"כאן מדובר לא רק בחומרים עצמם, אלא גם בתפיסת עולם שיכולה להיות גם לא מודעת", היא אומרת. "אני לא מאמינה במחויבות, או בכפייה והכל איננו אלא חלק מדיאלוג".
אוליברו, 68, נולדה בתל-אביב להורים יוצאי יוון. כשהיא נשאלת אם זה בא לביטוי במוזיקה שלה, היא משיבה: "בוודאי שכן. בבית שמענו הרבה מוזיקה יוונית, שיש בה אלמנטים של מוזיקה מזרחית. האנרגטיות שיש במוזיקה עממית אותנטית סוחפת את המאזינים לה ומדביקה בוויטליות הכובשת שלה. היוונים הם מטבעם עם שמח. כשהם מתכנסים ביחד, הם ישר שרים ומנגנים, דופקים בשולחן ומקישים במזלגות. האירועים המשפחתיים היו מעין קונצרט שכולנו היינו המשתתפים בו. אני מאמינה שרוח הדברים האלה נמצאת ביצירה שלי גם אם הם עברו איזו טרנספורמציה".
לאחר שלמדה באקדמיה למוזיקה בתל-אביב עם מלחינים דוגמת יוני רכטר ומישה סגל, שפנו אל הגל של המוזיקה, המשיכה אוליברו ללימודי תואר שני במוזיקה באוניברסיטת ייל. ציון דרך חשוב היה ב-82', כשבהיותה בארצות הברית מלגה על שם לאונרד ברנשטיין אפשרה לה ללמוד בטנגלווד מהמלחין הנערץ עליה זה מכבר, האיטלקי לוצ'אנו בריו, מגדולי המלחינים במאה ה-20. "המפגש שלי איתו, לאחר שכבר בנעוריי נחשפתי למוזיקה שלו, היה מגנטי וגם אם קטונתי לעומתו, הרגשתי שאנחנו על אותו גל", היא מספרת.
בריו הציע לה להצטרף לפרויקט שלו באיטליה - ואיכשהו היא נשארה לא פחות מ-18 שנה בארץ המגף, שם נישאה לנגן קונטרבס בתזמורת שלו בטוסקנה. "בריו הביא כל יצירה שלי לביצוע וברוב המקרים הוא ניצח עליה בעצמו, כשבהיותו מעין מעבדה מהלכת הוא שיתף אותי בתהליכי העבודה", אוליברו מעידה. "בריו היה כמו עץ ששתול עם שורשים עמוקים בתרבות האיטלקית, כשהענפים שלו במוזיקה יכלו להתפזר לכל עבר".
בשובה הנה, קיבלה אוליברו תואר דוקטור מאוניברסיטת בר-אילן על יצירתה "הושענות" ועל מחקר על המוזיקה של בריו - והחלה ללמד בחוג למוזיקולוגיה שם, שבו מונתה לימים כפרופסור מן המניין. "אני מרגישה שבהוראה שלי אני מביאה לתלמידיי צורת חשיבה עצמאית, שאפילו אני לא נחשפתי אליה כשלמדתי באקדמיה", היא אומרת.
כשהיא, מלחינה פורייה ועטורת פרסים, נשאלת אם יצירותיה מבוצעות יותר בחו"ל מאשר בארץ, תשובתה נחרצת: "כן, חד-משמעית! בארץ הכל פחות. יש פחות חשיפה. כמה אפשר לבצע יצירה במדינה לא גדולה כשלנו?"
התרעות פיקוד העורף