמאן לרביב כנר בשיר – "בנקודה שבה נגמר האור" – שמציג בתעוזה את ביקורת כלפי  המדינה בפרצוף ( "שלחנו ילדים לשטח אש בצוק איתן, ועד היום הם עוד סוחבים בלב מטען, שכחנו הם צריכים עכשיו עזרה אצלם בראש יש מלחמה, אבל גיבורים לא מדברים עם הקב"ן"), את הלך הרוח של הדור שנע בקו התפר בין דור ה-Y לדור ה-Z, ערכים כמו משפחה, אמונה והתבוננות פנימית. 

האיכויות הקוליות של כנר בפזמון מתמזגות היטב עם הביטים הבועטים של טליסמאן ושיתוף הפעולה הזה יוצר שיר משמעותי, חריף ונועז שמצליח לגעת ולהזיז משהו בלב ובנשמה. כן ירבו.

גיא ויהל תמיד מציגים כנות בשיריהם, ותמיד יודעים למצוא את הקומבינציה הנכונה בין טקסט עם אמירה ומסר, לבין מוזיקה המתאימה ליכולותיהם הקוליות. בשירם החדש "מישהו בעולם" הם מציגים בדיוק את הכישרון למזג בין ה"אני" ל"אנחנו" בשיר פולק אופייני שטבול בדנ"א הידוע והמוכר שלהם, המצליח לעשות נעים בלב, ולצבור עוד שותפים-מאזינים לדרך הנהדרת של הצמד הזה.

ים רפאלי הוא יוצר שתמיד מגיש בשיריו אמירה אישית ולא חושש לומר כל שעל לבו, ובשירו החדש – "אש ותמרות עשן", אותו כתב והלחין, הוא מצליח לצייר במילותיו אספקלריה מדויקת של החברה הישראלית והריאליזם המקומי ולא חושש להצהיר – "אנחנו דור כבול באזיקים".

ביקורת זו, הזוכה לביצוע צועק וזועק, ממחישה היטב את היותו של רפאלי יוצר אמיץ וכישרוני שיודע ליצור שירים מיוחדים וחסרי גבולות או הגדרות מובהקות, והתוצאה משאירה למאזין טעם של עוד.

במה חדשה – מיטל הוכמן – When This Love

מיטל הוכמן, יוצרת וזמרת ששרה באנגלית, בשיר אמצע-הדרך לועזי שכתבה והלחינה יחד עם אלי בן-משה, בהפקה מוזיקלית של יהונתן סחרוף (הבן של..). זהו לא מסוג השירים שיכולים להפוך ללהיטי מיינסטרים או להיצרב בתודעה (ובצדק) כי זה לא הסגנון שהאוזן הישראלית כל כך מתחברת אליו וגם ההפקה המוזיקלית פחות מצליחה למנף את השיר לגבהים הנכונים לו לדעתי, אלא זה מסוג השירים שאמן עושה איתם דרך, מופיע איתם ולאט לאט צובר קהל שמצטרף אליו למסע. 

סביר להניח שעם השיר הזה לא נשמע על מיטל הוכמן יותר מדי בתקשורת, ובדיוק בגלל זה קיים סקשיין "במה חדשה", להשמיע קולם של אמנים מוכשרים כמותה שראויים להישמע.