אמש (חמישי) אייל גולן כבש את בלומפילד באחד המופעים היוקרתיים והמושקעים ביותר בישראל. עם חלוקת להיטים מדוקדקת, רשימת אורחים מכובדת והפקה נדיבה ומחשמלת – הוא חגג 30 שנות קריירה בצורה המושלמת ביותר.

לא להאמין. 30 שנה חלפו מאז אייל גולן עשה את צעדיו הראשונים בתעשיית המוזיקה, תחילה בעבודת שטח מקיפה של עבודה במועדונים אפופי עשן, קטנים כגדולים, עד שעות הלילה המאוחרת ובהמשך, כמובן, עם הפריצה הגדולה באמצע שנות ה-90, לא מעט בזכות האמרגן ישי בן-צור (אמרגנו הראשון) וחברי "אתניקס" (בעיקר זאב נחמה ותמיר קליסקי) שחוללו עמו את המהפכה המוזיקלית הגדולה של המוזיקה המזרחית.

כמי שהיה בן 10 כשגולן הוציא את הקסטה של "בלעדייך" (כן, לנו, שלא היה תקציב לדיסקים, הקסטות היו פתרון מושלם) ובאזור בו גדלתי, כפר שלם בואכה שכונת התקווה, גולן נתפס (עדיין) לנסיך המוזיקה המזרחית (בכוונה לא השתמשתי במילה 'מלך' כי תואר זה שמור בעיניי לזהר ארגוב, שללא ספק גולן ממשיך דרכו המוזיקלית והרוויח ביושר את תהילתו) – תמיד יש לי סנטימנטים לשירים של גולן, בייחוד לקלאסיקות שביצע בשנות ה-90, בעשור הראשון של שנות ה-2000 וגם לחלק משירי העשור הקודם (2010-2020). שירים שהם חלק בלתי נפרד מפסקול חיי, זוכר מילותיהם בעל פה ומאזין להם מעת לעת בשגרה. 

אבל לא, אני לא מעריץ של גולן, לא אוהב את כל מה שהוא הוציא ומוציא (בייחוד בתקופה האחרונה) אלא שירים בודדים, ובעיקר מעריך את הרצון שלו להמציא עצמו מחדש כאמן. האם הוא עושה זאת כיום טוב או פחות טוב בעיניי? לא רלוונטי למאמר זה.

אייל גולן (צילום: אלוני מור)אייל גולן (צילום: אלוני מור)

אמש (חמישי) בבלומפילד, המגרש של 'הגדולים' בדיוק בסדר גודל של גולן, הוא הצליח להניח למול עיניי (ובעיקר אוזניי) את פסקול חיי בערב אחד, מתומצת היטב, שארך כשלוש שעות. 

איצטדיון בלומפילד (צילום: אלוני מור)איצטדיון בלומפילד (צילום: אלוני מור)

הייתי בלא מעט הופעות של גולן ואחת התופעות המהנות בהופעותיו זה שהוא לא חוזר על עצמו, לא מבחינת הרפרטואר, התרכובת המוזיקלית, ולא מבחינת השואו. גם כאן, הוא התחמש, מלבד בסוללת נגניו הקבועה (כולל יעקב למאי האגדי על הפסנתר), גם בתזמורת הסימפונית ירושלים, התזמורת האנדלוסית וכן זמרי האופרה הישראלית. 

אייל גולן (צילום: אלוני מור)אייל גולן (צילום: אלוני מור)

מארג זה פתח בצורה פסטורלית למדי את המופע בביצוע מכשף ל"צליל מיתר" האלמותי כשגולן, לבוש טוקסידו מחויט (שבהמשך הוריד לחולצה קצרה וגופיה) מקבל את פני קהלו ובסיום השיר אומר: "לפני 30 שנה, כשהייתי זמר בתחילת הדרך, הייתי מגיע הביתה ב-3 בבוקר אחרי הופעות ועכשיו אנחנו יחד על במה יותר גדולה ואתם 'קצת' יותר אנשים. תודה שבאתם לחגוג איתי 30 שנה של יצירה ושל מוזיקה. הלב שלי יוצא מהמקום מהתרגשות. זה הולך להיות ערב בלתי נשכח".

ואכן כך היה: גולן נתן את השואו של חייו, נשמע במיטבו, התנועע באנרגטיות ממקום למקום על הבמה ולא התקמצן בלנסוך בקהל אווירה של לאס ווגאס: רקדנים ורקדניות מתחלפים ומתנועעים בכוריאוגרפיה הדוקה; פירוטכניקה מושקעת ומורכבת, לשונות אש ועשן, קונפטי זהוב שפוזר לקהל (כמו גם חלוקת דגלי ישראל שחולקו) וזיקוקין די-נור שהרימו את בלומפילד לשמיים; קשר עין הדוק עם הקהל, כשבשלב מסוים גולן אף זרם לסלפי, תוך כדי הופעה, עם מעריצים ששלחו לעברו את האייפון.

אייל גולן ומשה פרץ (צילום: אלוני מור)אייל גולן ומשה פרץ (צילום: אלוני מור)

מבחינת רפרטואר השירים, הוא היה עשיר וכלל את המיטב של גולן לאורך השנים, כשמרביתו, וזה היה צעד חכם, כלל קלאסיקות ידועות מהעבר וחלקו המועט כלל להיטי אינסטנט עכשוויים. בעשותו כן סיפק את ההנאה המירבית לכל סוגי הקהל, אלה שאוהבים את גולן של 'פעם' ואלה שמתחברים לגולן הנוכחי. מצב של WIN WIN.

כך למשל אירח את הגיטריסט האייקוני יהודה קיסר לביצוע מחרוזת שיריו מימי אלבומיו עם "אתניקס" (חבל שזאביק נחמה לא התארח, אבל זו כבר קטנוניות שלי) : "בלעדייך", "לב של גבר", "צאי אל החלון", "דמעות", "בחוף של פורטוגל", "לקנות לך יהלום" ו"יפה שלי" חיממו את האווירה והותירו בראשי אימג'  לגולן של תקופת הבלורית; אירח את המתופף אשר פדי (המתגורר ביונייטד סטייק אוף אמריקה) לביצוע מחרוזת 'בלדי': "יפיופה", "את שלי, אני שלך" ו"נשיקה אחת ממך"; האיר זרקור על שיריו מהעשור הראשון של שנות ה-2000 כמו "האור שבעיניים", "למות מקנאה", "מלכת היופי שלי" ו"מתגעגע"; לא הזניח גם את חלק הארי שלו כזמר בלדות וביצע את השופרא דה שופרא, החל מ"אלוהיי", "נולדת בשבילי", "ימים יגידו" ו"אם יש גן עדן" וכלה ב"זה אני", "ואני קורא לך" ו"כשאת איתו" (בביצוע לווה בחבורת גיטריסטים שנסכה אווירה ספניולית מכשפת); וגם ביצע שירים מהתקופה הנוכחית כמו שיר הנושא הנפלא מאלבומו האחרון "קצת שמח, קצת עצוב", "בזמן האחרון" ו"לא מדברת עברית" (אשר בביצועו אירח את DJ עופר ניסים).

אייל גולן (צילום: אלוני מור)אייל גולן (צילום: אלוני מור)

אחד הצדדים החזקים והמפתיעים במופע היו האירוחים: גולן אירח על הבמה לא מעט אמנים שעשו ועושים עמו כברת דרך: זהבה בן הנהדרת, בלבוש נוצץ, ביצעה עמו את "רחוק מכאן" שלו ו"לילות בבית" שלה; יואב יצחק, אחד מאלילי נעוריו, חבר אליו לביצוע משותף של "כל החלומות" ו"אוי לאהבה"; הבסטיז משה פרץ (שהגיע קצת צרוד) ודודו אהרון איחדו עם גולן כוחות לביצוע מחרוזת משמחת של "מנגנת את חיי" (של גולן), "אין כמו אהבה" (של אהרון), "אלף פעמים" (של פרץ) ו"רוקדת בלילות" (של גולן) והקפיצו את הקהל בכריזמה מחשמלת; עדן בן-זקן התגנדרה במיטב זיופיה הצורמים לביצוע  'מועבט', "אלף כוכבים" (הדואט החדש שלה עם גולן) וגולן הפתיע אותה כשהשניים ביצעו ביחד את להיטה הנהדר מתחילת הדרך – 'זה שורף לי בעיניים'.

אייל גולן (צילום: אלוני מור)אייל גולן (צילום: אלוני מור)

אבל ללא ספק, הרגע המרגש והעוצמתי ביותר בעיניי היה כשגולן הציג בהתרגשות את בתו, אלין, שביצעה בהופעה בכורה בפני קהל של כ-30 אלף איש את שיר הבכורה שלה – "כל היום". אלין, שניכר כי התרגשה (באופן טבעי) לאורך כל הביצוע ועם זאת שמרה על קור רוח מופתי כשפיזזה עם צוות רקדניה, נתנה שואו מצוין (כלומר, יחסית לפעם ראשונה) שבסיומו פרצה בדמעות התרגשות ורצה אל זרועותיו המחבקות והגאות של אביה.

אלין גולן (צילום: אלוני מור)אלין גולן (צילום: אלוני מור)

המופע הסתיים, בצורה סימבולית וכל כך חשובה בתקופה טעונה שכזו במדינה, בביצוע השיר "מי שמאמין לא מפחד", אחד השירים הישראליים ביותר שלנו וככזה הותיר טעם מתוק בלב ובנשמה.

אייל גולן (צילום: אלוני מור)אייל גולן (צילום: אלוני מור)

לסיכום, גולן הוא ווקאליסט מצוין, קולו רק משתבח עם הזמן והוא יודע בדיוק איך להחזיק את הקהל שלו לאורך כל ההופעה. טוב, הוא מנוסה בזה כבר שלושים שנה. זו ללא ספק הייתה אחת ההפקות הגדולות והיוקרתיות בישראל (לא לשווה קראו למופע GOLD) אך זו גם הנאה מובטחת לכל מי שחובב מוזיקה בכלל ואת הרפרטואר של גולן בפרט.

אייל גולן (צילום: אלוני מור)אייל גולן (צילום: אלוני מור)

מחר (מוצאי שבת) המופע יחזור על עצמו שוב בבלומפילד, כך שיש, למעוניינים, הזדמנות לחוות, ולו במעט, כמה מהמילים שניסיתי לתאר במאמרי זה.