כשמיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס נפגשו במקרה בתחנת רכבת של פרבר דרטפורד במזרח לונדון ב־17 באוקטובר 1961, הם לא העלו בדעתם שהפגישה המקרית תוביל אותם להקים את אחת הלהקות המשפיעות ופורצות הדרך בעולם - הרולינג סטונס. הנסיעה המשותפת נמשכת כבר 60 שנה, והיא ידעה הצלחות גדולות, כישלונות מפוארים, טרגדיות, חברות, יריבות, אהבה, שנאה, מעצרים, התמכרויות לחומרים אסורים, טשטוש מגדרי, מין פרוע והרבה מוזיקה. הרולינג סטונס הגדירו מחדש את המונח "סקס, סמים ורוק'נרול", שהיה בחיתוליו בתחילת הסיקסטיז, ולקחו אותו לאקסטרים.

התקופה האחרונה כמעט הכריעה את גורלה של הלהקה: המתופף מראשית הדרך ואחד מסמליה הבולטים, צ'ארלי ווטס, הלך לעולמו בגיל 80 לאחר מאבק במחלת הסרטן, והלהקה לקחה פסק זמן מעשייתה; ג'אגר נאלץ לעבור ניתוח לב, וריצ'רדס, שבילה זמן רב במכוני גמילה מסמים, הודיע שהוא עדיין משתמש. הקורונה העלתה את השאלה אם לקיים את סיבוב ההופעות הבינלאומי המתוכנן לציון 60 שנות רוק'נרול.
ואז, מתוך הצער והיגון יצרו השניים את "Living In A Ghost Town", שיר חדש זה חמש שנים, שיצא באפריל 2020 וצעד במקום הראשון במצעד האייטונס ביותר מ־20 מדינות. "החיים היו כל כך יפים, אבל אז נכנסנו לסגר", סיפר ג'אגר בראיון ל־Apple Music. "ובתוך הסגר הרגשנו כמו רוח רפאים, בייחוד בשל הריחוק החברתי שנכפה עלינו. למעשה, השיר שכב אצל קית' ואצלי במגירה כמה זמן, אבל כשפרצה הקורונה החלטנו לשכתב אותו ולהתאים אותו להלך הרוח".

בעוד שועלים ותיקים כמו בוב דילן, ברוס ספרינגסטין וניל יאנג מכרו בעבור מאות מיליוני דולרים חלק מקטלוג המוזיקה שלהם לחברות סטרימינג, הסטונס עדיין קנאים לזכויותיהם. "מיק ואני עדיין לא דיברנו על כך, אבל אני לא יודע אם אנחנו מוכנים כבר למכור את זכויות הקטלוג שלנו", סיפר ריצ'רדס בשבוע שעבר בראיון ל־CBS. "הבעיה העיקרית שלנו עם מכירת קטלוג היא שזה סימן להזדקנות. לנו יש עוד מה לתת: בשבוע שעבר עבדתי עם מיק ועם המתופף סטיב ג'ורדן והקלטנו שמונה־תשעה שירים חדשים ומקוריים שעומדים בסטנדרטים שלנו וצפויים לראות אור בקרוב, באלבום ה־24 שלנו".

אף על פי שהם כבר בני 80 כמעט, הסטונס הם ההוכחה החיה לכך שכמאמר הקלישאה, אתה אף פעם לא זקן בשביל רוק'נרול, ושעדיין אונם (והונם) קיים והמוזיקה, כמו תמיד, סייעה להם לצלוח גם את המשבר האחרון ולהמשיך קדימה. בימים אלה הכריזה הלהקה על סיבוב ההופעות האירופי החדש שלה "Sixty", שיכלול להיטים מכל 60 שנותיה. ישראל, נכון לעכשיו, לא על הפרק.

הרולינג סטונס (צילום: JACK GUEZ.GettyImages)הרולינג סטונס (צילום: JACK GUEZ.GettyImages)

תה ותקליטים

המפגש הגורלי ברכבת לא הפגיש בין שני זרים. ג'אגר וריצ'רדס גדלו יחד, הלכו לאותו גן ולאותו בית ספר. "קית' ואני נהגנו לשחק הרבה ביחד, בעיקר גילמנו שני קאובואים", סיפר ג'אגר בראיון ב־1989. "אלא שב־1954 עברתי עם משפחתי לעיירה אחרת והקשר ניתק". כעבור שבע שנים הם נפגשו באותה תחנה. "לי הייתה גיטרה בנרתיק, ומיק אחז שני תקליטים: של אומן הבלוז מאדי ווטרס ושל אומן הרוק'נרול צ'אק ברי", סיפר ריצ'רדס בראיון ב־2018. "אמרתי לו, 'היי בנאדם, טוב לראות אותך, מאיפה השגת את התקליטים האלה?'. התחלנו לפתח שיחה על רוק'נרול ובלוז. הזמנתי את מיק לקפוץ אליי הביתה לשתות תה ולהאזין לתקליטים שלו. מאז כבר לא נפרדנו".

באותו זמן ריצ'רדס ניגן באובססיביות סולואי גיטרה של אומני בלוז ורוק'נרול, ולמיק הייתה להקת חובבים בשם "Little Boy Blue And The Blue Boys" עם חברו טיילור. עם זאת, שאיפתו באותו זמן הייתה להפוך לעיתונאי או לפוליטיקאי. בעקבות החברות המחודשת עם ריצ'רדס, ג'אגר צירף אותו ללהקה. בהקלטות שתיעדו הופעה חיה שלהם מסוף 1961, נשמעו ביצועים לשירים "La Bamba" של ריצ'י ואלנס ו"Beautiful Delilah" של צ'אק ברי, שביטאו את מה שיהפוך בהמשך לסאונד המלוכלך והפרוע של הלהקה, זה שמבליט את אפקט הגיטרות החשמליות לא פחות מקולו של הזמר.

ב־7 באפריל 1962 פגשו השניים במועדון את הגיטריסט בריאן ג'ונס שניגן בלהקת הבית, שבה היה חבר גם הפסנתרן איאן סטיוארט. ג'ונס שמע הקלטות של ג'אגר, טיילור וריצ'רדס ושכנע את מייסד הלהקה לצרף את שלושתם להרכב. לא חלף חודש וג'ונס החליט להקים הרכב משלו עם ארבעת חבריו, וצירף את המתופף טוני צ'פמן. "המזל שלי השתנה כשפגשתי במיק וקית'", אמר ג'ונס בראיון ב־1964. בהופעת הבכורה של הלהקה במועדון "מרקי" בלונדון, נקבע שמם החדש. "בעל המועדון ניגש לבריאן, כמי שהקים וייסד את הלהקה, כדי לדעת איזה שם לפרסם במודעה ובריאן החליט על השם 'The Rolling Stones' בהשראת תקליט של מאדי ווטרס שראה על הרצפה ובו השיר 'Rolling Stone'", סיפר ריצ'רדס.

בהמשך טיילור וצ'פמן עזבו ובמקומם הצטרפו הבסיסט ביל ויימן והמתופף צ'ארלי ווטס. "בתקופה הזו ניגנו מוזיקת רוק'נרול ובלוז, אבל מכיוון שהופענו במועדוני ג'אז, כינינו את זה בשם 'רית'ם אנד בלוז'", סיפר ג'אגר. "ידענו שזו הדרך שלנו להיכנס למועדונים האלה, אז בלבוש של בלוז ניגנו גם שירי רוק'נרול. בהתחלה הקהל לא ידע איך לאכול אותנו. הם לא ידעו אם לרקוד לצלילי המוזיקה הזו או לשבת, נתפסנו כמוזרים".

במאי 1963 מינתה הלהקה את אנדרו לוג אולדהם בן ה־19 למנהל האישי, והוא החליט לערוך בה שינויים מהותיים: למתג את הלהקה כמרדנית ומחוספסת בסאונד, בלבוש, במראה ובפרפורמנס, לעומת הביטלס, שנתפסו כנאיביים ונקיים. הוא ניפה את סטיוארט מהופעות והפך אותו לנגן הקלטות והביא לחוזה הקלטות ראשון בחברת התקליטים הבריטית Decca, שוויתרה זמן קצר קודם לכן על החתמת הביטלס.

"הביטלס היו היפים והנכונים, הילדים הטובים, והסטונס הציגו עצמם כהפך מזה", אומר בועז כהן, שדרן רדיו, מרצה לתרבות וסופר. "בפועל הם לא היו רחוקים זה מזה: שתי הלהקות עשו סמים, ערכו מסיבות סקס עם גברים ונשים וניהלו אורח חיים פרוע. הסטונס הביאו משהו מלוכלך מבחינת הסאונד, שידרו תדמית מינית ולקחו את דימוי הילדים הרעים עד הסוף". ב־7 ביוני 1963 הקליטו הסטונס את שירם הראשון "Come On", קאבר רוק קליט לשיר של צ'אק ברי. בעקבות הצלחתו, יצאה הלהקה לסיבוב הופעות ראשון ברחבי אנגליה, וחיממה אומני רוק.

בלי סיפוק

העניין התקשורתי בהם גבר, אבל לא רק בהקשר חיובי. "תפסו אותנו כאיום על החברה, כמו עבריינים חוליגנים שעושים דברים פרועים, שמתפרעים על הבמה. כיום זה נשמע כמשהו נורמלי, אבל בשנים ההן החברה הייתה שמרנית ובהלם", סיפר ג'אגר בראיון ב־1989. "למזלנו, העיתונאים אהבו את הסקנדלים שלנו".

"הרולינג סטונס היו הראשונים ליצור פופ בוהמייני, שילוב של רוק עם מוזיקה להמונים", אומר ד"ר ארי קטורזה, מוזיקאי, חוקר מוזיקה פופולרית, מרצה ברימון ובאוניברסיטת רייכמן ומנגן בהרכב Satisfaction, המבצע גרסאות כיסוי לשירי הסטונס. "אלביס והביטלס היו סוג של שחקנים ומוזיקאים, אבל הסטונס היו הרבה יותר אליטיסטים, גם בגלל שחלקם באו ממעמד גבוה. הם הלכו לכיוון הבלוז ומדי פעם החליטו לעשות משהו מסחרי, ולכן לקחו את האלמנטים של מרידה, התרסה ומיניות כמה סקאלות קדימה. הם היו הביטוי המושלם לצד האפל של תרבות הנגד הצעירה של שנות ה־60".

בנובמבר 1963 הקליטה הלהקה את שירה השני "I Wanna Be Your Man", שכתבו עבורה ג'ון לנון ופול מקרטני. "במהלך סיבוב הופעות ישבנו בחדר עם הביטלס ופתאום המנהל שלנו אנדרו שאל את ג'ון ופול אם יש להם שיר שנוכל להקליט", סיפר ויימן. "על המקום הם כתבו את השיר הזה, שהפך ללהיט".

לאחר שצברה הצלחה והופיעה בטלוויזיה, הוציאה הלהקה באפריל 1964 את אלבומה הראשון "The Rolling Stones", שכלל בעיקר גרסאות כיסוי לצד שיר מקורי אחד, "Tell Me", שיצרו לראשונה ג'אגר וריצ'רדס. "קית' ואני כתבנו מספר שירים, אבל 'Tell Me' היה הראשון שהוקלט", סיפר ג'אגר בראיון למגזין "רולינג סטון" בשנת 2020. "באותה תקופה גם כתבנו למריאן פיית'פול, זוגתי דאז, את 'As tears goes by', שהפך להיט, ואחרי כן גם הקלטנו אותו בעצמנו, ולג'ין פיטני את 'That Girl Belongs To Yesterday'. כתבנו בתקופה ההיא בעיקר בלדות, אני לא באמת יודע למה".

הצלחת האלבום וההופעות בממלכה המאוחדת הפכו את הלהקה לסנסציה. ג'אגר היה מקפץ על הבמה באנרגיות שיא, ריצ'רדס, ויימן וג'ונס היו מתחרעים על הגיטרות מול ווטס הרגוע. הפופולריות העולה הביאה אותם לסיבוב הופעות ראשון בארצות הברית, שם התארחו בתוכנית הטלוויזיה הידועה ביותר באמריקה באותן שנים, "המופע של אד סאליבן".

גם האלבום השני של הלהקה - "Rolling Stones No.2" - כלל בעיקר גרסאות כיסוי. ולמרות זאת הוא העפיל למקום הראשון במצעדים באנגליה. הוא הצליח לא רע, אבל ההצלחה האמיתית הגיעה רק כשג'אגר וריצ'רדס הקליטו שירים מקוריים שהם כתבו. זה היה באלבום "Out Of Our Heads", שיצא ביולי 1965, והלהיט הגדול מתוכו היה "I Can’t Get No "Satisfaction. הפעם כבר הגיע האלבום למקום הראשון במצעד האלבומים הנמכרים ביותר באותה שנה לפי מצעד האלבומים האמריקאי של "בילבורד". "ריף הגיטרה צץ לי בחלום באמצע הלילה", סיפר ריצ'רדס בראיון טלוויזיה בשנת 1973 על המנגינה הכל כך מוכרת. "ישר התעוררתי, לקחתי גיטרה והקלטתי בטייפ את הנגינה - וחזרתי לישון. בבוקר, כשהתעוררתי, האזנתי להקלטה ומלבד שתי דקות נגינה, שמעתי 40 דקות של נחירות. מיק כתב את הטקסט על תסכול מיני וכעבור ארבעה ימים כבר הקלטנו את השיר באולפן".

בעוד בארצות הברית השיר הגיע למקום הראשון במצעד הפזמונים, בבריטניה הוא נאסר לשידור בשל רמיזותיו המיניות והושמע בתחילה רק בתחנות רדיו פיראטיות. כשהסטונס ביצעו אותו בתוכנית של אד סאליבן בהמשך אותה שנה, הבריטים לא יכלו להישאר אדישים, והחלו לשדר אותו בכל מקום. ב־2004 הוא נבחר על ידי מגזין "רולינג סטון" למקום השני ברשימת 500 השירים הגדולים בכל הזמנים. "זה השיר שבאמת שינה אותנו מלהקה פופולרית למפלצת ענקית", סיפר ג'אגר. "יש לו כותרת מושכת וסקסית, ריף גיטרה קליט מאוד וסאונד מעולה. זה היה חדשני ומקורי בשנים ההן, ותפס את רוח התקופה. הוא היה שיר מוזר ולכן הצליח".

רצח בהופעה

מנקודה זו נסקה הפופולריות של הלהקה, שהוציאה לאורך שנות ה־60 עוד שישה אלבומים עם עשרות להיטים גדולים. "ההיתוך שהם עשו, של בלוז וקאנטרי ואלמנטים של סול ופאנק (FUNK), הגדיר את המוזיקה האמריקאית מחדש, למרות שהם אנגלים", מציין קטורזה. "אומנם לג'אגר אין כתיבה פילוסופית כמו של בוב דילן או אפילו ג'ון לנון, אבל הטקסטים שלו פשוט מעולים ומתאימים ללהקה ולו. בשירים הכי טובים שלהם יש משהו מאוד ציני, מאוד מתריס".

יחד עם ההצלחה, הגיעו גם ההסתבכויות. בפברואר 1967 פשטה המשטרה על ביתו של ריצ'רדס, והוא וג'אגר הורשעו בגין עבירות סמים. במאי 1967 הוגש כתב אישום גם נגד ג'ונס על החזקת מריחואנה וכתב אישום שני נגד ג'אגר וריצ'רדס, שהפעם גם נעצרו ונגזרה עליהם תקופת מאסר. בשל ההד הציבורי שנוצר בעקבות הסתבכותם והטענה כי השלטונות מחמירים איתם בשל תדמיתם ופרסומם, ריצ'רדס זוכה מאשמה, ועונשיהם של ג'אגר וג'ונס הומתקו למאסר על תנאי. אבל ג'ונס לא למד את הלקח. מייסד הלהקה, שראה כי הדומיננטיות של ג'אגר וריצ'רדס מאפילה עליו, מצא נחמה בצריכה כבדה של סמים ואלכוהול, שהובילה אותו לאשפוז במכוני גמילה ובתי חולים. בין לבין הוא גילה כי ריצ'רדס מנהל רומן עם בת זוגו, הדוגמנית והשחקנית האיטלקייה אניטה פלנברג.

באותה תקופה הלהקה פיטרה את אולדהם ומינתה כמנהל את אלן קליין, שניהל גם את הביטלס. ג'אגר רצה למשוך לכיוון הפופ והמוזיקה הפסיכדלית, בדומה לביטלס וניהל ויכוחים מרים עם ריצ'רדס, שחשב שיש לשמור על הקו הבלוזי שבנה את הלהקה. "בסופו של דבר אני מרגיש שאנחנו משחקים את התדמית של הלהקה שלנו, ולא בהכרח עושים את מה שאנחנו רוצים לעשות", סיפר ריצ'רדס בראיון בשנת 1968. "אני לא מתחבר לכל העניין הפסיכדלי הזה, אבל יש לנו מחויבות גם לקהל שלנו שרוצה לצרוך את המוזיקה הזו. אני חושב שהגל הזה לא יימשך זמן רב, הוא תופעה חולפת. אז אני משתעשע ולא לוקח את זה ברצינות כמו מיק".

ב־1968 הלהקה הגיעה לפרשת דרכים, עם ההחמרה במצבו הבריאותי של ג'ונס ויחסו ללהקה. "בריאן היה מוזיקאי מוכשר, שניגן על לא מעט כלים שתרמו לעיצוב הסאונד שלנו, אבל הוא לא היה אדם נחמד והיה מתרגז על אנשים בקלות", סיפר ווטס בשנת 1986. "זה הגיע למצב שהוא לא היה מגיע להופעות, לחזרות ולהקלטות, ואם בכל זאת הגיע, הוא לא היה במצב פיזי שאפשר לו לתפקד. זה היה מאוד עצוב. הוא אהב לשתות ולעשן סמים, אבל זה לא עשה לו טוב. הוא לא היה חזק מספיק מבחינה מנטלית. כולנו עישנו סמים, אבל הצלחנו לתפקד, בריאן הגזים עם השימוש בסמים. זה הגיע למצב שלא ידענו אם אפשר לסמוך עליו. בשלב מסוים קית' ומיק אמרו לו שהוא מפוטר מהלהקה שהוא הקים. העובדה שהוא לא היה מופתע ושיער שזה יבוא, הקלה את העניין".

התמכרותו של ג'ונס לסמים ואלכוהול באה לידי ביטוי בהופעה הרשמית האחרונה שלו עם הלהקה - "קרקס הרוק'נרול של הרולינג סטונס", בדצמבר 1968. בצילומים מאותה הופעה הוא נראה תחת השפעת סמים ובמצב כמעט קטטוני. אבל הפיטורים הרשמיים מהלהקה הגיעו רק ביוני 1969, אז הוא הוחלף בגיטריסט מיק טיילור. חלפו רק שבועות ספורים וג'ונס נמצא מת בבריכה בביתו. הוא נכנס לשחות כשהיה שיכור וטבע. רק בן 27 היה במותו. "הרבה אנשים מגדירים את תקופת הסטונס עם ג'ונס כטובה ביותר", אומר קטורזה. "אחרי מותו קית' ומיק שלטו בלהקה ללא עוררין ונכנסו לתקופה שבה הביאו את הבלוז הלבן לקדמת הבמה".

"כל הלהקות שקמו באנגליה בשנות ה־60 ניסו לחקות את אומני הבלוז האמריקאים השחורים. הסטונס גם. הם הביאו בהתחלה קאברים לשירי בלוז שאפילו האמריקאים לא הכירו, ומאוחר יותר יצרו שירים מקוריים בסגנון הבלוז השחור, וזה היה קורה עם או בלי בריאן", מציין איש המוזיקה בני דודקביץ'. "בריאן ג'ונס היה זה שחיבר את כל החלקים לכדי להקה. הוא רצה להיות המנהיג והאיש המוביל, ופתאום מיק וקית' גנבו לו את ההצגה ואת הפרונט, וזה מה שגרם לו במובן מסוים לאבד שליטה ולצרוך כמויות של סמים ואלכוהול".

ב־6 בדצמבר 1969 ארגנה הלהקה את פסטיבל אלטמונט, במטרה ליצור אלטרנטיבה לוודסטוק שהתקיים באותה שנה. רשימת האומנים כללה את סנטנה, ג'פרסון איירפליין וקרוסבי, סטילס, נאש ויאנג וגם את הסטונס, כמובן. הכניסה הייתה חינם וכ־300 אלף איש הגיעו למתחם ההופעות. בעיצומו של המופע, כשהסטונס ביצעו את "Sympathy For The Devil", פרצה סמוך לבמה תגרה בין צעיר שחור בן 18 בשם מרדית האנטר לבין כנופיית האופנוענים האכזרית "מלאכי הגיהינום", שעבדו כמאבטחים במקום. האנטר שלף אקדח לעברם והם בתגובה דקרו אותו למוות. מותו של האנטר תועד בווידיאו, שכן המופע צולם לסרט דוקומנטרי של הלהקה.

הפסטיבל סימל את תום עידן התמימות של הסיקסטיז, והיה לאירוע האלימות האלים ביותר במופע הלהקה, אבל לא היחיד. בספטמבר 1965, כשהסטונס הופיעו בהמבורג שבגרמניה, המעריצים נהגו באלימות כלפי השוטרים. 31 נפצעו באורח קשה, ו־47 נעצרו. בדצמבר 1981 זינק מעריץ לבמה במהלך הופעה של הלהקה בווירג'יניה, וניסה להתנפל על ג'אגר. ריצ'רדס חבט בו בגיטרה שלו והמם אותו, עד שהמאבטחים תפסו אותו.

נער הפוסטר

שנות ה־70 התחילו ברגל ימין: הלהקה יצאה לסיבובי הופעות מוצלחים וחובקי עולם וזכתה ללוגו הלשון המיתולוגי שלה, פרי עטו של המעצב ג'ון פשה. בשנת 1971 היא הוציאה את אלבומה הראשון בעשור זה "Sticky Fingers", ששבר שיאים (שלושה אלבומי פלטינה, שבועות ארוכים בראש המצעדים בבריטניה ובארצות הברית ותואר האלבום הנמכר ביותר באמריקה באותה שנה). "זה האלבום הכי מוצלח שלנו", אמר ויימן בראיון בשנת 1986, לרגל פתיחת מסעדתו בשם זה. "רצינו ליצור רוק מלוכלך שכבר לא נשמע באותה תקופה, ועם זאת להמשיך לשלב את השפעות הבלוז שתמיד משכו אותנו, והתוצאה עבדה לנו".

"בשנות ה־70 הלהקה שינתה פאזה גם בהקשר האופנתי. ג'אגר כבר לא חשש מהקטע האנדרוגיני", מציין כהן. "הוא לא פחד להיות גבר נשי, לא היסס לענטז, להתאפר, להתחפש וללבוש תלבושות צבעוניות ונוצצות. הוא לא חשש לחצות את גבולות המגדר, ובראשית העשור זה היה פורץ דרך. הוא היה נער הפוסטר של הלהקה, דיווה, חיית במה".

הלהקה התאימה עצמה לשינויי הזמנים ושילבה בין הבלוז והרוק גם אלמנטים של ג'אז, קאנטרי, פופ ואפילו דיסקו, הוסיפה להקליט אלבומים מוצלחים, אך רק קומץ משיריה העפילו לעשרת השירים הבולטים במצעדי הפזמונים, בהם "Angie", שהלחין ריצ'רדס במהלך שהותו במכון גמילה מסמים. "קית' הוא העוגן של ההרכב הזה, כי הוא היה נאמן לבלוז ולא קפץ על כל אופנה", טוען קטורזה. "אם זה היה תלוי בג'אגר, יש סיכוי שההרכב היה הופך לפרודיה, כי יש לו נטייה לקפוץ על כל עגלה אופנתית. קית' מאזן אותו ומשאיר אותו באזור שלהם, לטוב ולרע".

מאמצע שנות ה־70 איבדה הלהקה במקצת את הכוח העוצמתי שלה, הם כבר לא ייצרו להיטים בזה אחר זה והעבירו את הדגש למופע, שהוא נקודת החוזק שלהם. "הייתי אומר שהתרומה שלהם למוזיקה מסתיימת בשנת 1972, אחרי שמונה שנים אינטנסיביות", אומר קטורזה. אבל זו לא הייתה תקופה קלה עבורם. כך סיפר ג'אגר: "קית' התמכר להרואין ובילה במכון גמילה. בעקבות מצבו הלא יציב הפסקנו להופיע, ומיק טיילור התמרמר והחליט לפרוש מהלהקה. כשהוא עזב, נאלצנו לחפש מחליף ולאחר שבחנו נגנים מעולים, בהם פיטר פרמפטון וג'ף בק, החלטנו לבסוף לצרף במקומו את רוני ווד. לאורך העשור קית' הוסיף להסתבך ושוב יצא ונכנס ממכוני גמילה, אבל הצלחנו להניע איכשהו את הגלגל".

אף שלאורך שנות ה־80 וה־90 הלהקה הקפידה להקליט אלבומים באופן תדיר, חלקם אף זכו להצלחה במצעדי המכירות, היא סיפקה להיטים ספורים. באותו זמן כל אחד מחבריה פנה לקריירת סולו לצד החברות בלהקה. ב־1989 נכנסה הלהקה להיכל התהילה של הרוק ובהמשך תועדה בסרטים דוקומנטריים נוספים, האחרון, "Shine A Light", יצא ב־2008 בבימויו של לא אחר מאשר מרטין סקורסזה, שתיעד את הופעתם בניו יורק.

"בזכות הסטונס הרוק'נרול לא גווע, גם כשמוזיקת הדיסקוטקים השתלטה", אומר דודקביץ'. "גם כשהזמנים השתנו, הלהקה שמרה על קו אחיד והוסיפה להחיות את הסגנון הזה, והיא אחד מסמליו הבולטים עד היום. במשך 60 שנה הם נשארו נאמנים לאותו סגנון מוזיקלי".