כל השנים שבהן זכיתי לראיין את מאיר ישראל, זו הייתה הפעם הראשונה שבה הדמעות מילאו את עיניו באמצע ראיון. הסיבה הייתה הגעגוע העז לאשתו ריקי, שנפטרה בפתאומיות לפני כמה חודשים. “אני מתפרק בכל פעם שאני נזכר בה”, הוא אומר. “הכרנו כשהיינו בני 15 וחצי, התחתנו בגיל 18, והיא הייתה העוגן שלי, אשת סודי והאהבה הגדולה של חיי. היא הייתה ההשראה שלי ותמיד תישאר כזו”.
בזמן השיחה, ישראל נזכר בשיר שכתב והלחין עליה, “אולי את לא יודעת”, שהקליט לא אחר מאשר חברו הטוב, אריק איינשטיין. “ריקי תמיד הייתה הראשונה לשמוע את השירים החדשים שלי, ולגבי השיר הזה היא אמרה לי: ‘אתה יודע? הוא תפור על אריק איינשטיין’”, הוא מספר. “שמתי לאריק בתיבה דיסק עם הסקיצה של השיר הזה. עוד בהיותי בתל אביב, צלצלתי לאשתו סימה (אליהו – ד”פ), שתבדוק את הדואר".
"עוד לא הספקתי להגיע לבית שלי ברמת השרון, וכשהייתי בדלת, הטלפון צלצל. עניתי ושמעתי קול בריטון נמוך ששואל: ‘אתה בטוח?’. לא הבנתי מי מדבר איתי, אבל הוא המשיך לשאול את אותה השאלה. ואז הוא אמר: ‘אתה בטוח שאתה רוצה לתת לי את השיר?’. הבנתי שאריק מתח אותי בטלפון ועשה במכוון קול כזה. הוא סיפר לי שהוא התלהב והתרגש מהשיר, ושהוא וסימה רקדו סלואו לצליליו. כעבור יומיים הוא הגיע אליי לאולפן, והקלטנו את השיר. זה היה רגע מרגש עבורי”.
"בגיל 6 כבר רציתי גיטרה, אז אבא שלי בנה לי גיטרה קטנה. הייתי מבסוט. עד גיל עשר ניגנתי בגיטרה הזו, אבל אז החלטתי ללמוד לנגן על גיטרה באופן מקצועי. כיוון שהייתה לי אצבע אחת עקומה, המורה חשב שעדיף שאנגן על אקורדיון, עד שהאצבעות שלי יגדלו. במשך שלוש שנים ניגנתי על אקורדיון, אבל סבלתי, כי זו לא הייתה המוזיקה שעניינה אותי”.
בגיל 12 וחצי שמע במקרה ברדיו שיר של להקה חדשה אז, הביטלס. “ברגע ששמעתי את הצלילים של הלהקה הזו, נגנבתי”, הוא אומר. “מיד הלכתי לחפש תקליטים שלה בחנויות, אבל אף אחד לא ידע על מה אני מדבר. לבסוף דודיי מניו יורק שלחו לי תקליט של הביטלס ששינה את חיי. הסתכלתי על עטיפת התקליט והרגשתי משהו מיסטי שקשה לתאר במילים”.
לבר המצווה שלו, אביו קנה לו במתנה מערכת תופים. “כיוון שלא עניין אותי ללמוד, אלא רק לנגן, עזבתי את בית הספר וכל היום ניגנתי את התקליט הזה של הביטלס בלופים”, הוא נזכר. “בשלב מסוים כמה חבר’ה שמעו שאני מתופף, הציעו לי להצטרף ללהקה וכך התחלתי את תקופת להקות הקצב שלי”.
לאורך שנות ה־60 נחשב ישראל לאחד המתופפים הבולטים בסצינת להקות הקצב ששטפה את ישראל. אחרי שניגן בלהקות “פעמוני הקצב” ו”הנזירים”, הוא נמנה עם מקימי להקת “הסגנונות”, שעם הצטרפותו של הסולן עוזי פוקס הפכה ל”עוזי והסגנונות”, מלהקות הקצב המובילות בישראל. “זו הייתה תקופה מהנה מאוד, ניגנו רוקנרול והופענו ובעיקר חיינו את חלום המוזיקה”, הוא מתאר. “שיר שהקלטנו, Morning Train, התגלגל לתחנות הרדיו בבריטניה ואף הגיע למצעד הבריטי. נסענו ללונדון, ובמשך שלושה חודשים ספגנו מוזיקת מחתרת וראינו הופעות של כל האמנים הגדולים בעולם. זה היה חלום”.
אחרי ש”עוזי והסגנונות” התפרקה, הקים ישראל את להקת “ברנדי ג’יימס” והחל לעבוד כמתופף באולפנים. “זו הייתה עבודה קשה ושוחקת, מהבוקר עד הלילה”, הוא מספר. “ניגנתי במאות אם לא אלפי הקלטות עם כל אמן שאתה יכול לחשוב עליו”. בשנת 1974 קיבל הצעה מפתה: לתופף במופע “סע לאט” של אריק איינשטיין. “הכרתי את אריק עוד בשנת 1970 כי חברי ילדותי ונעוריי, מיקי גבריאלוב וחיים רומנו, ניגנו בלהקת הצ’רצ’ילים שליוותה את אריק”, הוא מספר. “הייתי מצטרף אליהם ונוכח בצילומי הסרטים וההקלטות. אבל בשנת 1974 המתופף עמי טרייבטש חלה, ואריק ומיקי ביקשו שאמלא את מקומו עד שיחלים”.
מאז ניגן ישראל במרבית ההקלטות של איינשטיין, ובאותה הפקה של “סע לאט” גם נולדה הלהקה הבאה שלו, תמוז, שפעלה אומנם שנתיים וחצי, אך סיפקה קלאסיקות רוק נצחיות כמו “סוף עונת התפוזים”, “ככה את רצית אותי”, “הולך בטל” ו”לא יודע איך לומר לך”. “מי שחיממו את אריק במופע ‘סע לאט’ היו שלום חנוך ואריאל זילבר”, הוא מספר. “הבעיה הייתה שהקהל רצה רק את אריק וקרא לשלום ואריאל קריאות ‘בוז’. הם פנו אליי ושאלו אם אני יכול ללוות אותם במופע החימום, כי אולי אם הקהל ישמע תופים, הוא פחות יצעק ‘בוז’. אז החלטנו להקים שלישייה. בהמשך הצטרפו הבסיסט איתן גדרון וחברו מלהקת הנח”ל, הגיטריסט יהודה עדר, וכך נולדה 'תמוז'”.
לאחר תקופת 'תמוז' הפך ישראל לאחד המתופפים המבוקשים ביותר בישראל והשתתף באינספור אלבומים ופרויקטים מוזיקליים. עם האמנים שבאלבומיהם ניגן נמנים שלום חנוך, דורי בן זאב, דויד ברוזה, יוני רכטר, דני סנדרסון, שלמה גרוניך, גרי אקשטיין, חנן יובל, דני ליטני, אושיק לוי, נורית גלרון, להקת גזוז, גידי גוב, שמוליק קראוס ועוד.
את אחת הדרכים היותר משמעותיות בקריירה שלו עושה ישראל זה למעלה מ־40 שנה עם שלמה ארצי. “המפגש המשמעותי הראשון עם שלמה היה בשנת 1981 כשהוזמנתי לנגן בשיר ‘לא עוזב את העיר’ באלבומו ‘חצות’, אבל המפגש הבאמת מעמיק היה בשנת 1985, לאחר שניגנתי ב’חתונה לבנה’ של שלום”, הוא מספר. “לואי (להב) צלצל אליי ושאל אותי אם אהיה מוכן לנגן בהקלטת התקליט החדש של שלמה, ‘לילה לא שקט’ (1986). כיוון שעשינו חזרות במשך חודש באולפן ועוד חודש הקלטנו, הכרתי את שלמה. תמיד היה בינינו קליק, אבל כמו אצל גבר ואישה יש עליות ומורדות”.
התרעות פיקוד העורף