כשאיש העסקים סמי הירש ואשת התקשורת טלי עומר עוברים באזור כיכר אתרים בתל אביב ומעיפים מבט אל המבנה העגלגל הבולט במרכזו, העיניים שלהם מתלחלחות. בעבר, בניהולם ובחזונם שימש המקום כהיכל של האהבות, הנעורים והחגיגות של תל אביב. אומנם היו מועדונים יוקרתיים ונוצצים בעיר בשנות ה־60 וה־70 שאכלסו את הבוהמה התל־אביבית אך אין עוררין על כך שהקולוסיאום היה הדיסקוטק הבומבסטי והמרהיב הראשון בישראל הצעירה. "אני שמחה על הזכות להיות חלק ממקום ששינה את תל אביב ואת צורת הבילוי בה", אומרת עומר כעת. "בכל פעם שאני עוברת ליד המבנה, מציף אותי גל חום, כי יש לי סנטימנטים למקום. קרו בו כל כך הרבה דברים. לעתים ניגשים אליי זוגות שמספרים לי שהכירו לראשונה בקולוסיאום". "זו אחת הגאוות הכי גדולות שלי", מוסיף הירש. "מקום ששינה את כללי המשחק בכל מה שנוגע לחיי הלילה בישראל".

ואכן, קשה לדמיין את חיי הלילה ללא הקולוסיאום, שהיה הראשון שנתן את הלגיטימציה לשואו אמיתי כמו בחו"ל. בשנות השיא שלו פקדו את המקום כ־1,500 מבלים בערב. היו שם כל ידועני ישראל וגם אושיות מפורסמות מהעולם ואישים פוליטיים בכירים. הקולוסיאום חולל גם מהפכה, כשהיה הראשון לקיים ערבי גייז.

המועדונים שבלטו בישראל בשנות ה־70 התחלקו לשניים: מועדונים כמו הרינגוס בבת ים, בר בי רב בתל אביב והקליפסו ברמלה, שהתבססו בעיקר על הופעות אומנים, ישיבה וריקודים, וקהל היעד שלהם היה בני נוער וצעירים; ומועדונים שמשכו קהל מבוגר יותר של אנשי בוהמה והיו סוג של מועדוני חברים המתבססים על שיחות סביב שולחן, מוזיקת רקע וריקודים. על הקבוצה השנייה חלש איש העסקים והמסעדן רפי שאולי, שאחרי מסעדת־מועדון מנדי'ס שלו - הקים באמצע שנות ה־70 עם אחיו טדי את "המועדון של רפי שאולי", שנחשב למועדון ה־VIP הראשון בארץ.

מי שהחל לבלות במקום ובשנת 1979 הפך למנהלו, היה איש העסקים סמי הירש. מנהלת יחסי הציבור של המועדון הייתה טלי עומר, בתם של סופרת הילדים והנוער וזוכת פרס ישראל דבורה עומר ומנכ"ל הבימה דאז שמואל עומר. "ברגע שהתחלתי לנהל את המועדון, התיידדתי עם טלי", מספר הירש, כיום הבעלים של חברת מיסטר אייס. "ב־1981 בזמן עבודתי שם ניגש אליי עורך דין וסיפר שהוא מייצג משקיעים אנגלים, שבבעלותם חנות כלבו בכיכר נמיר (השם הקודם של כיכר אתרים - ד"פ) בשם 'דראגסטור שלום'. הוא אמר שהחנות נסגרה לאחר שנגמר חוזה השכירות".

עורך הדין המליץ להירש לשכור את המבנה ולהפוך אותו לדיסקוטק. "הוא הצליח לשכנע אותי שזה דיל טוב", אומר הירש. "דיברתי עם טלי ושנינו נדלקנו על הרעיון. בדיעבד, אם הייתי יודע כמה יהיה קשה לנהל מועדון כזה - לא יודע אם הייתי הולך על זה, אבל כשאתה צעיר, אתה יותר נמרץ ובטוח בעצמך ולא מעריך נכון את הקשיים והמכשולים הכלכליים הכרוכים בכך. כל העניין של השכרת המקום נולד בפוקס מבחינתי. כאשר רפי שאולי גילה שהתחלנו לעבוד על פתיחת מועדון מתחרה בעודנו עובדים אצלו - פוטרנו, באופן טבעי והגיוני".

"הרעיון של סמי היה להרים מועדון כמו סטודיו 54. אמרתי לו 'יאללה', והדבר הראשון שעשינו היה ללכת לאבא שלי ולפרוס בפניו את הרעיון", אומרת עומר. "כשאבא שלי אמר לנו שזה רעיון גדול ושתל אביב באמת צריכה משהו כזה - החלטנו ללכת על זה. עד אז היו מועדונים יחסית קטנים ורגילים. לא היה משהו בומבסטי ששימש רק כמועדון ריקודים לצלילי די־ג'יי".

טלי עומר וסמי הירש 1982 (צילום: באדיבות טלי עומר - ארכיון פרטי)טלי עומר וסמי הירש 1982 (צילום: באדיבות טלי עומר - ארכיון פרטי)

אווירה של מזבלה

השניים פנו לאדריכל ישראל גודוביץ' כדי שיעצב את המקום. "בהתחלה לא הבנתי מה סמי וטלי רוצים, כי לא הייתה בארץ דוגמה לכך", מציין גודוביץ'. "סמי, שרצה ליצור אווירה בינלאומית בישראל, לקח אותי לניו יורק לסבב מועדונים, ועברנו לא רק בסטודיו 54 הנודע אלא בכל מועדון ומועדון. לא ראיתי דבר כזה בחיים שלי, כי לא היה בארץ דבר כזה. עד אותה נקודה לא היה לי אפילו רעיון מה לעשות עם החלל. ידעתי רק שיש לי בניין גדול מאוד עם מדרגות, ששימש כמה חודשים לפני כן כדראגסטור ופשט רגל".

לאחר שהצליחו לשכנע את גודוביץ' להירתם למשימה, השניים החלו בתהליך גיוס הכספים. "שמתי 40 אלף דולר, כסף שהוריי נתנו לי לרכישת דירה בתל אביב. החלטתי להשקיע בקולוסיאום בהימור מוחלט", אומרת עומר. "סמי גם שם 40 אלף דולר. אבל אז הבנו שמה שאנחנו רוצים לעשות דורש הרבה יותר מ־80 אלף דולר. התחלנו לחפש ומצאנו שותפים נוספים". "המזל שלנו הוא שעיריית תל אביב מאוד רצתה להחיות את כיכר אתרים, ובאה לקראתנו מבחינת הבירוקרטיה והאישורים", מוסיף הירש. "העירייה רצתה שהמקום יצליח וימשוך קהל ותיירים לעיר".

שם המקום, כשמו של האמפיתיאטרון במרכז רומא, קפץ לראשו של הירש בנסיעה שגרתית: "ראיתי שלט פרסומת בתל אביב לטיול לאיטליה, שבה נכתב: 'רוצים לראות את הקולוסיאום ברומא?', הצעתי את השם לטלי והשאר היסטוריה".

בעוד הירש ועומר מתכננים את מערך יחסי הציבור והקונספט של המקום, גודוביץ' ניגש למלאכת עיצוב הפנים. "בסופו של דבר מועדון רגיל די משעמם, כי אתה רוקד והמוזיקה חדגונית. אין הפתעות. זה הרציונל של הפאבים והמועדונים אז וגם היום", הוא אומר. "כשסמי ואני היינו בהופעה של גרייס ג'ונס בניו יורק, ראינו שהיא מופיעה בתחילת הערב ובסופו ובין לבין יש שעמום של ריקודים. חשבתי איך אני יכול לייצר מתח בין שיר לשיר, לייצר משהו בחלל הנפלא והענק של הקולוסיאום שיגרום לאנשים לדעת שזה מקום מיוחד שקורה בו משהו. אז באה לי ההמצאה הגאונית: החלטתי שכל הפנים של הקירות יהיה עטוף בנייר כסף מבריק ונוצץ עם עיצוב מושקע ופרוז'קטורים מסנוורי עיניים, המאירים על נייר הכסף. הדי־ג'יי קיבל ממני הוראות לכבות את האורות, ואז נדלק אור מאחורי הנייר הכסוף שבו יצרתי אווירה של ג'אנק, מזבלה, שהורכבה מסולמות וחבלים זרוקים. הקהל היה רוקד ופתאום האור נכבה ואתה מרגיש שאתה בתוך מזבלה למשך שתי דקות, אבל עד שהצלחת להבין מה קרה - האורות חזרו והכל חזר לקדמותו. בפעם הראשונה שזה קרה, אנשים חשבו שזו טעות, אבל כשזה חזר פעם בחצי שעה - כבר התחילו לחכות לזה. זו הייתה אטרקציה. יש בזה סימבוליות: אתה משלם הרבה כסף למועדון ובא לרקוד ופתאום אומרים לך 'רגע, אבל בחוץ החיים הם בזבל. אתה פה בפסגת העולם באופן זמני'. זה היה מסר חינוכי. אני חושב שאדריכל צריך לתת ערך מעבר לעבודה הרגילה שלו".

ברוק שילדס בקוליסאום (צילום: מאלבומו של סמי הירש)ברוק שילדס בקוליסאום (צילום: מאלבומו של סמי הירש)

שיקולים פטריוטיים

אחרי שהעיצוב גובש עברו חודשים ספורים עד שהירש ועומר פתחו את המקום. הם תכננו לפרטי פרטים את הפתיחה הגדולה: הזמינו אנשי סאונד ותאורה מובילים מאמריקה, עם הציוד המשוכלל ביותר, שעשו שימוש בקרני לייזר ירוקות חדשניות. במקביל הם שכרו תקליטנים מובילים שיוכלו לסחוף את הקהל, וכאטרקציה המרכזית לספתח הזמינו את הזמרת, השחקנית והדוגמנית גרייס ג'ונס. "רציתי לעשות פתיחה בומבסטית וגרייס, שהייתה מאוד חזקה בתקופה ההיא במועדונים בניו יורק, הייתה האומן שמתאים לזה", אומר הירש. "ראיתי הופעה שלה וזה היה מחשמל, אז יצרתי קשר עם מפיק ישראלי, שפנה אליה והביא אותה לפתיחה שלנו. עד אותו רגע אומנים בינלאומיים לא הופיעו במועדונים ישראליים, וזה היה חידוש. חידוש נוסף היה שכל ההופעה הייתה בעמידה ולא בישיבה, בדיוק כמו בסטודיו 54. כולם ניבאו לנו כישלון מוחץ, כי הלכנו נגד כל הכללים והנורמות שהיו רווחות אז בסצינת המועדונים בישראל".

ב־13 באפריל 1982, יומיים לפני הפתיחה הגדולה, קיימו עומר והירש מסיבת עיתונאים במלון "קרלטון" בתל אביב בשיתוף עם חברת התקליטים הד ארצי ובנוכחות ג'ונס. למסיבה הוזמנו כל המי ומי של עולם הזוהר הישראלי. בהזמנה הרשמית נכתב "Colosseum - The IN Place To Be, הכניסה לחברים ואורחיהם בלבד".

ב־15 באפריל 1982 בשעה 22:00 בדיוק נפתחו לראשונה שערי הקולוסיאום באירוע מתוקשר. היו שם פנינה רוזנבלום, אילנה שושן, תמי בן עמי, פינצ'י מור, צביקה פיק, שלום חנוך, אורי מלמיליאן, מיקי ברקוביץ', טל ברודי, אולסי פרי, אילנית וגם מפקד חיל האוויר מוטי הוד, שבנו יובל היה ברמן המועדון. צוות של התוכנית "מבט" של הערוץ הראשון הגיע לסקר את הפתיחה. "לא היה דבר גדול ויפה כזה בארץ", מציינת עומר.
בתחילה המועדון נפתח כ"מועדון חברים". כלומר, רק אורחים שנרשמו מראש ועברו סלקציה מוקפדת יכלו להיכנס. "המילה 'סלקציה' היא נוראית", מודה עומר. "אבל לא הכנסנו כל אחד למקום, היינו מאוד קפדניים. רק בהמשך התחלנו לשחרר יותר. במבט לאחור זה היה נורא ואיום הבחירה הסלקטיבית הזו".

"נוצר מצב אבסורדי שצעירים צבאו על דלתות המועדון ולא יכלו להיכנס לרקוד, לעומת אנשים מבוגרים יותר שהיו חברים במועדון ולא בליינים קבועים", מסביר הירש. "בשלב מסוים הבנתי שזה לא נורמלי. היו מעט אנשים בפנים והמון אנשים בחוץ, אז ביטלנו את קונספט מועדון החברים. המבוגרים נעלמו, והמקום הפך למועדון של צעירים, וזה מה שהביא לו בסופו של דבר את גדולתו".

כחודשיים לאחר הפתיחה הנוצצת, ב־6 ביוני 1982, פרצה מלחמת לבנון הראשונה ואיימה לסגור את השאלטר. "כשהתחילה המלחמה כיסחו אותנו בעיתונים, כי לא סגרנו את המקום", נזכר הירש. "כעסו שאנחנו מעיזים לשמוח ולקיים מסיבה בזמן שיש מלחמה וחיילים נהרגים. אבל האמת היא שלא הרווחנו כסף בתקופת המלחמה, כי באו מעט אנשים. החלטנו להשאיר את המועדון פתוח משיקולים פטריוטיים, כדי לא לתת לאויב להרוס את חיי השגרה של הציבור הישראלי".

"פעם אחת במהלך המלחמה הגיעו למקום 13 אנשים", אומרת עומר. "בפעמים אחרונות היינו גומרים מוקדם את הלילה. כשאחד הבליינים הקבועים שלנו, סרן גיל פוגל, שהיה טייס קרבי נפל בשבי - החלטנו לסגור".

גרייס ג'ונס בקוליסאום (צילום: מאלבומו של סמי הירש)גרייס ג'ונס בקוליסאום (צילום: מאלבומו של סמי הירש)

מכוונים את הפנס

לאחר המלחמה החל תור הזהב של הקולוסיאום. אומנים רבים הגיעו להופיע בו, גם בינלאומיים, בהם גלוריה גיינור והלהקות פורינר, פיקס ואימג'יניישן, וגם מקומיים כמו יהודית רביץ, ריקי גל והלהקות תיסלם ובנזין, בהופעת הבכורה שלה. תוכנית המוזיקה "להיט בראש" צולמה מדי פעם במועדון, כמו גם סרט הקולנוע הישראלי "הדודה מארגנטינה".

המועדון המשיך למשוך ידוענים מהארץ ופקדו אותו גם סלבס בינלאומיים כמו הזמר בוי ג'ורג' וצ'יצ'ולינה. השחקנית ברוק שילדס בילתה במועדון ערב שלם ב־1983, כשהגיעה לארץ לצלם את הסרט "סהרה" של מנחם גולן, היא הייתה אז בת 17. גל אוחובסקי, שהיה מנהל משמרת במועדון, נבחר לארח אותה במשך הערב. חלק מהאירועים שהתרחשו בין כתליו לא היו מתקבלים היום, כמו היאבקות נשים בבוץ ברחבת הריקודים, כלובים שבהם חברי להקת הפאנק של בועז תורג'מן.

הקולוסיאום, כאמור, היה הראשון שקיים ערבי גייז. "זה משהו שלא היה נהוג בישראל בתקופה ההיא, ועשינו את זה בפומבי וללא חשש", אומרת עומר. "פעם אחת ראש העיר שלמה להט הגיע עם אורחים מחו"ל לקולוסיאום ומצא עצמו במקרה בערב גייז. הוא רצה לקבור את עצמו".
הקולוסיאום היה גם המקום להתעדכן בלהיטים הבינלאומיים החדשים ביותר. "המוזיקה הכי חדשנית הייתה אצלנו", אומרת עומר. "עבדנו בצמוד לחברות התקליטים הד ארצי ו־CBS כדי להשמיע את הלהיטים הכי חדשים".

אחד התקליטנים הראשונים במועדון היה הבמאי־זמר־שחקן אהרן קפלן. "הגעתי לעבוד במקום חודשיים לאחר הפתיחה", הוא מספר. "לפני כן עבדתי במועדון של אלי ישראלי, וכשהגעתי לקולוסיאום אמרתי לסמי הירש שאני הדי־ג'יי הכי טוב בארץ. סמי שאל אותי מה צריך כדי להיות די־ג'יי. אמרתי 'חוש קצב מצוין ולראות את האנשים'. והוא אמר: 'לא, לא, צריך להכיר את המוזיקה'. בסוף הוא הציע שאבוא למחרת לשחק קצת עם הפטיפונים כדי לראות איך אני מתאקלם. עשיתי זאת, סמי אהב מה ששמע וקיבל אותי לעבודה. זה היה מועדון שהביא את חו"ל לארץ, זה היה הקטע שלו. אהבתי את המוזיקה וחשבתי שאם כבר להיות די־ג'יי, אז לעשות את זה במקום הכי נחשב ונוצץ. העבודה הייתה כיפית. בקולוסיאום הכרתי את אשתי הראשונה. הייתי שיכור כלוט באותו ערב. היינו פותחים את המקום במוזיקה כיפית, פאנקית ורגועה. ואז, בסביבות 23:00 היינו מעלים את הקצב ובשלב מסוים היינו מפגיזים בקצב מטורף וברצף שירים שהיה קשה לעמוד בפניהם. היינו מנגנים דיסקו, רוק, סול וגם 'גל חדש' שגל אוחובסקי, שהיה אז המלצר, היה מביא לנו מאנגליה כי הוא עבד גם כדייל".

קפלן גם חושף כמה סודות מעמדת התקליטנים: "מאחורי הקיר הכסוף היה מעבר שאפשר להיכנס אליו. היו חבר'ה שנהגו ללכת לשם לקיים יחסי מין או להתמזמז. בעמדת הדי־ג'יי הייתה אופציה לכוון את התאורה בצורה ממוקדת לרחבה ולפעמים היינו מכוונים את הפנס על בחורה שמצאה חן בעינינו ומושכים אותה לעמדה כדי להתחיל איתה".

תקליטן אחר במועדון היה אמיר כהן. הוא הגיע למועדון לראשונה לערב נוער שהתקיים בו ב־1983. "האזנתי למוזיקה שאהרן קפלן ניגן ובסוף הערב אמרתי לעצמי שמה שהוא עושה גם אני יכול לעשות", הוא מספר. "אז למה אני לא עובד פה? העזתי לגשת אליו ולשאול מה אני צריך לעשות כדי לעבוד בקולוסיאום. הוא אמר לי פשוט להציע את עצמי. אז הלכתי לפגוש את סמי ושאלתי אם הוא צריך די־ג'יי. הוא אמר 'לא'. כעבור שלושה חודשים אזרתי שוב אומץ. פגשתי את טוני, שהיה אחראי על התקליטנים. הוא הכניס אותי לתקופת ניסיון של שלושה חודשים, ואז התקבלתי לעבוד קבוע במועדון".

כהן וקפלן, יחד עם תקליטן אורח במועדון, דידי הררי, הקימו בזכות הקולוסיאום את להקת פנצ'ר המצליחה. "שדרן הרדיו יקיר אביב היה מבלה קבוע בקולוסיאום", אומר קפלן. "הוא ראה אותי מתקלט שם, התלהב והזמין אותי לרדיו. הבאתי איתי את אמיר ואז צירפנו את דידי ושם, בתוכנית של יקיר 'שלושים בצל', ששודרה ברשת ג', נולדה להקת פנצ'ר. את ההופעות הראשונות שלנו כלהקה עשינו בקולוסיאום והיה טירוף".

"הקולוסיאום היה המועדון הראשון בארץ ששילב סאונד עם וידיאו קליפים", אומר כהן. "הייתי מודיע מראש לאיש הווידיאו איזה שיר אני עומד לנגן והוא היה מכוון את הווידיאו לפי התקליט, כך היינו מנגנים את השירים בתזמון מדויק לסרטון. היום זה נשמע פרימיטיבי בטירוף, אבל אז זה נחשב אומנות".

צביקה פיק עם אורי מלמיליאן ואברהם חזן בקולוסיאום  (צילום: מאלבומו של סמי הירש)צביקה פיק עם אורי מלמיליאן ואברהם חזן בקולוסיאום (צילום: מאלבומו של סמי הירש)

היו סמים, הייתה אלימות

להיות תקליטן בקולוסיאום היה גם סמל סטטוס. "היינו סלבס", אומר כהן. "אנשים היו ניגשים אלינו ברחוב וזוכרים שירים שניגנו. בזכות העבודה שלי שם הגעתי לגלי צה"ל: צלצלתי לארז טל ואמרתי לו שאני התקליטן של הקולוסיאום ושיש לי מוזיקה שלא תהיה לו אף פעם - והוא קיבל אותי לתוכנית שלו". הפופולריות של המקום הייתה כה גדולה, עד שב־1983 יצא בחברת CBS תקליט שהוקלט במסיבה חיה בקולוסיאום, כשעל עמדת הדי־ג'יי היה אילן בן־שחר. בהמשך הוציאה חברת פונוקול את הטרילוגיה "קולוסאום שחור ולבן", שכללו את מיטב הפזמונים שניגנו תקליטני המועדון.

"תמיד חיפשנו את החידוש, את הריגוש. האפקט האורקולי בנוסף לסאונד ולמסך והתקרה שירדה ושינתה זויות היו חוויה ייחודית, ובגלל זה הקולוסיאום היה מקום מספר 1", אומר אלי בראל, שהיה מנהל התקליטנים בשנים 1986־1993. "הייתי הראשון שהביא את הטראנס, הראפ וההיפ הופ למועדון, זיהיתי את הגלים האלה. בימי חמישי שחקני מכבי תל אביב בכדורסל הגיעו לבלות במועדון אחרי משחק והייתי מעלה אותם לשיר ראפ. מוצאי שבת היה הערב של התיירים. היית נכנס לדיסקוטק וחושב שאתה נמצא באירופה".

בתחילת שנות ה־90 החל דועך זוהרו של הקולוסיאום, עד שנסגר סופית בשנת 1999. "כבר לא הייתה הצדקה כלכלית למועדון", מסביר הירש. "בתקופה שבה הקולוסיאום פרח, אנשים הגיעו אליו כי הוא היה האטרקציה. אחר כך אנשים חיפשו את המסיבות ולא היה משנה להם איפה הן מתקיימות. מארגני מסיבות שכרו את המקום והשקיעו סכומי עתק בתפאורות, באומנים ובדי־ג'יי ובקושי כיסו את ההוצאות. כבר לא היה רווח".
"התחילו לפקוד אותו יותר ויותר אנשים מפוקפקים. היו סמים והייתה אלימות, והמשטרה הסתובבה שם חופשי. זה כבר לא היה כיף", מציין כהן. "המקום איבד את הטאץ'".

ב־2006 היזם חיים פנחס רכש את המקום ועשה ניסיון לפתוח אותו שוב. הוא ערך בו שיפוץ נרחב בהשקעה המוערכת ב־12 מיליון שקלים וכעבור שנתיים השיק את מועדון החברים "הקולוסיאום". אלא שהמיזם נכשל ונסגר כעבור שנה. ב־2012 הוא נפתח שוב, כמשכנו החדש של מועדון החשפנות הפוסיקט. לחץ ציבורי כבד והוראה של פרקליט המדינה לשעבר שי ניצן, שקבע כי ריקוד הלאפ דאנס השגור במועדונים מסוג זה הינו זנות לכל דבר, הובילו לשלילת רשיון העסק ולסגירת המועדון. לפני כשנתיים הוסב המועדון על ידי בעלי הקרקע, חברת JTLV, למרחב חברתי המקיים פעילויות תרבות ואומנות. 40 שנה חלפו מאז נפתח הקולוסיאום. העולם השתנה, המבלים מעדיפים מוזיקה אחרת. ורק המבנה העגול בכיכר אתרים נראה אותו דבר, זיכרון תל־אביבי ישן.

כיכר אתרים ב-2019 (צילום: אבשלום ששוני)כיכר אתרים ב-2019 (צילום: אבשלום ששוני)