השחקן והמוזיקאי סער בדישי רגיל לקבל תגובות מאנשים ברחוב שתוהים מה קרה איתו לאורך השנים: “התגובה הראשונה שתמיד משעשעת אותי היא ‘איפה נעלמת?', והכי משמחת זה כשאני נכנס לפיצוצייה והמוכר אומר לי: ‘יו, איך הקול שלך מוכר לי!'".

לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים>>> 

כעת, בגיל 51, הוא חוזר לבמה בהצגה “מונולוגים מהזינזאנה", שתעלה בראשון הקרוב, 29 במאי, בתיאטרון הבימה, בבימויו של רועי מרדכי. להצגה התגלגל כשלפני כמה חודשים קיבל שיחת טלפון מפתיעה מיפעת שוורץ־סיל, עורכת דין בתחום הפלילי בעלת ותק של 25 שנה, שכתבה תסריט להצגה. “היא כתבה מונולוגים של אנשים שיושבים בכלא על עבירות חמורות מאוד וחשבה עליי", מספר בדישי. “מהשנייה הראשונה שקראתי את התסריט הרגשתי שאני מעוניין ביותר ממונולוג אחד ונכנסנו להרפתקה מדהימה. בהתחלה חטפתי שוק כשקראתי את המונולוגים כי יש בהם טוויסטים ששומטים לך את הלסת".

“המונולוגים מבוססים על מקרים אמיתיים שבהם אני טיפלתי או שאמי, שהייתה עורכת דין בשירות המשטרה, טיפלה, ונחשפתי אליהם כילדה", מספרת עו"ד שוורץ־סיל. “במהלך השנים הכתיבה הייתה מפלט עבורי בהתמודדות עם מקרים כל כך קשים. המונולוגים שלי מנסים להסביר מה הוביל את אותו אדם לבצע את המעשה הנורא שהוא ביצע. יש נשמה טהורה בכל בן אדם, ואני לרגע לא מצדיקה מעשים איומים או מורידה מחומרתם, אבל ברגע שאתה שומע איך הבן אדם הגיע לעשות אותם, אתה מבין מדוע הוא עשה מה שעשה. המסר הוא להסתכל על האחר ולא לשפוט אותו".

“בהתחלה, כשקראתי חלק מהמונולוגים אמרתי ליפעת: ‘איך אני אגיד דברים כאלה על הבמה? זה מחריד. אנשים ישנאו אותי'", אומר בדישי. “אבל יפעת הסבירה לי שאלו בדיוק האנשים, וזה מה שהם חוו".

סער בדישי במונולוגים מהזינזאנה (צילום: מיקי זנאתי)סער בדישי במונולוגים מהזינזאנה (צילום: מיקי זנאתי)


איך נכנסת לדמויות שרחוקות ממך כל כך?
“אני אוהב אתגרים, בייחוד כשזה סיפור לא צפוי. בגלל שהיו שם טוויסטים שהפתיעו אותי, הרגשתי שאני חייב לעשות את זה בדרך שלי ושארגיש נוח עם זה. הפכתי את הטקסטים בשפה הגבוהה שיפעת כתבה לשפת רחוב. רציתי שהסיפור שלי ירגש את הקהל, ואז כשהוא בידיים שלי, אני נותן לו סטירה מצלצלת, כך שהוא יגיד: ‘איזה בן אדם נוראי! איך לפני שנייה ריחמתי עליו ועכשיו אני לא מבין איזה מעשה אכזרי הוא עשה'. לקחת את הקהל ברכבת הרים רגשית כזו, שיכעס, ירחם, יהיה המום, במונולוג של 6־7 דקות. הפידבקים עד כה היו מצוינים ומרגשים. ניגש אליי השחקן איתי תורג'מן, שלא הכרתי אישית לפני כן, והוא החמיא לי ואמר: ‘אף פעם לא ראיתי אותך ככה. מה זה הדבר הזה?‘. זה נתן לי הרגשה טובה שמישהו מוכר מהתעשייה בא ומפרגן לי ככה. זה לא מובן מאליו. ‘מונולוגים מהזינזאנה' זו הפעם המשמעותית הראשונה שלי בתיאטרון למבוגרים, וזה מרגיש לי הכי טבעי בעולם. זה משהו שהוא פספוס מבחינתי".

למה פספוס?
“כי זה משהו שידעתי שקיים אצלי תמיד. אני יודע לשיר ולשחק, ותמיד זה נפל בין הכיסאות, היו דברים שתפורים עליי, אבל אף פעם זה לא קרה. תמיד חלמתי לשחק פסיכופט. להיות החמוד שכובש את הלב ופתאום מתגלה כמשהו אחר ופסיכי לגמרי. אני עף על זה לגמרי".

“יאללה, טסים"

בדישי נולד ברחובות. חיידק המשחק והמוזיקה דבק בו בגיל 12 כשצפה בטלוויזיה במייקל ג'קסון מבצע את שירו האלמותי Billie Jean. “באותו רגע הרגשתי שזה מה שאני רוצה להיות ולעשות", הוא משחזר. את שירותו הצבאי עשה בלהקת פיקוד צפון. “בהתחלה נבחנתי ללהקת הנח"ל", הוא מספר.

“חשבו שאני סוליסט שלא ירצה לשיר עם אחרים, אז לא העבירו אותי. כשיצאתי מהאודישן מבואס, רדפה אחריי חיילת ואמרה לי שהבוחנים אמרו שאני מתאים ללהקת פיקוד צפון, אבל בגלל שהיה לי פרופיל 97, שלחו אותי לקורס תותחנים בהבטחה שבהמשך ימשכו אותי ללהקה. לא האמנתי שזה יקרה עד שבאמצע תרגול במדבר כתותחן, הגיע רכב צבאי ושלף אותי ללהקה. הופענו ב'סיבה למסיבה' אצל רבקה מיכאלי ואני זוכר שלמחרת עברתי ברחוב ואמרו לי: ‘היי, אתה החייל שחיקה אתמול את מייקל ג'קסון בתוכנית?'. זה היה טירוף".

עם שחרורו הקים הרכב קאברים בשם “אכילס" ויצא עמו לסיבוב הופעות ברחבי הארץ. בשנת 1992 לוהק לתפקיד התיכוניסט סער בסדרת הקאלט “עניין של זמן". “לא היו אז רשתות חברתיות, וההצלחה הייתה מטורפת ומוזרה", הוא נזכר. “פעם כשהייתי בכספומט באלנבי, ניגשו אליי שתי ילדות צורחות ואחת התעלפה על הרצפה. הרמתי אותה ושאלתי: מה קרה? והיא אמרה שזה בגללי. הבנתי שזה לא בשבילי כל הדבר הזה. לא אתמודד טוב עם תהילה כזו. עד היום אני מרגיש נבוך מזה".

למה?
“אתה מנסה להיות מאוד נגיש, נחמד ופתוח לאנשים עד כמה שאתה יכול, אבל אף פעם לא הבנתי את הקטע של צרחות והערצה והתלהבות. אני מעדיף שיאהבו את מה שאני עושה, אבל כל מה שמעבר לעשייה, מה שנלווה לתהילה – הביך אותי ולא ידעתי איך להתמודד עם זה. בסוף שנות ה־90 הופעתי עם להקת ‘נעלי הבית' כלהקת הבית בתוכנית האירוח של רפי רשף, והיו צריכים בכל סוף הופעה להבריח אותי עם מאבטחים מהאולפן".

סער בדישי בעניין של זמן  (צילום: צילום מסך)סער בדישי בעניין של זמן (צילום: צילום מסך)


מה סייע לך בכל זאת להתמודד עם גילויי ההערצה?
“אמא שלי. כל הזמן היא השאירה אותי עם רגליים על הקרקע ואמרה לי: ‘יום אחד אתה למעלה ויום אחד תיפול. שלא יעלה לך לראש'. תודה לאל מעולם לא עלה לי לראש. תמיד התפללתי שאמשיך לעבוד במה שאני אוהב ועובדה, זה קורה".

בשנת 1993 הופיע בדישי במועדון “רוקסן" עם שירים שכתב והלחין בעצמו, ומי שצפתה בו במקרה הייתה המפיקה טמירה ירדני, שהחליטה להחתים אותו ב"טדי הפקות" וסידרה לו חוזה הקלטות בחברת “הד ארצי". “זה היה הלם", הוא מתאר. “אחרי ההופעה ברוקסן אביב גפן ניגש אליי ואמר לי: ‘יש לך כריזמה בת זונה על הבמה, אני אעשה לך תאורה בהופעה הבאה'".

בשנת 1994 יצא אלבומו היחיד, “משיכה מגנטית", בהפקתו המוזיקלית של עופר מאירי. בלט מתוכו במיוחד הלהיט “אני מאבד אותך". “ניסו למתג אותי כרוקסטאר, ילד עם תלתלים ארוכים על הפנים, מסתורי כזה, ובתכלס אמרו לי במילים עדינות: ‘סתום ת'פה, אתה לא מבין כלום'", הוא אומר. “הסיפור עם האלבום וחברת התקליטים הוא מאוד מתסכל מבחינתי. האלבום שלי יצא בראש השנה יחד עם אלבומים של טיפקס, מופע הארנבות של ד"ר קספר ושלמה ארצי, כך שהוא נעלם בין כל האלבומים האלה, וזה ביאס אותי. זה קצת הוציא לי את החשק. רציתי רק להופיע ולשיר את השירים שלי".

בדיעבד היית מתנהל אחרת?
“בטח, מה קרה לך? הייתי ילד שלא הבין. אם הייתי היום אותו ילד שהייתי אז, הייתי אומר: ‘מה פתאום, עזבו אותי מהפוזות'. הייתי עומד על שלי. הייתי אז ילד חסר ביטחון שבא מרחובות ולא הבין כלום מהחיים". בשנים הבאות בדישי, בין היתר, כיכב בטלנובלה “לגעת באושר" ובדרמה המוזיקלית היומית “השיר שלנו", ואף כתב והלחין כמה שירים לסדרה. ב־2006 עזב את הארץ ללונדון.

מה גרם לך לעזוב?
“הייתה לי חברה בריטית שחיה איתי בארץ, וכשהיא שמעה שירים שלי באנגלית, היא עודדה אותי לשלוח אותם לחו"ל. שלחתי וחזרו אליי, אז חשבנו לעזוב ולנסות להצליח בלונדון, אבל עדיין לא הייתי סגור על זה. בדיוק באותו זמן ג'קו אייזנברג זכה ב'כוכב נולד' (עם שירו של בדישי ‘אני מאבד אותך'), נתן את הראיון הידוע ששרף אותו בעיתון, ונכתב ש'ג'קו חידש שיר של סער בדישי, שרק אם היה רוצח מישהו – היינו זוכרים מי הוא בכלל'. חשבתי לעצמי: ‘אוקיי, מישהו פה כנראה לא מת עליי', בלשון המעטה.

באותו זמן הופעתי יחד עם נינט ורן דנקר בפסטיבל של שירי ‘השיר שלנו' מול 30 אלף איש ושרתי את שירי ‘אף אחד לא רואה'. בביקורת למחרת כתבו 'רן ונינט היו מעולים, אבל יש איזה קוסם שיעלים את סער בדישי?'. הגעיל אותי כל מה שקורה פה, ואיך כל אחד יכול ככה לפגוע באנשים. אמרתי לחברה שלי: ‘יאללה, טסים ללונדון'. בתוך שלושה חודשים בלונדון חברת EMI רצתה להחתים אותי על חוזה, אבל זה התעכב. בינתיים הופעתי בלונדון במועדונים ועל במות גדולות ושרתי עם להקות ועפו עליי שם. אבל בשלב מסוים מערכת היחסים שלי עם החברה שלי החלה להתפורר והבנתי שאין לי סיבה להישאר שם, אז החלטתי לחזור לארץ ב־2010".

איך היה לחזור?
“חזרתי לארץ בהלם מוחלט. אני זוכר שישבתי בבר וניגנו את ‘תגידו לה שיש' של דודו אהרון, ובהתחלה חשבתי שזה חיקוי של מריאנו מ'ארץ נהדרת', אבל אז אמרו לי: ‘לא, זה הלהיט הכי גדול בארץ'. אז הבנתי שהמוזיקה השתנתה. המוזיקה שממנה באתי, של רוק ובלדות מושקעות ויפות, הייתה שונה לחלוטין. חטפתי סטירה לפנים. היה לי שיר סלואו שרציתי להוציא בארץ, אבל אמרתי לעצמי: ‘עזוב, גמרת את הסוס פה, וזהו'".

רווח מול הפסד

למרות הכל, בדישי המשיך ליצור לאורך השנים. “זה חלק ממני", הוא אומר. “אני ממשיך ליצור ומקבל פניות לכתוב גם לאמנים אחרים, אבל מה אני אגיד לך? יש אמנים טובים ומדהימים, אבל כשאני רואה את הדברים החדשים שיוצאים, אני לא יודע בשביל מה לטרוח. שמעת מה שקובי אפללו אמר על טרנד זמרי הפופ הנוכחי. שמעת את השיר של עדן בן זקן, ‘שפם, גבות ולק, וואט דה פאק'. נכון שכועסים עליי כשאני אומר את דעתי על זה כי יש מקום לכולם, ואני מבין את זה, אבל אני לא יכול להתפרנס מלהיות זמר נישה. חשבתי גם להופיע עם החומרים שלי באנגלית, חומרים שעפו עליהם בחו"ל סטייל רדיוהד, אבל מה אני צריך שיבואו לראות אותי 20 איש ואצטרך לשלם כסף למקום בשביל להופיע בו? זה יותר הפסד מרווח. כל עוד אתה עובד במה שאתה אוהב – זה הכי חשוב".

ומה שהוא אוהב הוא הקריירה המצליחה שיש לו בדיבוב בסרטים מצוירים, שאותה הוא מתחזק החל מהניינטיז. “אני מת על זה", הוא אומר. “עכשיו נכנס לי גם דיבוב סדרות מנטפליקס לעברית, שזה תענוג. אני אוהב להיות ורסטילי, לדבב גם מצוירים וגם סרטי אקשן. כשהייתי ילד קטן הייתי עושה MUTE לחדשות ומדבב את המגישים. כשחזרתי מאנגליה אף אחד לא חיכה לי עם חוזה וסדרה, הייתי צריך לבנות את עצמי מחדש ואני שמח לומר שאני חי את החלום. אני מגיל 20 עוסק במה שאני אוהב, רק בלי הפרסום והתהילה, שאף פעם לא חיפשתי. כמה אנשים במקצוע שלנו יכולים להגיד לך שהם קמים בבוקר לעבודה מאושרים? טוב לי".

ומה עם הופעות?
“אני עדיין מופיע בכל מיני מסגרות והפקות, אבל אני לא מאלה שדוחפים את עצמם. אני אדם ביישן. אין לי את הדרייב לצאת לבד ולהופיע וליזום הכל לבדי. אחרי שעופר מאירי הפיק לי את אלבום הבכורה, הוא הזמין אותי להיות זמר הבית שלו בשירה בפרסומות לטלוויזיה בערוץ 2 הניסיוני. הייתי מקליט אצלו לפעמים שלושה ג'ינגלים ביום והבנתי שאני מרוויח יותר כסף בזה מאשר זמרים מוכרים שחורשים את הארץ בהופעות, אז בשביל מה אני צריך את כל הבלגן על הראש?".

את חלום האבהות שלו הגשים בגיל מאוחר. “הפכתי לאב בגיל 48 וזה הכי מרגש בעולם", הוא אומר. “עד אז הגשמתי את עצמי בכל דרך אפשרית והגעתי לגיל בשל לכך. חשבתי שזה לא יקרה כבר, אבל למזלי בסופו של דבר זה קרה ושימח אותי מאוד".

לסיום, מילה קטנה על אחיך, הסטנדאפיסט שאולי בדישי.
“שאולי התותח. אני הבאתי את שאולי ל'עניין של זמן'. בסדרה חיפשו מי יגלם את אחי הקטן והצעתי להביא אותו, והוא נדלק על זה. הוא השיג את מה שהוא השיג בעשר אצבעות והרים את עצמו לגבהים גדולים. תמיד אמרתי לו שאנחנו מאוד שונים במובנים מסוימים כי הוא מאוד אסרטיבי ויודע לדחוף כשצריך, ואני יותר ביישן. הוא לפעמים נותן לי טיפים איך למנף את עצמי. הוא תותח ויודע לקבל מה שמגיע לו. אוהב אותו".

שאולי בדישי (צילום: אור גפן)שאולי בדישי (צילום: אור גפן)


ההצגות הקרובות:
29.5, 20:30, תיאטרון הבימה
28.7, 21:00, תיאטרון “ראסל" ברמת גן