זה קרה ב-19 ביוני 62', לפני 60 שנה בדיוק. בתאונת דרכים קטלנית בכביש החוף נדם באחת פסקול של תקופה. גרר של מיכלית-דלק ניתק לפתע ופגע בג'יפ, שהותז לעבר עץ בצידי הדרך. נהגו, שנפצע אנושות בראשו ולא פקח עוד את עיניו וכעבור שלושה שבועות השיב את נשמתו לבורא בגיל 37 בלבד, היה המלחין עמנואל זמיר, הרוח החיה בסגנון שירי הרועים בזמר העברי בראשית המדינה.

"כתוצאה מהתאונה נגרם לעמנואל שבר בגולגולת", משחזרת אלמנתו, שרה'לה אלמגור-זמיר. "הוא הובהל לבית-חולים רמב"ם, בחיפה, שם נאבקו על חייו - ולשווא. מיהרתי אליו וישבתי שעות רבות לצידו, מצפה שיפקח את עיניו - וזה לא קרה. כשנדם לבו, הארץ געשה ורעשה. זה היה כמו פצצה. האיש, שהיה אדם בריא וחזק, נלקח מאיתנו בבת אחת בתאונה שהוא בכלל לא היה אשם בה".

האבדה הייתה בלתי נתפסת. עם שיריו של זמיר, בהם "אל אדמות לכיש", "באר בשדה", "בפאת הכפר", "זמר חג", "מגדים" ו"ערב שח" (על פי הבאר), הוא, מגדולי המלחינים בזמר העברי, הותיר בו חותם ייחודי. היום יש המכנים את יצירתו הענפה בשמץ של סלחנות "שירי סוכנות", או "שירי הו-הו", בעוד רבים ממשיכים עד עכשיו לשיר אותם בדבקות והם מהווים גם כעת מרכיב מרכזי בחוגי ריקודי העם ברחבי הארץ.

עמנואל זמיר ושרהל'ה בחג כלולותיהם (צילום: פרטי)עמנואל זמיר ושרהל'ה בחג כלולותיהם (צילום: פרטי)

שרה'לה שלו, ש-85 שנותיה אינו ניכרות בה, נבוכה. עם מרצה הבלתי נלאה היא הופכת עולמות כדי להוציא אל הפועל ערב לזכרו של אלוף נעוריה ב-9 ביולי, יום השנה לפטירתו - ובינתיים אין מושיע. "בגלל סכום של כמה עשרות אלפי שקלים שחסר יש חשש שהערב לא יתקיים", היא מצרה. "הרי לא יעלה על הדעת שזה יקרה למלחין, ששירו, 'הקוצרים הידד', פתח את הופעת להקת המחול של גברי לוי באירוויזיון 99', בירושלים".

זמיר, לבית פישצ'נר, בן למשפחה פתח-תקוואית ענפה, ירש את הנטייה למוזיקה מאביו, מחלוצי הפרדסנות בארץ, שהיה חובב חזנות והושפע מאוד מצלילי המזרח שבקעו מכפרי הערבים בסביבת מגוריו. הנער הפעלתן, שעם החלילית, שלעתים דומה היה שכמעט לא משה מפיו, היה פעיל בחיי החברה ב"מלאבס" וניגן בתזמורת כלי הנשיפה העירונית.

במקביל ללימודיו בבית המדרש למורים בירושלים למד זמיר באוניברסיטה העברית לשון, ספרות ותנ"ך - ולבו נהה אל טיולים בחיק הטבע שהצמיחו את שיריו הראשונים. הוא הוסמך כמורה, הורה בבית הספר הריאלי בחיפה ובהשראת אחיו, דוד, שהיה רועה בקיבוץ מרחביה, השתלב בהווי הרועים בעמק יזרעאל, שבהשראתו חיבר שירים בעלי צביון חקלאי שסחפו את שומעיהם.

במלחמת העצמאות הקים זמיר חוליות נגינה וזמר ואחריה היה קצין האמנות (אכן, כך נקרא התפקיד) הראשון של הנח"ל וחיבר, כמנהגו בדרך כלל, מילים ולחן, את המנונו, "מגל וחרב". לאחר שחרורו, "טרובדור הזמר העברי", כפי שכינו אותו, התרוצץ למען הפצתו ברחבי הארץ עם טנדר ה"ויליס" הירוק שלו ועשה נפשות לשירי ארץ-ישראל בקרב העולים החדשים.

"החזון של עמנואל היה ליצור תנועת זמר ישראלית-עממית", מציינת שרה'לה לבית גרודז'ינסקי, שאותה הכיר בהיותה נערה בת 16, שהתבלטה בלהקת המחול בעירו וכעבור שלוש שנים נשא אותה לאשה, בנוכחות השומר האגדי אברהם שפירא. "לשם כך הוא היה מגיע אף למקומות המרוחקים ביותר. אי אפשר היה להדביק את הקצב שלו. הייתי נוסעת איתו ליומיים - ועייפה שבועיים", היא מספרת.

לדבריה, הוא היה איש עקרונות חסר מנוח. "בשלהי חייו התגלו ניצני הזמר הלועזי, שפלש הנה ועמנואל נערך להילחם בהם עד חורמה, מתוסכל מהתופעה הזאת", היא נזכרת. "נראה לי, שאילו היה חי כיום, הוא היה מאוד אומלל נוכח תרבות הלעז שהשתלטה עלינו".

שרה'לה קנאית עד היום להפצת מורשתו של זמיר, אם כי באותה נשימה היא מודה שהחיים לא היו קלים לצד האיש שהתמסר כל-כולו לייעודו המוזיקלי. "לא יכולתי איתו ולא יכולתי בלעדיו", היא מתוודה. "יומיים לפני התאונה הגורלית הוא הציע שניסע לבית-הבראה וחיבק אותי בחום. לצערנו, הוא נסע למקום אחר לגמרי".

האסון לא שבר את רוחה של שרה'לה. היא נישאה בשנית לד"ר גדעון אלמגור, גיאולוג ימי, שבפרק ב' שלה העניק לה את השקט, שהיה רחוק ממנה בנישואיה הראשונים וחבר אליה במפעל ההנצחה הבלתי נלאה לזמיר.

שרה'לה איננה בודדה במערכה. "אין גוף שנרתם לשימור מורשת תרבות העבר שלנו", מוחה ורד אברמסון-היימן, אלמנת המלחין נחום היימן. "לא די בעידוד התרבות העכשווית ובהעברת תקציבים לרשויות מקומיות ולהיכלי תרבות. אני מצפה למעורבות רבה יותר של משרד התרבות בעניין".

"בשום פנים ואופן לא אוותר על הערב לזכרו של עמנואל", מבטיחה שרה'לה לסיום. "אסור לתת לשכחה ולהשכחה להשתלט עלינו".