"מלחמת לבנון: ההלם, הזעזוע, אי־האמון, הספקות הקשים. שירים נכתבו גם בעקבות המלחמות הקודמות, אבל נראה כי לראשונה בתולדותינו אנו עדים להתגייסות המונית כזו של משוררים בישראל כנגד המלחמה. משוררים ויתרו על ההשתהות, על הליטוש, על הבחינה מחדש של שיריהם, כדי להפוך את שירם למחאה". כך נכתב בפתח הדבר של האנתולוגיה “חציית גבול" שראתה אור חודשים ספורים לאחר פרוץ המלחמה.

לראשונה בתולדות המדינה, המשוררים המרכזיים לא ניצבו לצד הממשלה. בשונה ממלחמות אחרות, שנתפסו כמלחמות אין ברירה, ראו במלחמה הזו מלחמת ברירה. באנתולוגיה, פרי יוזמת ספריית פועלים וההורים השכולים של החיילים שנפלו בבופור, נכללו 46 שיריהם של משוררים שונים, מנתן זך ונתן יונתן ועד מאיר ויזלטיר, דודו ברק, דליה רביקוביץ ועוד. מרבית השירים פורסמו בימי המלחמה בעיתונות היומית, להוציא אחד: “משירי ארץ ציון וירושלים" של יהודה עמיחי, שפורסם בספרו “מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול" (שוקן).

דליה רביקוביץ'  (צילום: עינת אנקר, לע''מ)דליה רביקוביץ' (צילום: עינת אנקר, לע''מ)


רוח המחאה מנשבת גם בין דפי האנתולוגיה “ואין תיכלה לקרבות ולהרג - שירה פוליטית במלחמת לבנון", בעריכת משה רון וחנן חבר, שראתה אף היא אור בשנת 1983 בהוצאת הקיבוץ המאוחד. בספר זה כונסו 47 שירים של משוררים ישראלים שהגיבו למלחמה. כותרת השער הראשון: “המשך יבוא", כשם שירו של מאיר ויזלטיר, הנחתם במילים: “ועוד נצא למלחמה בלבנון".

היו שראו בשיר הזה, שנכתב כבר ב־1978, נבואה של ממש, ואך טבעי היה שיפתח את האנתולוגיה. אחריו הופיעו שיריהם של עמוס עוז, נתן זך, יצחק לאור, יאיר הורוביץ, דן דאור, יהונתן גפן ועוד. באחרית דבר נכתב: “תגובתה הפוליטית הנחרצת של השירה העברית למלחמת לבנון... מרמזת אולי על סיכוי כזה לעתיד התרבות הישראלית ולחייה הפוליטיים והמוסריים של מדינת ישראל". בספרו “האם השכול מת?" (כתר, 2001) רוביק רוזנטל הסב את תשומת הלב לעובדה שהמילה “נופלים" כמעט איננה מופיעה בשירי האנתולוגיה.

מאיר ויזלטיר (צילום: יהונתן שאול)מאיר ויזלטיר (צילום: יהונתן שאול)

אם ממלחמת ששת הימים נשארו בזיכרון רק פזמונים, מלחמת לבנון הצטיינה בעיקר בשירה. בין היתר, הופיע גם הספר “זכר לשכחה" מאת מחמוד דרוויש (שוקן, 1989), שבו תיעד את האירועים היומיומיים של הרג ופחד תוך שימוש בסמלים כמו לידה, מוות, יונים וקפה.

הטון השליט

בהילות הכתיבה ניכרת בעובדה שמעט ספרים על המלחמה ההיא יצאו בתחום הסיפורת. “40 שנה עברו, ומבחינתי, להיזכר במלחמת לבנון הראשונה פירושו להיזכר בכישלון, במלחמת יש ברירה, וגם בטראומה ושכול מתמשך לאחר שבן דודי נהרג בה", אומרת הסופרת פרופ’ אילת שמיר מהחוג לספרות, דרמה ומבע יצירתי במכללה האקדמית אורנים.

“כבר במהלך המלחמה נשמעו קולות מחאה גם בקרב הלוחמים; מחו על האיוולת שבה, על ההרס, על המתים משני הצדדים. הספרות שנכתבה בתוך המלחמה ואחריה נתנה ביטוי לטראומה, ובייחוד לאחר ההשתתפות הפסיבית של צה"ל בטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה. יוצרים נדרשו להגדיר מחדש את הגבולות הפואטיים של כתיבה פוליטית, וקהל הקוראים נדרש לקלוט ולהגיב. בין הכותבים היו משוררים כמו דליה רביקוביץ, נתן זך, רמי דיצני ויצחק לאור.  דיצני, שלחם ונפצע בלבנון, כתב: ‘והילד ההוא שהרים לנו את הזלדה/ בן כמה את חושבת היה?…/ מזל שביד אחת עוד הספקתי לדפוק מחסנית שלמה בכיוון/ …/ את הראש פוצצתי לבנזונה הקטן!'.

דליה רביקוביץ כתבה את השורות המצמררות: ‘על שלולית שופכין בסברה ושתילה/ שם העברתם כמויות של בני אדם/ הראויות להתכבד/ מעולם החי לעולם האמת [...] והילדים היו כבר מונחים בשלולית הסחי/ פיהם פעור/ שלווים/ איש לא ייגע בהם לרעה/ תינוק לא הורגים פעמיים'. היו גם שניסו לבחון את הקשר המורכב שבין המיקרו־היסטוריה למאקרו־היסטוריה – לגשר בין מה שקרה לאדם הקטן, הפרטי, ובין הכללי, למשל בפרק העוסק בלבנון בספר ‘קו המלח’ של יובל שמעוני. והיו מי שלא שכחו את המלחמה הזאת גם שנים אחריה. לכל דור סופרים אצלנו המלחמה שלו. ובכל זאת, גם בחלוף 40 שנה ואחרי כך וכך מבצעים ומלחמות ואינתיפאדות, רוב רובה של הספרות הישראלית נוטה להתעלם מהמציאות הפוליטית. קשה לה מדי להתמודד איתה".

חיים גורי (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)חיים גורי (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

שחקנים מרכזיים בעיצוב מקומה של היצירה הספרותית על מלחמת לבנון הראשונה היו מוספי הספרות בעיתונות היומית. השיר הראשון שפורסם עשרה ימים לאחר פרוץ המלחמה היה שירו של נתן זך, “חיפה, ערב הפלישה ללבנון" ב"ידיעות אחרונות" ב־18 ביוני 1982. “כל הספרים נשתתקו", כתב זך בטור הראשון של השיר כרמז למשפט המפורסם “כשהתותחים רועמים - המוזות שותקות".

“בעמוד הבא בעיתון הובאו גם שיריהם של דניאל כהן־שגיא, ‘תמיד המילה הזאת מלחמה’, ושל פרץ בנאי, ‘סיכוי שמעבר לפגזים’ – שיר נחמה עם המילים: ‘כי כל עוד היופי ישגשג בתודעה/ לא תדעך/ אפילו הקטנה שבתנועות אדם/ ושלום המקום ינחם ממות הנופלים’", מספר פרופ’ מוטי נייגר, חוקר תקשורת ותרבות מבית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר־אילן.

בעיתון “דבר" של אותו היום, בטורו הסאטירי־פוליטי של אפרים סידון, “צד החובה", מובאת התייחסות למלחמה בשירה סאטירית. “הטקסט נקרא ‘אני מאשים’, כשם כתב ההאשמה המפורסם של אמיל זולא, אך הפעם סידון מציב את היהודים בעמדת המאשים התמידי בלי שהם נוטלים שמץ אחריות למצב וככאלה שמונעים על ידי שנאה וגזענות", אומר פרופ’ נייגר ומצטט: “’כי בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו את היטלר הוא משמיד/ תמיד תמיד’.

סידון כתב באותו הטור: ‘בשמלה אדומה ושתי צמות/ ילדה קטנה ומרוסקת עצמות/ שכבה ושאלה/ ‘למה?’/ וכל הרופאים/ וכל האחיות/ לא ידעו להשיב/ אם כדאי לה להיות/ שעה שכל משפחתה/ האחיות וההורים/ תחת הריסות ביתם/ קבורים’. ברור מה עשה סידון לנרטיב הישראלי: הוא לקח את שירה הקלאסי של להקת הנח"ל מתוך תוכניתה ה־21, ‘בשמלה אדומה’. על השירים הללו אמר חיים גורי: ‘אינני יודע עדיין היכן למקם את השירים האלה או את הסאטירות האלה או את הצעקות האלה. הן חלק מן הפרוטוקול. האם הן ‘שירה טהורה’? אין שום חשיבות לכך. זה הטון השליט".

אפרים סידון (צילום: מירי צחי)אפרים סידון (צילום: מירי צחי)


דבר דומה עשה עמוס עוז בשיר “מגש הכסף 1982" שהתפרסם ב־7 בספטמבר 1982 בעיתון “דבר". שם השיר מרמז לשירו של אלתרמן “מגש הכסף", שפורסם ב־19 בדצמבר 1947 ב"טור השביעי" של “דבר", זמן קצר לאחר החלטת האו"ם על חלוקת הארץ והקמת המדינה היהודית. “למה מתו יואב, וגדי, ודן?", כתב עוז. “במקום להיות קורבנות, ‘מגש כסף’ למען מולדת היהודים, הרי שכאן ישראל שבויה של אינטריגה בינלאומית".

עמוס עוז (צילום: אריק סולטן)עמוס עוז (צילום: אריק סולטן)

גם יהונתן גפן כתב ב"סופשבוע" של "מעריב", ב־27 באוגוסט 1982, שיר על משקל השיר המקורי “אמא מותר כבר לבכות?" מתוך “אין פרפרים פה", ספר המקבץ את שיריהם וציוריהם של ילדי גטו טרזינשטאט. אם בשיר המקורי מובא הכאב שנאגר בילדי השואה כל המלחמה ולא נפרק, כי במהלכה אסור היה לבכות מחשש להתגלות, כאן השתיקה היא של האינטלקטואלים הפחדנים.

פרופ’ נייגר מזכיר גם את שירה של דליה רביקוביץ, “לצאת מביירות", שפורסם בעיתון “הארץ" ב־13.8.82, ובו כתבה: “אנחנו רוצים לראות אתכם שטים במים, שטים בלא מטרה/ ללא נמל ובלי חופים/ לא יקבלו אתכם בשום מקום/ אתם בני אדם מגורשים". ב־9.7.1982 פורסמו “ארבעה שירים בקצה המלחמה" של המשורר והפזמונאי דודו ברק במוסף “דבר", בהם גם השיר “ויחי" שהוקדש “לזכר גוני הרניק ולאמו, רעיה". הרניק נפל בתחילת המלחמה בקרב על הבופור.

באותו יום הופיעו בהבלטה בעמוד הראשון של המוסף הספרותי של “ידיעות אחרונות" שני שירים מאת חיים באר תחת כותרת משותפת, “טופס 3010 (ימולא בעת סיום השירות)", ולכל אחד מהם כותרת נפרדת משלו: “מדרסת" ו"עודד מדווח על יום חמישי".

יהונתן גפן (צילום: איה אפרים)יהונתן גפן (צילום: איה אפרים)

דרך דו־צדדית

נדמה היה שבמלחמה הזו המשוררות והמשוררים סירבו להימלט מהקונטקסט ההיסטורי. “הם עשו זאת בעזרת אזכור תאריכים מדויקים, מקומות ספציפיים וביטויים שגורים בתוך השיר עצמו", אומר פרופ’ נייגר. “זאת בניגוד לחתימה בלבד, המאזכרת את המקום והזמן. תופעה זו, עד כמה שאני מבין, היא תופעה שהייתה חידוש, לפחות מבחינת היקפה, בשירת המחאה של מלחמת לבנון. לדוגמה, שירו של זך, ‘חיפה, ערב הפלישה ללבנון’; שירו של אילן שיינפלד, ‘קיץ, אלף תשע מאות שמונים ושתיים’. אין ניסיון להסתתר מאחורי הגנות המרחק האסתטי שמציעה השירה, אלא עולה עימות ישיר ולא מתפשר עם תוצאות המלחמה והאחראים לה".

אילן שיינפלד  (צילום: עדי נס)אילן שיינפלד (צילום: עדי נס)

מה שעוד היה ניכר בשירה ההיא הוא שימוש הפוך במיתוסים ונרטיבים ציוניים מקובלים. “השימוש הזה מעמיד סימני שאלה ביחס למוסריות של העם היהודי בארצו ושל התנועה הציונית", אומר פרופ’ נייגר. “האירועים האקטואליים משמשים מראה מול פני תמונת העולם המוסרית בפרט והערכים בכלל שבהם מחזיק הישראלי. הסמלים הלאומיים הציוניים - שואה, תקומה, רצח ילדים - הופכים, בחלק מהשירים, לסמלים המשתייכים לעם הלבנוני. ניכוס הסמלים הלאומיים לאויב מקנה לשירים את כוחם ומעצים את הזעזוע. נרטיבים ציוניים ואזכורים מהתנ"ך משמשים בשירת מלחמת לבנון כחרב פיפיות: נוצר זיהוי בין הסבל היהודי לאורך ההיסטוריה, סבל שמזהים הישראלים בקלות, ובין סבלו של העם הלבנוני.

נתן זך (צילום: יוסי אלוני)נתן זך (צילום: יוסי אלוני)

"טקטיקה נוספת המופיעה בשירי מחאה רבים היא הדיון בשאלה מה המלחמה עושה לצד שלנו, ובזיהוי שנוצר בין סבל, הרס ועזובה בצד הלבנוני ובין סבל, הרס, ועזובה בצד הישראלי. מלחמה, רוצים שירים רבים לומר, היא דו־צדדית: אינך יכול לייצר הרס בלי שההרס הזה יגיע גם לביתך. כך, אצל זך, חיפה הופכת לעיר רפאים, אצל משה דור אותם צבעי מוות באים בלבנון ובתל אביב, ואצל אילן שיינפלד: “בשנת אלף תשע מאות שמונים ושתיים/ גוססת העיר שבכאן, גם העיר שבשם גוססת".