ב־25 ביולי 1992, בטקס מצומצם שבו נכחו כעשרה בני משפחה וחברים קרובים, נקבר אפרו של אריס סאן בן ה־52 בבית העלמין "פלאשינג" בניו יורק, סמוך לקברו של חברו, נגן הג'אז לואי ארמסטרונג. למעט כתבה בעיתון "חדשות" ואזכורים קצרים בתחנות הרדיו, לא דווח על מותו בתקשורת. הידיעות שפורסמו שמו דגש על קשריו עם המאפיה בניו יורק, על הרומן האסור והסוער עם הזמרת עליזה עזיקרי, ישיבתו במאסר על עבירות מס ומותו המסתורי בבודפשט כשהוא בודד, מאוכזב וחסר כל. למהפכה המוזיקלית שחולל בשנות פעילותו לא הוקדשה תשומת לב. כך הסתיים פרק חייו של מי שנחשב לאחד המוזיקאים הגדולים בישראל של שנות ה־60 וה־70 ולגיטריסט וירטואוזי ששינה את פני המוזיקה הים תיכונית.
"אריס סאן היה האומן הגדול של המוזיקה היוונית בישראל, ובסוף שנות ה־60, לפני שעזב, היה האומן שמכר הכי הרבה תקליטים בארץ, למרות שלא השמיעו אותו ברדיו", אומר ד"ר עודד ארז, חוקר מוזיקה פופולרית ומרצה בחוג למוזיקולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, שמתמחה בהיסטוריה של המוזיקה היוונית בישראל. "סוד הקסם שלו הוא קודם כל בהילה הקוסמופוליטית, השיקית והמודרנית, החזות והגיטרה החשמלית, הקשרים עם הבוהמה התל אביבית ועם הגנרלים והפוליטיקאים. אריס היה איש עסקים באינסטינקט שלו, שניהל את הקריירה כך שכולם היו מרוצים, ובמובן הזה הוא היה גשר לכל הקבוצות בחברה הישראלית".
השפעתו של סאן על התרבות הישראלית הייתה עצומה. אומנים רבים - מחיים משה, ישי לוי וזהר ארגוב ועד ברי סחרוף וארז לב ארי - ביצעו את שיריו. שיטת הנגינה שלו הניחה את היסודות לצלילים הים תיכוניים. "אריס היה הראשון שהעז לקחת גיטרה ולנגן עליה כאילו היא בוזוקי", אומר הגיטריסט יהודה קיסר. "זה היה פטנט שהוא המציא. הוא שילב בין רוק למוזיקה קלאסית ומוזיקה יוונית. זה היה מהפכני, וכולנו הושפענו ממנו".
מנחנח לכוכב עולה
אריסטידיס (אריסטוד) סאיסאנאס נולד בעיר היוונית קלמטה ב־19 בינואר 1940 כבן זקונים למשפחה יוונית אורתודוקסית. אביו, מיכאל (מישל), ניגן בגיטרה, ואמו, פניוטה, ניגנה במנדולינה. כשהיה בן 8 עברה משפחתו לאתונה, והוא פרש מהלימודים אחרי שסיים את בית הספר העממי. כילד ניגן סאן על בוזוקי, גיטרה ופסנתר. בגיל 11 השתתף בתחרות כישרונות צעירים וזכה במקום הראשון, ובגיל 16 החל להופיע בטברנות מקומיות כשהוא מנגן בגיטרה ושר.
ב־1957, כשהוא בן 17, עלה על אונייה שהפליגה מאתונה לנמל חיפה. לגבי נסיבות הגעתו לארצנו ישנן כמה סברות. "באותן שנים זמרים יוונים נתפסו כאטרקציה במועדונים היווניים בישראל, אז אמרגן אחד ששמע את אריס הביא אותו להופיע בישראל", מספר המוזיקאי דני פיטשון. בסרט "תעלומת אריס סאן" סיפרה עליזה עזיקרי כי סאן סיפר לה שהתחמק מגיוס לצבא היווני ולכן הגיע לישראל. בראיון טלוויזיוני שנתן לרבקה מיכאלי ב"סיבה למסיבה" סיפר סאן כי הגיע בעקבות האהבה: "במהלך ביקור בטורקיה הכרתי בחורה יפהפייה שסיפרה שהיא עוברת לישראל. אהבתי את הבחורה הזו, אז הגעתי בעקבותיה לישראל. כשהגעתי גיליתי שהיא מתחתנת עם גבר אחר. אבל כבר התאהבתי בישראל והחלטתי להישאר פה".
סאיסאנאס הגיע לישראל תפרן, בלי שידע מילה אחת בעברית. כשבירר היכן יוכל להופיע, נשלח לבית הקפה "מפגש הסבלים" ביפו (שנודע בהמשך בשם "אריאנה"). הבעלים של המקום, שמואל ברזילי, הציע לו עבודה ושינה את שמו לאריס סאן. כבר בהופעה הראשונה הרוויח 100 לירות רק מהטיפים שנזרקו עליו. לאור הצלחתו, ברזילי החליט להאריך לו את חוזה ההופעות במועדונו.
האומן הראשון שקיבל את פניו במועדון "מפגש הסבלים" היה דוויקו פיטשון, חלוץ הזמר היווני בארץ. "כבר בפגישה הראשונה שלנו אריס אמר לי שהוא רוצה להיות זמר מפורסם בארץ", סיפר לי דוויקו פיטשון. "הוא היה מלא ביטחון עצמי, וירטואוז על גיטרה, אבל השירים שרצה לשיר לא התאימו לארץ. בזמן שבילינו ביחד, כיוונתי אותו לשירים שמומלץ שישיר פה, בעיקר הרפרטואר של קזנג'ידיס".
"אריס סאן ביקר אצלנו בבית בשכונת שפירא בתל אביב פעמיים בשבוע", מספר דני פיטשון, בנו של דוויקו. "הוא ראה אותי מתאמן על אקורדיון והתלהב מהיכולות שלי, אז הדגמתי לו כמה שירים ביוונית. הוא לא נראה כמו אריס שמכירים, הוא היה אז די נחנח, נראה כמו עולה חדש".
כדי להפוך לכוכב, סאן שינה את מראהו: הרכיב משקפי שמש גדולים, לבש חליפות, ענב עניבות, גידל שפם קטן וסירק את בלוריתו א־לה אלביס פרסלי. "הוא היה מודע למראה הנאה שלו וידע שזה חלק מהפרפורמנס שלו", אומר פיטשון. "אריס היה פנומן שמודע לעצמו ולכוחו. הוא היה איש עסקים ממולח וידע ש'אריאנה' היא רק תחנה בדרך להצלחה הגדולה".
קשרים עם הממשל
באותה תקופה התחבר סאן למרדכי צרפתי ("מנטש"), ה"דון קורליאונה" של קהילת הסלוניקאים בתל אביב. צרפתי, שהיה מקושר לצמרת השלטון והצבא בישראל, דאג לכך שסאן יופיע בפני אנשי צבא ופוליטיקאים, בהם משה דיין ודוד בן־גוריון. קשריו אלה נוצלו על ידיו להשגת אזרחות ישראלית, על אף שלא היה זכאי לה בשל היותו נוצרי.
בשנת 1960 התחתן סאן עם פופי, יוונייה נוצרייה שגדלה ברמלה. לזוג, שנשאר נשוי עד מותו של סאן, נולדו שני ילדים: מיקי וג'והנה. המשפחה, המתרחקת מאור הזרקורים, מתגוררת בשנים האחרונות בפלורידה. בנו מיקי, שלמד לנגן על גיטרה ולשיר, הוא מוזיקאי אך לא עוסק בזה כמקצוע עיקרי. ההצלחה של סאן במועדונים הובילה את חברת התקליטים "האחים אזולאי" להפיק לו תקליטים ביוונית ובספרדית, והוא החל לחרוש את הארץ בהופעות.
"הכרתי את אריס כשהייתי בן 15, במועדון 'צברה' התל אביבי", משחזר המוזיקאי והמפיק משה נוי. "הוא שאל אותי במבטא יווני: 'מה אתה עושה פה?', וסיפרתי לו שאני מנגן על קלרינט. הוא הזמין אותי אליו הביתה, וזה היה חלום עבורי. הוא אומנם לא היה אז כוכב גדול אבל חובבי הז'אנר הכירו אותו. בביתו בבת ים הוא בחן אותי בנגינה וקיבל אותי לעבודה. מאותו רגע הפכתי לבן בית. הוא היה כמו אחי הגדול. עשיתי בשבילו כל מיני עבודות, אפילו באיסוף כספים. ממנו למדתי את נושא השואו, לבוא להופעה עם חליפות, לדאוג לסאונד טוב. ניגנתי איתו כשלוש וחצי שנים בהופעות ובהקלטות, עד שהתגייסתי לצבא. אז הוא החליף פאסון והתחיל לבסס את המעמד שלו ככוכב ארצי".
גם הגיטריסט אברהם פנגס הכיר את סאן ב"אריאנה". הוא היה אז בן 16 וניגן בלהקת הליווי שלו במשך שנתיים, עד שהתגייס. "עד שהוא בא לארץ לא היו גיטריסטים ברמה פנטסטית כמו שלו", הוא אומר. "מי היה אז, הדודאים וגשר הירקון? הוא היה משהו אחר לגמרי, ניגן בסגנונות שונים והדהים את כולם".
באותן שנים, כחלק מהרצון של סאן לשלב בין המוזיקה היוונית לרוק'נרול, הוא דאג להופיע עם להקות קצב, בהן "המורדים" ו"הנסיכים", ששילבו בין שירי קזנג'ידיס לביטלס ואלביס פרסלי. אחרי "אריאנה" עבר לנגן במועדון "זורבה" (שבו היה שותף יחד עם איש העסקים דוד אזולאי) ובמקביל הקים ב־1967 את מועדון "אקרופול".
"אחרי שראיתי את אריס מופיע ב'אריאנה', בא לי רעיון להעלות מופע פיצוץ עם ג'ו עמר, בייב וואלאס (זמר אמריקאי שהשתקע בארץ - ד"פ) וישראל יצחקי", אומר האמרגן ששון רג'ואן. "הבאתי את אריס לבנייני האומה בירושלים. זו הייתה ההופעה הראשונה שלו מחוץ לקירות 'אריאנה'. ההצלחה הייתה כל כך גדולה, שהוא החליט לעזוב את 'אריאנה' ומינה אותי לאמרגנו למשך שנתיים. זכורה לי הופעה שארגנתי בקולנוע ברמת גן. הפסדתי בה כסף, ואריס לא היה מוכן לקבל תשלום. כל שאר האומנים קיבלו תשלום מלא. אריס ממש סירב".
ב־1966 עשה סאן צעד ששינה את הקריירה שלו בארץ: הוא החל להקליט בעברית. "השירים בעברית נתנו לו את התנופה החזקה לעבר המיינסטרים", טוען נוי. "עודדתי אותו להתחיל להקליט בעברית, כי הבנתי שזה יהיה טוב יותר במסגרת של הקהל הישראלי. ישבתי איתו ועם הפזמונאי יהודה אופן בקפה 'נגה' והתחלנו לעבוד על השירים. הוא כתב את המילים של יהודה באותיות יווניות ושר את המילים". "אריס עשה מאמצים רציניים ללמוד עברית", אומר רג'ואן. "הוא היה אוהב ישראל ורצה שכולם ידעו זאת".
באותה שנה סאן השתתף ושר בשני סרטים ישראליים: "מבצע קהיר" ו"פורטונה", באחרון הכיר את השחקנית גילה אלמגור והלחין עבורה תקליטון בכורה. בהמשך הקליט תקליטון סולו עברי ראשון עם השיר "אם אתה צעיר בלב", והכיר את הזמרת עליזה עזיקרי. היא לא רק הפכה למושא אהבתו. השניים שיתפו פעולה כשסאן יצר עבורה את הלהיטים "נערה ממש אוצר", "בחיים הכל עובר" ו"יש אהבה אתה אומר".
זמן לניצוצות
עזיקרי וסאן הכירו במועדון "זורבה" היפואי, כשסאן חיפש זמרת שתלווה אותו בהופעותיו. "הבאתי אותה למועדון בזמן שהוא הופיע בו", סיפר האקורדיוניסט משה ("בונומו") בן־עמי. "אריס לא הכיר אותה, אך התלהב ממנה. אמרתי לו שהיא זמרת והוא ביקש ממני לארגן להם פגישה, שם נדלקו הניצוצות. היא הפכה לזמרת ב'זורבה' והרומן ניצת".
עזיקרי הייתה אז נשואה לשחקן ניסים עזיקרי. לזוג הייתה בת, פאני. גם סאן היה נשוי, אב לשניים. הרומן בין השניים הפך מתוקשר והסעיר את המדינה. השניים הופיעו יחד בחתונה הכפולה של האחים אסי ויעל דיין עם בחירי לבם. האידיליה התנפצה כשעזיקרי נכנסה להריון מסאן והתגרשה מבעלה. סאן סירב לעזוב את אשתו והטיל ספק בהיותו האב, מה שגרם לעזיקרי להתרחק ממנו. בערב כיפור 1968 ילדה עזיקרי את בתם המשותפת - סאני. בראיון שנתנה לעיתון "העולם הזה" סיפרה: "שלוש שעות לפני שנכנסתי לבית החולים ליולדות חטפתי סטירות בפרצוף מאריס סאן - כשאני יושבת ובוכה במכונית שלו. 'תניח לי', התייפחתי, 'אל תחקור אותי. נמאסו עליי השאלות והבדיחות הפרטיות שלך. אני מוותרת עליך. על השם שלך לילד. אני לא רוצה ממך שום דבר'".
כלי התקשורת עשו לסאן חיים קשים לאחר שעזיקרי סיפרה על מערכת היחסים הסבוכה ביניהם. במקביל החלה חרושת שמועות על כך שהוא מרגל נגד ישראל. "אמרו שבגיטרה שלו הוא מחזיק כלי ריגול שדרכו הוא מצלם", מספר המוזיקאי אלברט פיאמנטה. "זה כמובן לא היה ולא נברא, אבל רק מעיד כמה שמועות רצו נגדו באותן שנים. חיפשו אותו".
בשנת 1968 הקליט סאן את אחד משיריו הגדולים, "סיגל". באותה תקופה הקליט להיטים עבריים נוספים שחרכו את הרדיו: "תל אביב", "זוג או פרט" (ערב ערב) ו"למה שותק הפעמון?" ומעל כולם - "בום פם", גרסת כיסוי לשיר יווני שהפך ללהיט המזוהה איתו ביותר. "בהקלטה הזו אריס רצה שפשוט נאלתר ונזרום עם הקצב שלו", משחזר הבסיסט מוטי (סבח) מורד. "הוא אהב לנוע תוך כדי נגינה ולחוש את הקצב. הוא היה כריזמטי מאוד, והקהל השתולל בכל פעם שניגנו את 'בום פם'".
"הוא היה שוויצר בצורה מוגזמת, שיחק אותה אלוהים", אומר פיאמנטה. "הוא רצה להגיע למעמד של אריק איינשטיין ויהורם גאון, אבל לא היה לו סיכוי וזה הפריע לו. הוא רצה להיות יותר בטלוויזיה וברדיו. היו לו להיטים, אבל אף פעם לא ראו בו מיינסטרים אלא תופעה שמתאימה למי שלא אשכנזי. הוא הרים את ראשם של כל אלה שאוהבים מוזיקה ערבית והתביישו להודות בזה. שמעו את זה בחדרי חדרים, והוא הוציא את זה החוצה. הכי קרוב למוזיקה ערבית, אבל בלבוש יווני".
ב־1969, לאחר הופעות באנגליה ובטורקיה, סאן החליט לנסות את מזלו בתפוח הגדול. הוא גיבש את ההרכב הקבוע שהופיע איתו בשנותיו האחרונות בארץ: הבסיסט מוטי (סבח) מורד, הגיטריסט משה אורלביץ' והמתופף אבי פרין. "הוא היה ערמומי וממולח וידע היכן צריך להשקיע את מלוא המאמצים, וארצות הברית קרצה לו", אומר פנגס. "כנראה שהוא הבין שהוא יוכל להרחיב את האופקים שלו שם. התחיל להימאס לו להופיע בארץ, אבל הוא עדיין נשאר נאמן למדינה, התנדב והופיע בפני חיילינו במלחמות ישראל ותרם לישראלים".
"אני חושב שהסיבה האמיתית לעזיבתו הייתה עליזה עזיקרי", סבור מורד. "היא התחילה לדבר עליו לא יפה בפומבי והוא לא רצה להיות קורבן של התקשורת. הוא הגיע לארצות הברית בלי לדעת אנגלית. אף אחד מאיתנו לא ידע, אבל לאט־לאט למדנו והסתדרנו". בראיון לרבקה מיכאלי ב"סיבה למסיבה" סיפר סאן כי הסיבה לעזיבתו הייתה פרס "כינור דוד": "הייתי מועמד לקבל את 'כינור דוד' ואמרתי לעצמי: 'אם אני מקבל את הכינור - אני לא נוסע. אם אני לא מקבל את הכינור, שחשבתי שמגיע לי, אני נוסע לאמריקה, לראות אולי אני יכול להצליח". שותפיו לדרך לא מאמינים שזו הסיבה האמיתית. "נגמר לו האוויר מישראל", אומר פנגס.
הארי בלפונטה והמאפיה
ב־1970 נחת סאן בארצות הברית והחל לעבוד ב"אל אברם", מועדון יהודי ידוע בניו יורק בניהולו של המוזיקאי אברהם גרוברד. "סידרתי לאריס את ויזת העבודה בארצות הברית", מספר גרוברד. "הייתי הולך בישראל למועדון 'אריאנה' כדי לשמוע מוזיקה יוונית, אחר כך יצרתי קשר עם אריס והבאתי אותו לארצות הברית. מאחר שהוא לא דיבר טוב אנגלית, הייתי מתרגם את דבריו ולמדתי להבין שהוא לא אדם הגון. בכל ערב הייתי לוקח אותו עם הנגנים המלווים שלו למועדונים ומסעדות, והייתי משלם את ההוצאות. בחוזה שלי איתו הוא היה צריך לתת לי 10% מההופעות שלו מחוץ למועדון, והוא לא עשה זאת. יום אחד הוא הציע לי לפתוח איתו מועדון ואמר שמאחר שהוא עבד על הישראלים בארץ - אפשר לעבוד על היהודים והישראלים גם באמריקה. לא אהבתי את הגישה הזו. הישראלים בנו אותו והוא זלזל בהם. סידרתי לאריס פגישה עם ה'ניו יורק טיימס' ובדרך תדרכתי אותו. הוא אמר שייתן למראיין 100 דולר כדי שיוציא כתבה טובה. הזהרתי אותו שזה לא מקובל. הרגשתי שאינני יכול לסבול התנהגות כזאת והחלטתי לא לחדש את החוזה איתו, למרות ההצעות של משקיעים לפתוח מועדון ביחד. העברתי לאמרגן אלי דישי את המשך הניהול של אריס ולמשקיע שהיה קליינט במועדון".
סאן הגשים את החלום שלו וב־1971 פתח בניו יורק את מועדון "סירוקו", שם הופיע עם להקתו, אירח אומנים ישראלים והעסיק להקות קצב ישראליות שניגנו במועדון ערב־ערב, בהן להקת הפסגות, לפני שהפכה ללהקת חתונות מבוקשת. "התוכנית של אריס הייתה מאורגנת מראש", אומר רג'ואן. "הוא רצה להופיע אצל אברהם במסגרת החוזה הקצר ביניהם ואז למצוא משקיעים ולפתוח מועדון משלו. באותה תקופה לא הייתי קרוב לאריס, כי הייתי בן זוגה ומנהלה האישי של עליזה. אף פעם לא רבנו ואף פעם לא החלפנו מילה רעה, פשוט לא היה קשר. הפגישה האחרונה בינינו התקיימה ב'סירוקו'. אחרי שהמבלים יצאו מהמקום, שוחחנו עד אור הבוקר, דיברנו על עליזה ועל סאני. תמיד היה כיף להיות בחברתו".
מועדון "סירוקו" הצליח מאוד, בין היתר כי הציע תמהיל של מוזיקה באנגלית, יוונית ועברית. "המקום היה פתוח שישה ימים בשבוע ותמיד מפוצץ. כל המי ומי ביקרו שם", מספר פיטשון, שהיה חבר בלהקת המטרונומס, שהופיעה במועדון. "היו שם למשל אנתוני קווין, טלי סוואלס והארי בלפונטה, וגם המאפיה הניו יורקית. ככה זה היה: לכל מקום גדול שהצליח הגיעו מאפיונרים שבדקו איך הם יכולים לנצל את המקום לטובתם, ואז זה התחיל להתפתח לכיוון לא טוב. עזבתי את המועדון ב־1974 ואחרי שנה שמעתי ששרפו את המועדון ושסיבת השריפה המסתורית לא נודעה".
"'סירוקו' היה המועדון היוקרתי ביותר, קודם כל בגלל שאריס היה כוכב־על", אומר המוזיקאי והמפיק שמעון פאר, לשעבר חבר בלהקת הפסגות. "כשהספוט נדלק עליו - הקהל היה מהופנט. הם ממש העריצו אותו. זכורה לי כתבה שפורסמה עליו עם הכותרת: 'אריס סאן - אלוהים עם הגיטרה'. ניגנתי שם במשך ארבע שנים, אחת התקופות היפות בחיי. הוא הביא אותי פעמיים לאמריקה וחתם לי על הגרין קארד מיוזמתו. אף פעם לא ביקשתי ממנו זאת - וזה היה דבר גדול מאוד שהוא עשה עבורי".
"זו הייתה תקופה מטורפת, הופענו בתוכניות טלוויזיה פופולריות ונהנינו מהצלחה מסחררת", מספר מורד. "אחר כך חברת התקליטים CBS רצתה להחתים אותו על חוזה הקלטות בינלאומי. הוא סיפר שהתנאי שלהם היה לקבל 20% מהרווחים והוא לא הסכים. הוא פספס את ההזדמנות. נשאר תקוע באותו מקום נוח אבל הוא לא התפתח מעבר לזה. גם המוזיקה שלו לא הותאמה לשוק האמריקאי, זו הייתה מוזיקה אוריינטלית שהותאמה לקהל ספציפי".
סאן, בחזות חדשה שכללה פאה נוכרית ומשקפיים צהובים, הקפיד לבקר לעתים תכופות בישראל בתקופה הזו והוסיף להקליט אלבומים שסיפקו להיטים גדולים כמו "דאם דאם", "אספרה", "מנה מו", "גם הפעם" (שביצע במהלך מלחמת יום הכיפורים) ו"את נערה". ב־1977 הגיע להופעה יחד עם להקת הפסגות במלון "הילטון" ששודרה לטלוויזיה הישראלית, שבה הציג את שיריו החדשים ביוונית ובעברית.
חובות וחנות עופות
מועדון "סירוקו" פעל עד שנת 1985. זוהרו דעך כשאנשי המאפיה השתלטו על המקום, בראשם ג'וזף גאלו. "אמרו שאריס התמכר לסמים קשים, אבל זה לא היה נכון", אומר מורד. "הוא אומנם השתמש בסמים פה ושם אבל דאג להישאר בשליטה ולא נתן לזה לפגוע ביכולות שלו. הוא הפסיק עם הסמים כשגילה שיש לו בעיות בלב". "המועדון התחיל להיכנס לבלגנים, כי החלו להתנהל בו עסקאות סמים ומאפיה, והמשטרה התחילה לבקר דרך קבע במועדון", אומר פנגס. "האוכלוסייה שביקרה בו נטשה את המקום וטיפוסים מפוקפקים השתלטו עליו".
ב־1985 פשטה המשטרה על המועדון ועצרה את גאלו ופמלייתו וגם את סאן, שנדרש להעיד נגד גאלו ואנשיו ומצא עצמו במאסר של כשנה וחצי. "אומרים שישבתי בכלא בגלל סמים, אבל זה לא נכון - האמת היא שהלכתי להעיד נגד ה־FBI בעניין המאפיה", סיפר סאן בראיון ל"העולם הזה" במאי 1987, עם שחרורו. "קוראים להם מאפיה, אבל אני קורא להם חברים טובים. ה־FBI ניסו להאשים אותי שתכננתי את הכל כדי להציל את החברים שלי. הם גם רצו להאשים אותי בניסיון להדחת עד. בסוף האשימו אותי בעדות שקר, והכניסו אותי לכלא לשנתיים. ישבתי רק 17 חודש. היה לי שם פסנתר וכמובן הגיטרה שלי. כתבתי שם מוזיקה. כתבתי 150 שירים".
"בזמן שהוא היה עצור, הוא רצה שאני אבוא ואתן לו ערבות לצאת מהמעצר", מספר מורד. "באתי מפלורידה יחד עם הטאבו של הבית שלי בניו ג'רזי, לשים עליו ערבות, אבל השופט לא אפשר לשחרר אותו בערבות בעד שום מחיר. אף אחד לא באמת יודע על מה הוא היה עצור, כנראה המאפיונרים האלה סיבכו אותו".
עם שחרורו חזר סאן להופיע וניסה לשחזר את ההצלחה, אך חבריו מספרים שזה לא היה אותו הדבר. "הוא עשה חלטורות בכל מיני חתונות וניסה לפתוח מקום אחר בשם 'קוסמיקו', אבל זה לא היה זה", מספר פנגס. "הוא לא היה אותו אריס שהיה לפני הכלא", מתאר מורד. "הוא היה חסר ביטחון לגמרי, בניגוד לאריס של תחילת הדרך, שהיה בטוח בעצמו באופן מופרז. ניסיתי להחזיר אותו לארץ ולסדר לו הופעות עם אומנים מיוון, אבל הוא לא היה מוכן להרוויח 1,000 דולר בהופעה בעוד אומן מיוון הרוויח 5,000 דולר. האגו שלו לא נתן לו לשחרר".
בשנת 1988 הגיע סאן לביקור בארץ כדי להשיק אלבום ושיר חדש בעברית ("אני אוהב אותך"). הוא התארח שוב בתוכניתה של מיכאלי במה שהפך לראיון האחרון שלו לטלוויזיה הישראלית. "יש לי פתיחה גדולה של המועדון שלי ("קוסמיקו" - ד"פ) בעוד שבועיים", סיפר. "אני נותן לעצמי עוד שנתיים לעבוד ואצא לפנסיה. אולי אמשיך לכתוב שירים, אבל זה הכל".
המועדון לא הצליח, וסאן נאלץ לסגור אותו. הוא נקלע לחובות מהלוואות שלקח לצורך פתיחתו והחל לנסות מזלו בעסקים שונים: חנות עופות בשוק בניו יורק, חנות למכירת ג'ינסים וחנות תקליטים. העסקים לא צלחו, והחובות נערמו. "ממי שהיה לו מעמד של עומר אדם הוא הפך לאחד שישב בכלא, שהמצב הבריאותי שלו לא טוב, שאין לו עבודה", מספר נוי. "הוא לא ניסה לחזור לארץ, בין היתר בגלל השם שנוצר לו אחרי שישב בבית הסוהר. ניסיתי להביא אותו להופעה גדולה בלוס אנג'לס, ניסיתי להדריך אותו, אבל הוא היה חסר ביטחון. לא נותרו לו הרבה ברירות. הוא חי מהיד לפה".
בשנת 1992, כשהמלווים המפוקפקים בריבית מאיימים על חייהם, נמלטו סאן ואמרגנו אלי דישי לבודפשט. סאן החל להופיע במועדון "קזבלנקה" בניהולו של הישראלי יוסי שפילמן. ביולי 1992 הלך לעולמו, והוא בן 52 בלבד.
"אריס הופיע בהצלחה במועדון וקיווה לעשות קאמבק, באירופה וגם בישראל", אומר מורד. "אבל אז החלו הצרות: הוא ביקש החזר מבעל המלון שבו התאכסן בהונגריה, אבל בעל המלון לא היה מוכן לכך. הם רבו ובעל המלון הכה את אריס במקל ושבר לו את היד. אריס היה לוקח אז כדורים לדילול דם ומצבו הבריאותי הידרדר. דישי סיפר שאריס אמר לו שהוא לא מרגיש טוב. הוא לקח אותו לבית החולים ולטענתו כשהוא חזר לבקר אותו שם אמרו לו שהוא מת. גרסה אחרת טוענת שהנושים רדפו אחרי אריס ודישי להונגריה. דישי טוען שחנקו אותו, אבל אני לא מאמין לזה. אני חושב שהוא מת מדום לב, זה מה שהרופא ההונגרי קבע".
"הרופא ההונגרי חתם על תעודת מוות בלי לדעת כלום, ובמקום לשלוח את הגופה שלו לארצות הברית, שרפו את הגופה בהונגריה ושלחו את הכד עם האפר לארצות הברית", אומר פנגס. "עכשיו לך תוכיח שזו באמת הייתה הגופה שלו. מי יודע מה היה שם בדיוק? אף אחד לא ראה את הגופה שלו, גם לא דישי".
"אני בטוח שהוא חי", אומר פיטשון. "כל העניין הזה מאוד מוזר. לא הגיוני שבן אדם הולך לטיפול שגרתי בבית חולים ומת בלי שמראים למשפחתו את הגופה. זה תמוה. לפני שהוא לכאורה נפטר, הוא עשה ביטוח במיליונים. אני חושב שהוא תכנן את הסוף הזה".