ב-14 ביולי 1992 יצא לרדיו סינגל הבכורה של להקה חדשה משדרות. לא הרבה אחריו יצא אלבום הבכורה, "שביל קליפות הגרעינים". עמוק בתוך תור הזהב של להקות הרוק הישראלי, בין נושאי המגבעת לאיפה הילד, החבורה המשונה משדרות הייתה אאוטסיידרית מוחלטת: שירים מצחיקים, בגדים מצחיקים, סולן מצחיק, סאונד אחר. התקשורת הגיבה בהתאם וכקטלגה אותם כליצנים. המבקרים השוו אותם ל"צמד הבטלנים", ולא כמחמאה.
היום, בחלוף שלושה עשורים, קשה לדמיין את המוזיקה הישראלית בלי טיפקס. בלי הטקסטים השנונים של קובי אוז, שפעמים רבות טמנו בחובם מחאה חברתית נוקבת. בלי הסאונד שמשלב מזרח ומערב, ים תיכוני ופופ-רוק, באופן הכי טבעי. ובעיקר בלי כל כך הרבה שירים נצחיים. לרגל 30 שנות הפעילות, נחזור אחורה אל 30 השירים הגדולים של טיפקס, שמספרים ביחד את התמונה המלאה של אחת הלהקות הגדולות שקמו כאן.
החיים שלהם בלאפה: חוגגים 30 שנות טיפקס עם 30 השירים הגדולים | חלק א'
סמי וסומו 1999
באוגוסט 1999 מגיעה טיפקס אל מה שהוא כנראה פסגת הקריירה שלה עד היום: "דיסקו מנאייק", אלבום קונספט כפול, מלא אורחים, גימיקים והפתעות. שם האלבום נלקח מתוך הפזמון של אחד הלהיטים הגדולים שבו. הפלייבק המוזיקלי של השיר מורכב ברובו מסמפול של שירים עבריים ישנים, כגון "שני תפוחים" של צביקה פיק ו"הכל פתוח" של גידי גוב.
שלוש בלילה 1999
עוד אחד מהשירים הטובים והזכורים מ"דיסקו מנאייק". הסאונד בתקליט הזה נטה באופן מובהק לעבר האלקטרוני, בין היתר בזכות הצטרפותו של "ביג M", מאיר עמר, ללהקה.
בשפכת הזורם 1999
אחד משירי המחאה החריפים ביותר של טיפקס, שתוקף את פרויקט "שיקום השכונות" שאולי הביא לצביעתם של כמה בתים אבל לא באמת צמצם את הפערים במדינה, את הפוליטיקאים שתמיד מבטיחים לדאוג לפריפריה ולא באמת מתכוונים, ואת התקשורת שמתעסקת בכך רק לצרכיה הציניים. מלבד העובדה שמיכל ינאי, שמוזכרת בפזמון, היא כבר לא כוכבת טלוויזיה בולטת, שום דבר לא באמת השתנה מאז.
כשאני איתך אני כמו דג 1999
שנתיים לאחר הצלחת "למה הלכת ממנו" (ראו בחלק א' של הכתבה), ב-1999 שרית חדד היא כבר אחת הזמרות המצליחות בישראל. ב"דיסקו מנאייק" היא חוזרת כמנצחת לשתף פעולה עם טיפקס בלהיט קליט וכובש נוסף.
התקליטן 1999
עוד קטע מ"דיסקו מנאייק" שמייצג את הצד השטותניקי של טיפקס: פארודיה אוהבת על תרבות התקליטנים, כולל סימפול של "בלב אחד" של חדווה עמרני, והמשפט החוזר על עצמו "איפה הכפיים שלכם בבקשה, ואיפה הכפיים שלכם תודה". קטע אהוב מאוד בהופעות של הלהקה.
יושבים בבית קפה 2001
רק שנתיים עברו בין "דיסקו מנאייק" לבין אלבומה הבא של טיפקס, "יושבים בבית קפה", אבל העולם והמדינה היו במצב רוח אחר לחלוטין: תהליך השלום התרסק, האינתיפאדה השנייה פרצה, גל פיגועים מזעזע שטף את הארץ, והאווירה הייתה די מדכדכת. זה השתקף היטב גם באלבום: במקום החגיגה הצבעונית והשמחה של "דיסקו מנאייק", "יושבים" היה אלבום עם סאונד בסיסי הרבה יותר, אינטימי ומכונס בתוך עצמו. שיר הנושא הפך לאחד מהמנוני התקופה, ועסק בניתוק של מדינת תל אביב מהמצב המזוויע.
כמו לפני עשרים שנה 2001
השיר הבולט השני ב"יושבים בבית קפה" היה הבלדה המרגשת הזו, שלוותה בקליפ בו הלהקה מרפררת לעצמה ולקליפ של "התחנה הישנה", וכן מארחת את בת זוגו של קובי אוז באותה תקופה, אביטל אברג'יל (כוכבת "החבר'ה הטובים").
ואת ואת ואת 2001
השיר שייצג את הצד היותר קליל של "יושבים בבית קפה", שיר אהבה וקליפ ששלח את הלהקה, בהרכב המורחב מאוד שלה בגרסת 2001, אל ספינה בלב ים.
ריקודי עמבה 2003
בשנת 2003 הוציאה טיפקס אלבום אוסף ראשון, שכלל שיר אחד חדש. זה היה אחד מהשירים שמבטאים באופן המובהק ביותר את הפרדוקס הטיפקסי: קהלים רבים לא הבינו את הטקסט, שיוצא נגד תרבות הריקודים והשירים הקלילים כשהכל מסביב מתפרק, וקיבלו אותו כשיר קליל וחסר עומק בפני עצמו, במה שמזכיר קצת את מה קרה 20 שנה קודם לכן ל"שירים פשוטים" של שלמה גרוניך.
הימים האחרים 2003
במהלך הקריירה הארוכה שלה טיפקס הקליטה גם כמה קאברים בהזדמנויות שונות, מ"היא" של נקמת הטרקטור, דרך "זה הזמן לסלוח" של יואב יצחק ועד "טודו בום" של סטטיק ובן אל. לכבוד השירותרום של גלי צה"ל ב-2003 הקליטה הלהקה את "הימים האחרים", במקור של להקת פיקוד מרכז. כרגיל אצל טיפקס, השיר שבמקור הוא שיר תקווה נאיבי לשלום, נשמע בביצוע שלה מעט יותר אירוני ומחוספס.
פרח השכונות 2006
ב-2006, אחרי הפסקה ארוכה ולא אופיינית של חמש שנים ללא אלבום חדש, טיפקס חזרה לעניינים עם "רדיו/מוסיקה/עברית", אלבום שכולו סאטירה על תעשיית המוזיקה, קצת בדומה לאלבומים קלאסיים של הקינקס או פרנק זאפה. ופעם נוספת, הסאטירה מעט התפספסה אצל הקהל, שהעדיף לחבק כמה שירים בודדים באלבום כלהיטי פופ פשוטים. כך למשל היה "פרח השכונות", בו מתארחת עלמה זק, ועוסק ביחסים בין זמרת צעירה לאמרגן נכלולי.
תן לי חתימה 2006
במסגרת אותה מתקפה חזיתית על תעשיית המוזיקה, גם הקהל לא נשאר חסין. כמו ב"בתוך נייר עיתון", גם הפעם קובי אוז כתב מילים למנגינה מרוקאית מוכרת ("ללה פטימה"), והפך אותו לשיר על האהבה שמעניק קהל לאמן, שעשויה להיות לעיתים ריקנית ושטחית.
Push The Button 2007
ב-2007 החליטה רשות השידור שטיפקס תייצג את ישראל באירוויזיון, שנערך באותה שנה בהלסינקי. הלהקה ערכה קדם פנימי עם ארבעה שירים, בסיומו הקהל בחר בשיר שהוא מאוד לא אופייני לתחרות, עם רמז פוליטי מובהק לגבי האיום האיראני, עד שאפילו נשמעו קולות באירופה שקראו לפסול אותו בשל "מסרים שאינם הולמים את התחרות". זה לא קרה, אבל ההופעה של טיפקס הייתה מאכזבת מאוד: בחצי הגמר היא זכתה ל-17 נקודות בלבד, סיימה במקום ה-24 מתוך 28 וכמובן לא עלתה לגמר.
מי הפרובנציאל? 2016
בשלהי 2008 טיפקס הודיעה על התפרקותה, לאחר שלדברי החברים הם הרגישו מיצוי. אבל כמה שנים של געגועים עשו את שלהן, וב-2014 טיפקס חזרה לעניינים בגדול, תחילה בהופעות, ובתחילת 2016 גם עם שיר חדש ראשון בקדנציה השנייה. השיר הוא דואט בין אוז והזמרת דניאל קריאף, שהצטרפה להרכב, ועוסק שוב ביחסי מרכז-פריפריה, הפעם דרך הזווית של "תסמונת מלכת היופי" שזורקת ישר את החבר מפעם.
יוקר המחיה 2022
גם בשנת 2022 טיפקס עדיין פה, ועדיין מוציאה חומרים חדשים, ועדיין מציגה מחאה נוקבת בנושא הכי בוער של התקופה האחרונה. צריך לומר - הטקסט כאן מעט פשטני, אבל השילוב עם הלחן המקפיץ והשירה בערבית עושים את העבודה.