אני יודע שבמובן מסוים אני נתפס כפוטנציאל לסופרסטאר, אבל יש לי הרגשה שזה כבר לא יקרה", אומר תומר שרון (תומש). “הלכתי בדרכים מאוד מוזרות בעשור האחרון, ואני חולש על הרבה דברים: משחק, דיבוב, קריינות, שירה, אבל משום מה נפלטתי מהטלוויזיה למבוגרים. זה לא משהו שרציתי שיקרה, אבל הוא קרה, ואני בעיקר משתתף בתוכניות לילדים. הייתי שמח לחזור לטלוויזיה, כי מה שנותנים לי לעשות בתיאטרון, לצד תפקידים קומיים, זה גם תפקידים דרמטיים. הייתי ממש רוצה לשחק תפקיד דרמטי בטלוויזיה. עשיתי את זה פה ושם, אבל לא ממש. הרבה תפקידים שרציתי לא קיבלתי".

אתה לא הולך לאודישנים?
“בטח שהולך. אני לא כל כך טוב באודישנים. עכשיו יש דיבור על תפקיד ראשי בסדרה, אבל אני לא רוצה לעשות נאחס לעצמי, אז לא ארחיב".


בימים אלה, לצד משחקו בהצגות “זרים מושלמים" בתיאטרון הבימה ו"חדר 201" של תיאטרון אלעד מאילת, מככב תומש בתפקיד הראשי בהצגה “החותנת" מבית התיאטרון העברי, מאת אנדרו ברגמן, בתרגום רשף ורגב לוי ובבימוי שמואל וילוז’ני. לצדו משחקים בהצגה ענת מגן שבו, סנדרה שדה, טוביה צפיר ועוד. “זו קומדיה מאוד מצחיקה", הוא מספר. “אני מגלם סוחר אמנות עשיר וסנוב, שגיסתו מגיעה יום אחד ומודיעה שהחותנת עוברת לגור איתו ועם אשתו. מכאן מתחילה קומדיה של הסתבכויות".

איך הקאסט?
“נפלא. כולם נהדרים. אני נהנה מטוביה צפיר, שכל רגע איתו זו ברכה, ויש לנו היסטוריה ארוכה. מיד אחרי שחרורי מהצבא, התוכנית הראשונה שבה שיחקתי הייתה ‘האגף הסגור’ שבה הוא השתתף, ואז כמובן שנינו דיבבנו את ‘החרצופים’".

החותנת (צילום: באדיבות התיאטרון העברי)החותנת (צילום: באדיבות התיאטרון העברי)

סאטירה כמו “החרצופים" הייתה יכולה לתפוס היום?
“זה היה ענק. ניסו לעשות בארץ לאחרונה משהו דומה בשם ‘מדינת הגמדים’, אבל זה לא כל כך תפס לדעתי. אולי זה התאים לתקופה ההיא, זו הייתה סאטירה לפרצוף. היום הסאטירה יותר ממותנת. ‘ארץ נהדרת’ מצחיקה בטירוף, אבל הקטעים שממש בועטים הם מעטים. הסאטירה היחידה שבאמת נועזת היא ‘היהודים באים’. אני ממש מצטער שאני לא מופיע בה".

בזמן “החרצופים", יאיר לפיד, ראש הממשלה הנוכחי, היה כוכב טלוויזיה. יצא לכם להכיר אז?
“בוודאי שכן, גם פעם חשפתי שעישנתי איתו ג’וינט כשהוא אמר בראיון שלא עישן. הוא לא כל כך אוהב אותי".

יאיר לפיד (צילום: יוסי אלוני, פלאש 90)יאיר לפיד (צילום: יוסי אלוני, פלאש 90)

מטרגדיה לקומדיה
תומש (52) נולד וגדל בתל אביב. עם שחרורו מלהקת הנח"ל החל לשחק בתוכניות טלוויזיה כמו “עניין של זמן" ו"האגף הסגור" כאמור. הוא פרץ לתודעה כקומיקאי בניינטיז בתוכנית הנונסנס “פלטפוס", וכן בתוכנית ההמשך “דומינו". כמו כן, כאמור, דיבב דמויות בסאטירה הנוקבת “החרצופים".

בהמשך שיחק בשלל סדרות ותוכניות טלוויזיה (“של מי השורה הזאת?", “דני הוליווד", “משחק מכור"), בסרטים (“מרס תורכי", “צומת וולקן", “המוסד") ובהצגות תיאטרון. בשנים האחרונות הפציע על המסך הקטן בעיקר בתפקידים בתוכניות לילדים ונוער, בהן “חצויה", “הקלמרים" ו"צוות הצלה".

בתקופת הקורונה החל לעבוד על מופע סטנד־אפ חדש, “תומש שבעל פה", המבוסס על סיפור חייו ורץ בימים אלה. “זה מופע שנולד בקורונה ומורכב מסיפורים שקרו לי באמת", הוא אומר. “עליתי על זה שהסיפורים שקורים לי בחיים האמיתיים הם הרבה יותר מצחיקים מכל מה שאני יכול להמציא.

בקורונה קלטתי שהילדים גדלים עליי וגם ההורים שלהם גדלו עליי בניינטיז. במופע אני צוחק על זה שאני אחד האמנים הבודדים שאנשים יותר מבוגרים ממנו גדלו עליו. התחלתי לספר את הסיפורים האלה בהופעות בחצרות בבתים, על גגות ובסלונים, ולאט־לאט גיבשתי את זה בצורת האולדסקול, בדיקת חומרים בשטח. אני נהנה מכל רגע".

תן דוגמה לסיפור מהמופע.
“עם אריק איינשטיין הייתה לי שיחת טלפון. אני מספר במופע על איך יכולתי לפגוש אותו הרבה פעמים והתביישתי ופחדתי בכל פעם. אמרו לי תמיד: ‘לך תפגוש אותו, הוא אוהב אותך ואמר שמת עליך’, אבל לא הייתי מסוגל. ואז דיברתי איתו בטלפון, והשיחה הפכה משיחה טובה ושמחה לקצת מדכאת. מצאתי את עצמי בהיפוך תפקידים: במקום שהוא יחבק אותי, מצאתי את עצמי מחבק אותו ואת המצב הלא כל כך טוב שהוא היה שרוי בו בתקופה ההיא. בקיצור, מצאתי את עצמי עושה לו פסיכולוגיה. זה היה די מדהים".

אריק איינשטיין (צילום: שמואל רחמני)אריק איינשטיין (צילום: שמואל רחמני)

העבודה על המופע גרמה לך לעשות חשבון נפש?
“כן, לפעמים בהרצאות שלי אני מדבר על איך להפוך טרגדיה לקומדיה. לכן המופע הוא תהליך די תרפויטי כי אני מתאר בו דברים די איומים שקרו לי: איך פרסמתי בטעות תמונה פורנוגרפית ברשת, איך נשרפתי בבית שלי, איך הרעילו אותי בסמים מקולקלים, יש דברים איומים, אבל זה כל הקטע בקומדיה: היא הופכת את החרא לזהב, ואז אני מרגיש רחוק מהכאב שבאירוע".

מה השתנה בך כסטנדאפיסט מאז תחילת הדרך?
“לא הרבה, אני עדיין עושה סטנד־אפ פרוע. בגלל שאני גם שחקן ומוזיקאי, אני בא והולך מהסטנד־אפ. מה שהשתנה עכשיו הוא שאני עושה יותר סטנד־אפ סיפורי ופחות סטנד־אפ שמבוסס על אבחנות של דברים".

ומה השתנה בסטנד־אפ מאז ימי “פלטפוס"?
“ברור שהמקצוע גדל, הסתעף ונהיה הרבה יותר גדול ומקצועי ממה שהיה פעם. מצד שני, איזו רוח שהייתה בניינטיז היא קצת פחות מופרעת היום, היום הכל קצת יותר פוליטיקלי קורקט ומכוון למיינסטרים. קשה לראות אנשים שמנסים לפרוץ את גבולות הז’אנר. הייתי בחבורה שאפשר להגיד שהייתה פורצת דרך אז".

אתה מתגעגע לתקופה ההיא?
“אני לא אדם כל כך נוסטלגי ולא כל כך מסתכל אחורה. כל הזמן מזכירים לי את זה. פעם ישבתי עם מוני מושונוב ליד תיאטרון הבימה, ועברו שני בחורים ואחד אמר: ‘הנה מושונוב מ’זהו זה!’’, והשני אמר: ‘הנה ההוא מ’פלטפוס’’. מוני אמר לי: ‘שמע, אם עשית דבר אחד באמת גדול בצעירותך, זה ירדוף אותך לעד. אני תמיד אהיה הבן אדם מ’זהו זה!’. לא משנה מה אני אעשה’. אז אני בסדר עם זה".

הוצאת קיטור
כשהוא לא בטלוויזיה או על הבמה, תומש מבלה ברשתות החברתיות, שם הוא ידוע כמי שמעלה פוסטים נוקבים, הומוריסטיים, ציניים וסאטיריים בשלל נושאים. “התחלתי להביע דעות ברשתות במחאה החברתית של 2011 כי מעבר לעובדה שאני אמן, אני גם אזרח שחשוב לו להשמיע קול על מה שקורה פה", הוא אומר. “אני יודע שזה פוגע בי וברור לי שיש מחיר לזה".

מה המחיר?
“להביע דעה בישראל של היום, בטח דעות שמשויכות לשמאל, זה צרות לאמן. זה סיבך אותי עם אנשים מפחידים ואלימים, וגם עם כאלה שאומרים: ‘הוא מוכשר, אבל הוא יותר מדי שמאלני בשבילנו’, למרות שאני מבקר גם את השמאל. בכלל, הלינצ’ים האינטרנטיים הכי נוראיים שעברתי היו ממתנגדי חיסונים ומפמיניסטיות רדיקליות".

אז אתה מוכן לשלם את המחיר?
“העובדות אומרות שכן, אחרת הייתי מפסיק. בשנים האחרונות אני כן חושב פעמיים, גם כי אני רואה שזה כבר לא כל כך משפיע כי הרשתות גדלו והפכו למפלצת כזו שאף אחד לא מקשיב לאף אחד. לא באמת אפשר להשפיע היום כמו בתקופה שהתחלתי עם זה. היום זו הוצאת קיטור וזה פחות מעניין. אז אני קצת פחות מתעסק בזה".

על יוקר המחיה הוא אומר: “המדינה מבחינות מסוימות נהפכת לבלתי אפשרית. השיטה פה מגרשת את הצעירים לארצות אחרות, וזה לא קשור למחנה פוליטי כזה או אחר. זה בלתי נסבל. למה לעזאזל שנהיה המדינה הכי יקרה בעולם?".

איך עברה עליך תקופת הקורונה?
“הקורונה התחילה בתור סיוט. בהתחלה זה היה מבהיל, ואז שמתי לב שהמקצוע שלי נפטר. זה היה די סיוט עד שמצאתי מה לעשות. גם בתור מי שהוא רווק מקשיש, הבדידות הייתה די קשה. אבל אז נסעתי בכל רחבי ארץ ישראל עם ערימת ספרים והקראתי סיפורים לכל סוגי הילדים בכל מקום בארץ. זה היה רומנטי. אני עדיין עושה את זה. בהתחלה זה היה במתכונת של ‘תן כפי יכולתך’, ועכשיו זה בתשלום".

מה עוד אתה עושה בימים אלה?
“מלבד ההצגות ומופע הסטנד־אפ, יש לי אלבום מוזיקלי שלישי שמוכן ליציאה מאז הקורונה. אני מחכה לרגע הנכון להוציא אותו. אני גם מעלה בקרוב מופע מוזיקלי לילדים שמבוסס על שירים שכתבתי והלחנתי בתקופת הקורונה. הבכורה תהיה בפסטיבל ‘צלילי ילדות’ בחולון. מסתבר לי באיחור שאני כוכב ילדים ואף אחד לא סימן אותי ככזה. במקביל אני עובד על הרצאה חדשה בנושא דיבוב ועוד הפתעות".

יש פנטזיה מקצועית שאתה רוצה להגשים?
“תפקידים דרמטיים בקולנוע ובטלוויזיה. אני בטוח שאני יכול. שאר הפנטזיות הן יותר בתחום האישי: משפחה, זוגיות שמזמן לא הייתה לי".
אתה לא באפליקציות להיכרויות?
“לא, אין לי כוח לזה. כשאתה בן אדם מוכר, זה מביך, נדבקים אליך כל מיני מטורפים. אני מקווה שזה יבוא באופן טבעי". ד

מופעי סטנד־אפ קרובים:
9.8, גולדמונד ספרים בחיפה, 21:00
17.8, מגדל תפן, סלון מלכה, 21:00

הצגות קרובות בתיאטרון הצפון:
13.8, 21:30
14.8, 11:00, 20:30
18.8, 20:30