30 שנה שעמיר לב מקליט, מופיע ומעצב, בדרכו הייחודית והמקורית, את פסקול חיינו ביצירות שונות ורבגוניות, אישיות אך קולקטיביות ומלאות סקרנות, השפעות ורלוונטיות המשתמרת עם הזמנים המשתנים.

אלבומו החדש והשמיני במספר – "רומה" - מרגיש לי כמו חלום, דהיינו, הצלילים נושאים את המאזין לארץ מקבילה ורגועה יותר, בה המציאות הנוכחית, הכואבת והמרגיזה מוטחת בפניו בצורה אפוקליפטית, ישירה ומלאת הזדהות אך הנחיתה, כפי שמוצגת באלבום, רכה, מלטפת ומופנמת יותר שאפשר לקבל אותה, להשלים עמה ואפילו, באופן מזוכיסטי מסוים, ליהנות ממנה.

עמיר לב - רומה (צילום: ציור: אלון קדם)עמיר לב - רומה (צילום: ציור: אלון קדם)

לב הוא הקול שלנו, הישראלים הפשוטים, אלו שנושאים משא כבד של קריזות מדברים קטנים, משלמים מחיר יקר מהנורמלי ומקבלים לרוב את עול המצב מבלי להילחם או להיאבק בטחנות רוח. לב הוא המאבק שלנו והאלבום החדש הוא תמהיל הישראליות המשתנה בקצב מהיר.

האלבום נפתח עם אחד הדברים שלי, אישית, אין סבלנות אליהם: המתנה בתור ארוך ומפרך, לרוב כבול בשלשלאות בירוקרטיה מעצבנת, אך בשירו של לב – "לעמוד בתור", שנגינת הגיטרה בו מזכירה לי במובן מסוים קצת וייב סיקסטיזי א-לה להקת הצלליות, ההמתנה נעשית נסבלת. הוא מציג בפניי את חצי הכוס המלאה וגורס – "לעמוד בתור זה מתנה". הוא מצד אחד מציג את הצד החיובי בעמידה בתור ובסוף מכניס את העוקץ הביקורתי-מחאתי החשוב שלו – "פוליטיקאים לא עומדים בתור". אם יש דרך להביע מחאה בצורה נוקבת ועם זאת מכבדת – זו הדרך.

ב"העתיד קרוב", הנושא אותנו אל הכיוון האוריינטלי המכשף, לב מדבר על הצורך להתמסר לאהבה ולא לאבד את הראש תוך עיסוק עצמי איש איש בעניינו. "אם לא היינו שמים לב למה שמסביבנו היינו נובלים", אומר לבחירת לבו. הקול המחוספס משתלב היטב עם העיבוד הרך והלוטף ונוגע בנשמה.

"מיליוני דולרים" הוא אולי אחד השירים הנוגים והנוגעים באלבום, שיר הזוכה למנגינה רומנטית ומתאר סיטואציה מורכבת של זיכרון אם המובהלת באמבולנס ודודה התופסת פיקוד ולא מצליחה למלא את מקום האם. המצב הקשה, שיכול בקלות לפרק את הנפש, יוצר סערת רגשות והתנסויות שליליות כחיוביות אך מהווה עמק פורה לכתיבת שירים כדרך להתמודדות עם המציאות הקשה.

ב"שנתיים" הוא מדבר ללבו של אדם שנשפט, בין אם בחומרת הדין ובין אם לאו ובין אם אשם או לא, לשנתיים. הוא אינו מדבר לאדם מהצווארון הלבן שיכול להרשות לעצמו עורך דין יוקרתי אלא לאדם הפשוט, שמשלם כדבריו מחיר יותר כבד מאדם שכן יכל להרשות כלכלית להגן על עצמו משפטית. לב מעודד את אותו אדם ועוטף אותו באופטימיות ותקווה קטנה-גדולה.

ב"חזרתי למים" מלא הערגה הנוסטלגית והעטוף בצלילי עוד משכרי חושים, הוא מעיד על הדהודי העבר בנתיבי ההווה, בתקופה שהשתנה ולא תשוב וברצון להישאר פשוט, למרות עידן האפשרויות הבלתי מוגבלות (במובן מסוים), והחיבור לשורשים הישראלים ("אפשר לקנות בית ביוון זה אף פעם לא יהיה שלך, תמיד תהיה שם זר במכנסי גלישה").

את "חיפה" הוא מקדיש לאדם שהחיים, כדבריו, בלעו אותו, המנון רקוויאמי לאדם אבוד; "אנשים זה סיפור, כשחלשים נזכרים, כשחזקים שוכחים" שר לב ב"מאמין ליונים" ותוך כדי תיאור קורותיו של אדם בודד ומערכת היחסים הסבוכה שלו עמו – מתאר את הצורך הבסיסי של כולנו להרגיש נאהבים; ב"מעדיף" בסגנון הרגאיי הוא מספר על העדפותיו ורצונותיו להיאחז עד כמה שאפשר בשגרה הסטנדרטית והנוחה לו; וב"שרשרת" החותם את האלבום הוא דן שוב במסגרת המשפחתית והחברית של סיוע, עזרה הדדית ואופטימיות קודרת (כן, אצל לב זה חלק מהקסם). 

באחד השירים הקשים באלבום, "גשם ירד בלילה ההוא" (מילים: שולמית אפפל, מתוך ספרה 'תדמייני שאת כוכבת', 2017) שהלחין, לב מארח זמרת בשם נעמי סגל. השיר מתאר את חווייתה האישית של אפפל לגבי לילה תל אביבי שגרתי בו חוותה תקיפה מינית מקצין שהכירה. הביצוע המלנכולי של סגל והלחן הקודר של לב הם כמו חץ בתוך הלב ומצליחים לזעזע את המאזין.

מלבד העובדה כי לב, כהרגלו, מלהטט בכישרון רב בין טקסטים למנגינות עם אמירה חברתית ואישית שעוסקת בכל הרבדים של האדם – זה שמוצא עצמו מתמודד מול בירוקרטיה וגופים גדולים, זה שמחפש את הפשטות בעולם חומרי ומורכב, המאוהב חסר התקנה שמניח בפני אהובתו על השולחן את צלקות לבו ורוקם מערכת יחסים כנה ואיתנה, וזה שמאס בשחיתות ובעוולות ציבוריות – לב מצייר את הישראליות בצורה הכי נועזת, אותנטית וכנה תוך מעטפת מוזיקלית נהדרת פרי הפקתו של רונן סאבו, שתופר את העיבודים למידותיו של לב.

לב אינו מרבה להוציא אלבומים בתדירות גבוהה אך שומר על עקביות, והאלבום החדש הוא בדיוק הדבר שהחברה שלנו זקוקה לו בכדי להזדעזע, להפנים ואולי להיות טובה יותר.