תקופת הסגרים של שנת 2020 גרמה לרונית שחר לשבת ולהקליט את שירי אלבומה השביעי החדש, שנכתבו שנתיים קודם. “אלה היו הימים הכי הארדקור של הקורונה, ולכן נוצרה גם פניות רבה עבורי”, היא מספרת כעת. “גם סדנאות הכתיבה שלי נעצרו וכך גם ההופעות, ולכן בשבילי זו הייתה תקופה מעולה להיכנס אל השירים שלי לאט־לאט”.

האלבום החדש של שחר, שמכונה בפשטות “האלבום ה־7”, מאגד בתוכו שירים על אהבה, געגועים, התבוננות ועוד, שאת כולם כתבה והלחינה מלבד השיר “מי שעוזב” המבוסס על טקסט של יהודה עמיחי. שותפה לעיבודים ולהפקה המוזיקלית הוא אלון אוחנה, שאותו הכירה ב־2011, עת עבדה על אלבומה הרביעי. מאז השניים צועדים יחד. “אנחנו עובדים יחד כבר תקופה ארוכה והפכנו לסוג של צוות כזה”, היא מספרת. “הקלטנו שיר אחד פעם בכמה זמן, ולא היה ברור כל כך אם אני בדרך לאלבום עד שמתישהו הבנתי שכן, זה באמת קורה”.

ספרי על תהליך העבודה על האלבום החדש.
“לגמרי הרגשתי שהשלמנו אחד את השני. בזמן הקלטת האלבום תמיד נמצאים בחיפוש, אבל אם עד היום הייתי עושה את שלב ה‘פרה פרודקשן’ לפני ומגיעה די מוכנה ובשלה לאולפן, הפעם החיפוש היה חלק מהעניין. רקחנו את האלבום הזה ביחד, כשאלון מביא ערך מוסף מבחינה מוזיקלית וגם רעיונות משלו. הייתי נוסעת בכבישים ריקים לחדר החזרות בתל אביב מהבית שלי במושב בשרון ובחזרה. הרבה פעמים הפתרונות צצו אצלי בזמן הנסיעה או שהייתי ישנה על זה ומגיעה איתם מוכנה למחרת. אני נון־סטופ בעיר, ותל אביב מאוד איתי, אבל מאוד חשובה לי גם הזולה שלי”.

מהיכן הגיעה ההשראה לשירים?
“את השירים אספתי בצורות שונות. למשל ‘אביב קפוא’ הוא שיר שחלמתי אותו, ובבוקר התעוררתי כשהוא כולו בראש שלי. את הטקסט של יהודה עמיחי, ‘מי שעוזב’, הכרתי דרך בתו עמנואלה, שאיתה יש לי הופעה משותפת משירי אביה. במקום לקרוא את הטקסט, מצאתי את עצמי שרה אותו כבר כשקיבלתי אותו לראשונה. כששיר יוצא לאור זה תמיד קסם, אבל שם באמת היה משהו מיוחד שהתחברתי אליו. מבחינתי כל שיר באלבום הזה עומד בפני עצמו ולא כחלק מקונספט או אסופת שירים עם רעיון מרכזי מאחוריהם”.

השירים החדשים די מגוונים ושונים זה מזה. האם יש לך הסבר לכך?
“הם מדברים על חיי, ואני מקווה שעל החיים של עוד כמה אנשים. אני לא אוהבת לפרשן את השירים שלי כי פרשנות צריכה לבוא ממי שמאזין לשירים או קורא את הטקסטים שלי. אני כן יכולה לומר שלדעתי זה תמיד אותו שיר אצל כל אמן, רק המילים משתנות, כי בסך הכל כותבים על אהבה ועל החיים”.

תחושה של ילדה

השיר "NEW LIFE" שמופיע באלבום הוא השיר השלישי ששחר הוציאה באנגלית במהלך הקריירה. “הוא נכתב בגלל גיטרה קלאסית שקניתי והתחלתי לנגן עליה”, מספרת שחר. “פתאום קרה לי משהו באצבעות ונולד משהו חדש, תרתי משמע, עם מילים ומנגינה. השיר מספר על תהליכים שמתרחשים ולא תמיד נראים לעין. זו תופעה שג’קי לוי כינה בשם ‘מוטיב הטחינה’ - הרגע המיוחל מתרחש רק אחרי זמן ארוך של ערבוב הטחינה הגולמית עם מים, ועד שהוא קורה, בעצם אין כלום. מבחינה מוזיקלית, השיר בהחלט מושפע ממחוזות מוזיקליים לא ישראליים שגדלתי עליהם”.

בשיר “כשאת לא שם אמא” מתוך האלבום, שרה שחר בין השאר: “כבר שכחתי/ מה שנזכר בי עכשיו/ פצעים כואבים שהסתרתי פנימה/ באתי לנצח מלחמות, שאוכל לישון טוב בלילות". “זה שיר שמספר על ילדה שהגיעה לתל אביב כשהיא עדיין באמצע האפייה ולא ממש בוגרת”, מתארת שחר. “הוא נכתב על התחושה של אותה הילדה שיוצאת אל החיים ממקום של אמביציה ורצון לחופש ולעצמאות עם חסכים וחסרים, ומגיעה אל העיר הגדולה ונכנסת אל המים העמוקים. היא למעשה באה לומר לאמא שלה שהיא יכולה גם להסתדר בלעדיה. אחרי שהשיר היה מוכן ומוקלט, השמעתי אותו לאמא שלי וגם דיברתי איתה עליו, כי היה לי חשוב להסביר לה מה עומד מאחוריו כדי שלא ישתמע ממנו דבר אחר. לדעתי היא די אהבה אותו”.

ללכת את הדרך

שחר, 52, נולדה בקריית ביאליק. כבר בגיל 17 הופיעה בפאבים מקומיים בחיפה והקריות. את הקריירה המקצועית שלה החלה בשנת 1986, כששירתה בלהקת חילות השדה. בשנת 1996 הוציאה את אלבומה הראשון "שלום לתמימות", בהפקת יהודה עדר, שכלל להיטים כמו "תמיד זה בינתיים", "אהוב יקר" ו"שלום לתמימות". האלבום נחשב להצלחה מסחרית גדולה וזכה למעמד של אלבום פלטינה. בנוסף להופעותיה, שחר גם מנחה סדנאות ומפגשי כתיבה והלחנה, מדריכה יוצרים ועוסקת בעיבוד והפקה מוזיקלית לאמנים אחרים.

בסיבוב ההופעות שלה בעקבות האלבום החדש תארח שחר אמנים שונים, בהם שלמה יידוב. “אני מתרגשת לארח את שלמה יידוב, שהוא אחד האורחים הכי מדויקים שיכולתי למצוא”, אומרת שחר. “פרט לכך ששלמה ואני נמצאים בעולמות מוזיקליים קרובים, הוא מישהו שגדלתי עליו כנערה מתבגרת, והזהות שלי כאמנית, גיטריסטית וסינגר־סונגרייטרית קשורה אליו מאוד. נפגשנו באיזה יום הולדת של מכר משותף וחשבתי: למה שלא אפנה אליו ואציע לו להתארח אצלי? לשמחתי הוא הסכים”.

איך היצירה שלך השתנתה לאורך השנים?
“מגיל צעיר הייתי די מגובשת לגבי השירים שלי, אבל גם עברתי התבגרות, התפתחות וצמיחה מטבע הדברים. אני מרגישה שאולי דברים קצת השתנו אצלי, אבל תמיד זו הייתי אני מאחורי היצירה. אני בשאיפה לדייק את עצמי עד כמה שאפשר, ללא שיקולים של ‘מה לדעתי ימכור יותר’. אני מרגישה מאוד שלמה וגם גאה על מה שעברתי ועל העשייה שלי לאורך השנים”.

רונית שחר (צילום: חן לי פישמן)רונית שחר (צילום: חן לי פישמן)


איזו עצה היית נותנת לרונית הצעירה ובכלל לזמרות/מבצעות צעירות?
“לפעמים אני חושבת שהתחום הזה הוא רצף של מצבים נפשיים, אז אין ספק שהייתי אומרת לעצמי שהכל יגיע למקום הנכון שלו בסופו של דבר ושצריך פחות לדאוג באופן כללי. או במשפט אחד: Do Your Thing. זה גם הטיפ שלי ליוצרות צעירות: פשוט ללכת את הדרך, להופיע כמה שיותר ולהיות קשובות לעצמן. חשוב מאוד לא להיכנס לסרטים כשנראה שמשהו לא קורה, לשמור על האמצע והרוגע, וכשמסיימים משהו אחד - לעבור הלאה לדבר הבא. לשמחתי כנראה שידעתי לעשות את זה, אם הגעתי עד הלום. אפשר מהר מאוד להרגיש בשלב מסוים בקריירה: אני קיים או לא? התפקיד של אמן מבצע הוא ליצור ולהופיע”.

האם את רואה שינוי בתעשיית המוזיקה בישראל לעומת התקופה שבה את פרצת?
“כמובן שזה לא סוד שהרוק זז הצדה, וכמו תמיד הפופ שולט, אם כי הפופ של היום מרגיש קצת גנרי לפעמים. יש המון עשייה טובה, עושר וכישרון, ואני אישית אוהבת לראות שיש יותר ויותר אמני פולק עצמאים כיוון שהשורשים שלי הם באזור הזה”.

האלבום הנוכחי משוחרר החוצה רק דיגיטלית, נכון לעכשיו, וזה עוד שינוי שקרה בהוויה המקומית.
“דיסק הוא רק האמצעי, המוזיקה שם כך או אחרת. היום כבר השינוי די מובהק, וברור שהדיסקים זה משהו שבגדול נגמר. מצד שני, יש לי רצון קטן להדפיס מספר עותקים מצומצם ביותר של פלסטיק עבור הקטלוג שלי”.
בשיר החותם את האלבום, “מה כבר לא אמרו על אהבה”, את אומרת: “מה כבר לא אמרו על אהבה/ לב נופל על לב/ ואין לך תשובה”. מאיפה

המשפט הזה הגיע?
“הוא הגיע מתוך שיחה על הפלא הזה שקורה כששני לבבות מתחברים, ועל מה זאת ההתאהבות שמתרחשת כשדבר כזה קורה. ככה לגמרי גם התרגשתי כשניגשתי לכתוב אותו. חשבתי מה עוד אפשר להגיד על הנושא הזה, שעוד לא נאמר, ויצא לו המשפט הזה”.

ההופעות הקרובות:
11.5, “טרמינל 4", בתל אביב, אורח: שלמה יידוב
13.5, "אלמא" בזיכרון יעקב, אורחת: קורין אלאל
28.5, "הצוללת הצהובה" בירושלים