בקיץ 1942 הוקמה, לפי בקשה רשמית של הוועד למען החייל היהודי, הלהקה הצבאית העברית הראשונה. לתפקיד הבמאי נבחר שחקן התיאטרון צבי פרידלנד וכוכבי התוכנית שלה “בנפול מצדה" היו השחקנים אליהו גולדנברג (אביו של דודו טופז), בתיה לנצט ונתן קוגן.  באותו עשור פעלו עוד כמה להקות צבאיות עבריות - מעין זה, הכרמל, הצ'יזבטרון, החישטרון, איילון ועוד, אשר בהשראתן הוקמו לאחר קום המדינה הלהקות הצבאיות הצה"ליות. 

העשורים הבאים נחשבו לתור הזהב של הלהקות הצבאיות. הן כבשו את מצעדי הפזמונים בסערה עם להיטי ענק והולידו כמה מהכוכבים המשפיעים ופורצי הדרך במדינה. הלהקות הופיעו בפני החיילים ברגעים קשים, כשהתותחים רועמים, אבל גם בחגיגות הניצחון.  בשנת 1978 החליט הרמטכ"ל דאז רפאל איתן לפרק את הלהקות. הן הוקמו מחדש ב־1985 אבל התבססו בעיקר על גרסאות כיסוי ללהיטים עבריים ולועזיים ידועים ולמעשה נעלמו מהתודעה הציבורית ואיבדו מחשיבותן כמובילות תרבות. 

לציון 80 שנה להקמתן של הלהקות הצבאיות, ביקשנו מעשרה סולנים של עשר להקות שונות לשתף אותנו בחוויותיהם ולחשוף את הסיפורים מאחורי הלהיטים הידועים.

יזהר כהן להקה צבאית (צילום: אלכס גל)יזהר כהן להקה צבאית (צילום: אלכס גל)

יזהר כהן
סולן צוות הווי של הנח"ל, 1969־1972
“נחשבתי לילד פלא. חרשתי במות בכל הארץ עם אבא שלי סולימאן הגדול, עם אמי שרה ועם אחיי חופני ופיני ואחותי ורדינה. כשביקשו לצרף אותי ללא בחינה ללהקת הנח"ל, סירבתי. רציתי להצטרף לצוות הווי הנח"ל. למה? כי אחי פיני היה מפקד צוות ההווי ומכאן גם המפקד שלי. אהבתי את צוות ההווי והשירים שלהם, וחשבתי ששם אבוא לידי ביטוי כזמר, למרות שבטייפ קאסט התאמתי ללהקת הנח"ל.

“כשהמוזיקאית הנהדרת אלונה טוראל הגיעה מארצות הברית, היא הייתה אמורה לנהל מוזיקלית את הלהקה. היא, שקראה לי ‘חוזה פליסיאנו', רצתה לבסס אותה על הקול שלי. הייתה לנו פגישה מעולה, הצוות הוקם, אבל היא פרשה לפני שהתחלנו, ועודד פנחסי ניהל אותנו מוזיקלית במקומה. 

“באחד הימים הייתי חולה ולא הגעתי לחזרה. באותו יום עודד הביא לצוות שיר חדש, ‘כל שהיה בינינו', שכתב משה טבנקין והלחין דני ליטני. כל חברי הצוות התנפלו על השיר ורצו לקבל סולו, אבל פיני אמר שזה הסולו שלי. עודד גיבה אותו. כשהחלמתי הקלטתי את השיר, שצעד במקום הראשון במצעד הפזמונים והפך אותי לכוכב גדול בגיל 19.

“התוכנית הזו של צוות ההווי, ‘כל שהיה בינינו', זכתה להצלחה רבה. ב־1972 אפילו זכינו בפרס כינור דוד. בעקבות ההצלחה הוזמנו לתוכנית הרדיו הפופולרית ‘תיבת נח'. אחרי ההופעה התנפלו עליי מעריצות ובפעם הראשונה בחיי חילקתי חתימות. עקפנו בפופולריות את להקת הנח"ל.

“בהמשך כל חברי הצוות השתחררו ונותרתי לבד. לתקופת ביניים סיפחו אליי כמה מהחבר'ה שנשארו מלהקת הנח"ל, בהם ירדנה ארזי, אפרים שמיר, דני סנדרסון, גידי גוב ואלון אולארצ'יק. העלינו יחד את התוכנית ‘אדום עתיק', שהורכבה מלהיטי הלהקה וצוות ההווי. “מי שהייתה לו בעיה קשה איתי היה יאיר רוזנבלום, המנהל המוזיקלי של להקת הנח"ל. הוא לא אהב את העובדה שלא הוא זה שגילה אותי ושלא הייתי מאלה שמלקקים לו. משהו בי עצבן אותו. הוא ניסה לכבות את ההצלחה שלי ושם אותי לעשות קולות ליווי לגידי גוב. 

“הגענו להופעה ראשונה בבית הבראה בחיפה. האולם היה מפוצץ. עלינו לבמה ואחרי שני שירים היה לי סולו של שתי שורות. איך שהתחלתי לשיר, הקהל התחיל לצעוק: ‘רוצים את יזהר'. ניסינו לעבור לשיר הבא, אבל הקהל לא נתן ללהקה להמשיך. אז כל חברי הלהקה ירדו ונתתי מופע סולו. הקהל השתולל איתי. למחרת ירדה הוראה מפיקוד הנח"ל שהלהקה תשיר לבד ויזהר ישיר כמה שירי סולו. מה שיאיר ניסה לעשות התהפך לו על הראש.

“הפעם הראשונה שהופענו בטלוויזיה הייתה בתוכנית ‘ברוכים הבאים' בהגשתו של אורי זהר. אריק איינשטיין, שהיה אמור להגיע לשיר לא הגיע, אז אורי זהר החליט שאשיר. המפקד שלי, שראה בטלוויזיה שהשיער שלי ארוך, שפט אותי לעשרה ימי ריתוק, שהיו הימים הכי כיפיים בשירות שלי. 

“בשנת השחרור האחרונה שלי העלינו את ‘תוכנית 4', ובחופשת השחרור כבר הופעתי בפסטיבל הזמר והפזמון עם ‘שיר כלולות', שפתח לי את הצוהר לקריירת הסולו. הלהקות הצבאיות בשנים ההן היו יקירות המדינה. הן היו הבסיס למורשת של המוזיקה הישראלית". 

יזהר כהן (צילום: רמי זרנגר)יזהר כהן (צילום: רמי זרנגר)

אבי טולדנו 
סולן להקת גיסות השריון, 1966–1969
“הייתי בטירונות שריון בגדוד 52, שאחריה הייתי מיועד לקורס מפקדי טנקים ולקורס קצינים. אבל בסיום הטירונות המ"פ זימן אותי אליו ואמר שאני עובר ללהקת גיסות השריון. אמרתי לו: ‘לא ביקשתי'. הוא הסביר שקיבל הוראה משאול ביבר, ראש ענף הווי ובידור ומייסד להקת גיסות השריון. מתברר ששאול שמע אותי בתוכנית הרדיו ‘תשואות ראשונות', שבה הופעתי לפני הגיוס, והחליט לספח אותי ללהקה, למרות שהיה לי פרופיל 97. 

“הלהקה הייתה בית הספר הכי טוב לאומנות שאני מכיר. כשאתה צעיר, לקיים חמש הופעות ביום במעוזים בתעלת סואץ, כשיורים לאורך כל הגזרה או כשאתה מופיע בפני חמישה־שישה חיילים ומנסה להרים את המורל שלהם עם גיטרה בלי מיקרופון או הגברה בתוך בונקר - זה קשה, מאתגר ומכין אותך לקריירה. 

“התוכנית הראשונה שלי עם הלהקה, ‘שישה ימים בטנק', כללה להיטים רבים: ‘מי שחלם', ‘לילה בדרום' והסולו הראשון שלי - ‘שלא לאהוב אותך איך אפשר'. זה השיר הראשון שלי שהגיע למקום הראשון במצעד הפזמונים. זה לא השיר הראשון שהקלטתי. הקודם, ‘זוהי יפו' עף אחרי שבועיים מהמצעד. רק בזכות העובדה שביצעתי אותו בהופעות של הלהקה הוא הצליח.  “את התוכנית הבאה של הלהקה, ‘פשוט שריונר', ביים שייקה אופיר שלימד אותי המון. בלטתי בתוכנית הזו עם הסולו ‘אחי הצעיר יהודה', שאהוד מנור כתב לזכר אחיו, החלל יהודה וינר ז"ל. 

“עוד כשהייתי על מדים אישרו לי להשתתף בפסטיבל הזמר והפזמון. הייתי הזמר היחיד שכחייל זכה שלוש שנים ברציפות בתואר ‘זמר השנה'. 
“היו איתי בלהקה אנשים נפלאים שפרחו אחר כך בקריירות מצליחות: תיקי דיין, דורי בן זאב, טליה שפירא, עזרא דגן, ריקי מנור, דודו זר. אנחנו, מי שבחיים, משתדלים להיפגש מדי פעם".

אבי טולדנו (צילום: מירי צחי)אבי טולדנו (צילום: מירי צחי)

רוחמה רז 
סולנית צוות הווי פיקוד המרכז, הווי חטיבת הצנחנים ולהקת פיקוד המרכז, 1973־1976

“שנתיים לפני שהתגייסתי הופעתי בתוכנית ‘תשואות ראשונות'. למחרת קיבלתי טלפון מהמזכירה של אלוף פיקוד המרכז רחבעם זאבי, ששאלה אותי מתי אני מתגייסת לצבא כי הוא רוצה אותי ללהקת פיקוד המרכז. שכחתי מזה, והגעתי לבחינות ללהקות צבאיות. התקבלתי ללהקה.

“כחודש אחרי שהתגייסתי, אלה לזר, סולנית צוות הווי פיקוד המרכז, השתחררה. צירפו אותי לצוות והופענו במלחמת יום הכיפורים וקצת אחריה. בזמן המלחמה הגענו להופעות במוצבים הקטנים, והיו חוויות לא קלות. הופענו בתעלה בפני חיילים שעה אחרי שאחד החברים שלהם נהרג. כולנו היינו עם דמעות בעיניים. זו חוויה מרסקת שזכורה בי עד היום. 

“אחרי מלחמת יום הכיפורים צורפתי לצוות הווי חטיבת הצנחנים. מוני אמריליו, שמונה למנהל המוזיקלי של הצוות, ביקש לשמוע את חברי הלהקה. הגעתי אל ביתו ברמת השרון ביום גשום. כששרתי, הוא התבונן בי בעיניים בוחנות. אחר כך הוא סיפר לי שאת השיר ‘בארץ אהבתי השקד פורח' הוא הלחין תוך רבע שעה כשהוא יודע מראש שאהיה הסולנית. השיר צעד במקום הראשון במצעד הפזמונים במשך הרבה זמן וכבר התחילו להכיר אותי. 

“בתוכנית הזו של הצוות, שהועלתה בשנת 1975, ביצעתי כסולנית לא רק את שיר הנושא אלא גם שירים נוספים. התוכנית מאוד הצליחה ואחריה ביקשו ממני בפיקוד לחתום שנה קבע, בתמורה לכך שחברת התקליטים CBS תפיק לי תקליט משלי. כך הצטרפתי ללהקת פיקוד המרכז.
“בלהקה ביצעתי כסולנית את השירים ‘ההר הירוק תמיד' ו'ערב קיץ ויונים', שהופיעו בתקליט הסולו הראשון שלי. הפופולריות של הלהקה הובילה אותנו להופיע באירועים הכי נחשבים, להתארח בתוכניות טלוויזיה ולחוות את תור הזהב של הלהקות".

רוחמה רז (צילום: אריאל בשור)רוחמה רז (צילום: אריאל בשור)

שלומית אהרון
סולנית להקת פיקוד המרכז, 1970–1968
“לפני השירות הצבאי הופעתי בצמד ‘גיל הזהב' עם יגאל בשן ושיר שהקלטנו הושמע ברדיו. את הגיוס דחיתי בשנה כדי ללמוד בבית הספר למשחק בית צבי. המזל הגדול שלי היה שבזמן הגיוס כבר הכירו אותי, ולכן יאיר רוזנבלום, שהיה הבוחן והמנהל המוזיקלי, קיבל אותי ללהקה צבאית ללא אודישן. אבל בטירונות שלחו אותי עם איריס לביא בטעות לשמש כחיילות בשירות המשטרה. לקח לנו חודש לשכנע אותם שאנחנו לא שייכות לשם. 

“בהמשך העבירו אותי לצוות הווי פיקוד המרכז, שהייתה באמצע תוכנית. כחלק מהתוכנית עליתי לבד לבמה עם גיטרה, שעליה ידעתי לפרוט חמישה אקורדים ושרתי שירים שאהבתי. כשהלהקה סיימה את התוכנית, התחברתי ללהקת פיקוד המרכז. זו הייתה תקופה מכוננת עבורי, כנערה צעירה להיות חשופה לכל כך הרבה קהל בכאלה עוצמות. קהל שחש צורך בשירה ובקצת הפוגה מכל מה שהוא עבר בשירות הצבאי. זה גם היה בית ספר עבורי בהתמודדות עם פחד קהל, ובכלל עם פחד. כמו סדנה אומנותית. 

“באחד הימים יאיר רוזנבלום השמיע לי את ‘יש לי אהוב בסיירת חרוב' ואת ‘הימים האחרים', ואמר לי: ‘זה שלך'. היה לו חוש לדעת מה יצליח ומה לא. הכל זרם טבעי. השירים האלה נתנו לי, בלי שארגיש, פוש ראשוני לצאת לרדיו והרבה כוח להמשך. הרגשתי שנטווית לי הדרך. 

“לאחרונה, בהצגה ‘עוד חוזר הניגון' שבה אני משתתפת, סגרתי מעגל. המנהל המוזיקלי הוא בנה של אתי שילוני, ששירתה איתי בלהקה ואני משחקת בה לצד טל מוסרי, בנה של רחל דר מהלהקה".

שלומית אהרון (צילום: כפיר זיו)שלומית אהרון (צילום: כפיר זיו)

אביבה אבידן 
סולנית להקת פיקוד הדרום, 1971־1973
“הלהקה הצבאית היא נקודת האור הראשונה בחיים שלי. הגעתי, בעקבות מודעה בעיתון, למבחנים כלליים שהתקיימו בבית החייל. שרתי בפני הבוחנים שיר, ביצעתי קטע ריקוד ערבי, תופפתי על תוף מרים ועשיתי חיקוי של שושיק שני. יענקל'ה קלוסקי, הכוריאוגרף של להקת פיקוד הדרום, התלהב ממני. אבל עשיתי פדיחה: הייתי אמורה לערוך את הבחינה לפני הגיוס אבל הגעתי ביום הגיוס, כך שאחרי הבחינה נשלחתי לטירונות וצורפתי לחיל הצנחנים. כעבור חודשיים קיבלתי מכתב שהתקבלתי ללהקת פיקוד הדרום. הגעתי ישר לחזרות.

“בחזרה הראשונה שלי בלהקה, המנהל המוזיקלי עודד פנחסי לימד אותנו את השיר ‘אלעד ירד אל הירדן'. ברייני ויינשטוק, מוותיקות הלהקה, שרה סולו ואנחנו עשינו לה קולות ליווי. בסוף החזרה עודד שאל: ‘יש פה מישהי שחושבת שהיא יכולה לשיר את זה יותר יפה?'. אני, ילדה ירושלמית תמימה, זינקתי כמו נמרה והרמתי את היד. כששרתי את השיר, הייתה דממת אלחוט, כמו במעמד סיני. הרגשתי במתח הזה. בסיום עודד אמר: ‘הסולו שלך'. בכך כריתי לעצמי את הקבר בלהקה לחצי שנה. עשו לי את המוות. לא היה נהוג שצעירה תתפוס סולו לוותיקה. לא עשיתי את זה בכוונה. זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שהעזתי כך. לא הייתי ביצ'ית, אבל זה השאיר אותי בלהקה.

“המשכתי עם הלהקה גם לתוכנית השנייה, ‘חול בקפה', ושרתי כסולנית את ‘אבשלום', שכתבה תלמה אליגון והלחין שלמה ארצי. המנהל המוזיקלי של הלהקה אורי קריב החליט שאשיר את השיר בדואט. אבל כששלמה הגיע לשמוע את הלהקה עובדת על השיר, הוא אמר שהוא מעדיף שאשיר סולו, וכך היה. בתקופה ההיא התחילו לזהות אותנו כי הופענו הרבה בטלוויזיה. אפילו זכינו בפרס כינור דוד כלהקת השנה ב־1971. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, הכל השתנה: חילקו אותנו לצוותים וירדנו למוצבים להופיע.

זו הייתה תקופה קשה. הופענו שמונה פעמים ביום. כשישנו בבלוזה בסיני, קיבלנו סכין קומנדו. אמרו לנו לשים אותו מתחת למזרן במקרה שיחדור אויב לבסיס. יום אחד צנחו אנשי קומנדו של האויב בשטח הבסיס. ביקשו מאיתנו להסתגר בחדר קשר ולא לצאת עד שיתפסו אותם. ראינו בתעלה הרס, גופות, חיילים גמורים נפשית. זה היה מראה מזעזע וטראומטי. נהגנו לאסוף מספרי טלפון של משפחות חיילים כדי להודיע להן שהם בסדר.

“אני עד היום בקשר טוב עם חבריי וחברותיי מהלהקה: ציפי מור, חנה לסלאו, דפנה בן דוד ובעלה יוריק בן דוד, רוני בראון ודליה מנטבר. יש לנו שתי קבוצות וואטסאפ של הלהקה, אחת לכל תוכנית". 

אביבה אבידן (צילום: דודי חסון)אביבה אבידן (צילום: דודי חסון)

דפנה ארמוני 
סולנית להקת גיסות השריון וצוות הווי חיל האוויר, 1974–1977
“הגעתי לישראל מאנגליה כילדה והתחלתי להופיע בטקסים בבית ספר. חברות מהכיתה הציעו לי ללכת לבחינות ללהקה צבאית. אפילו לא ידעתי מה זה. באודישן ביקשו ממני לשיר בעברית, אבל לא הכרתי שירים בעברית. שרתי את 'If I Had A Hammer'. הבוחנים התעקשו, אז שרתי את ‘מחר'. לא הכרתי אף מילה מלבד ‘מחר', אז השתמשתי הרבה בלה לה לה. הבוחנים ראו שיש לי פוטנציאל, וקיבלו אותי ללהקת גיסות השריון.

“במשך שנתיים הייתי בלהקת גיסות השריון. העלינו את התוכנית ‘מן המזרח הפרוע', שהייתה מרהיבה כמו הצגת תיאטרון. כשהיא נגמרה, הרטמכ"ל רפול החליט לפרק את הלהקות הצבאיות. הוא הודיע שמי שנשארה לו יותר מחצי שנה לסיום השירות, יסופח לצוות הווי עד שחרורו, ומי שנשארה לו פחות מחצי שנה - יעבור להיות פקיד.

לרוע מזלי נשארה לי פחות מחצי שנה לשחרור, אז ביקשתי לחתום קבע לעוד כמה חודשים כדי שיהיה לי מספיק פז"ם לעבור לצוות הווי. למזלי, בדיוק באותו זמן נאמר לי שסולנית צוות הווי חיל האוויר, דולי ענבר, משתחררת ושאצטרך לחתום שנה קבע בשביל להצטרף אליהם וכך קרה. שלושה ימים הספקתי להיות פקידה והרגשתי שאני רוצה לתרום יותר מזה לצה"ל. אחרי כך אמרו לי שאני הולכת להיות בצמד עם בחור בשם דויד ברוזה. בפעם הראשונה שראיתי אותו הוא היה עם אופניים וגיטרה על הגב. הפכנו לצמד וגם לבני זוג. בהמשך הצטרפו אלינו דני בסן וטליה, אחותו של דויד. 

“בשנת 1977, יאיר רוזנבלום, שעבד איתי עוד בלהקת גיסות השריון, רצה שאשתתף בפסטיבל הזמר והפזמון ואשיר את ‘בתוך', השיר שיעל טבת כתבה והוא הלחין. בגלל שהייתי חיילת, לא אישרו לי לשיר סולו, אבל אמרו לנו שלהקה צבאית יכולה להשתתף בפסטיבל. יאיר החליט שנקרא להרכב ‘צוות הווי חיל האוויר עם הסולנית דפנה ארמוני', וככה זה הוצג. דני, טליה ודויד הגיעו ללוות אותי וזה היה מעמד מרגש. השיר הגיע למקום הרביעי. זמן קצר אחרי שהשתחררתי שבתי לגלם חיילת בלהקה צבאית בסרטו של אבי נשר ‘הלהקה', שבו שיחקתי לצד חברי מלהקת גיסות השריון, מאיר סוויסה". 

דפנה ארמוני (צילום: אריאל בשור)דפנה ארמוני (צילום: אריאל בשור)

מוטי פליישר 
סולן להקת הנח"ל, 1966־1969
“גדלתי בקיבוץ גבעת השלושה, שם למדתי לנגן על כינור. זה היה הרקע המוזיקלי שלי. בסוף כיתה י"ב הכנו מופע סיום והעלינו קטע על חתולה ג'ינג'ית בסגנון להקת התרנגולים. יוסי סויה, חבר להקת הנח"ל, צפה במופע ולאחריו הוא המליץ לי ללכת לבחינות ללהקה. זה לא היה בראש שלי, כי לא ידעתי לשיר. אבל ככל שחשבתי, זה מצא חן בעיניי והחלטתי ללכת לאודישנים.

כדי להתכונן לאודישן הכנתי עם נערה מהקיבוץ השכן ביצוע משותף לשיר ‘לכל אדם כוכב' של אילן ואילנית. הבוחנים עצרו אותנו באמצע השיר, שזה בדרך כלל סימן לא טוב. אז העזתי ואמרתי להם שיש לי עוד קטע. ביצעתי את הקטע של החתולה הג'ינג'ית, רקדתי והתנועעתי. כך קיבלו אותי ללהקה.

“בשנת 1966, אחרי טירונות במחנה 80, הצטרפתי לתוכנית ‘מהנח"ל באהבה'. האדם היחיד מהלהקה שהכרתי היה ששי קשת. הוא עזר לי להתאקלם, הסביר לי את ההיררכיה של הלהקה ואיך זה עובד. בלהקה לימדו אותי לשיר בצורה נכונה ובדיקציה טובה. בשנת 1967 העלינו את התוכנית ‘הנחלאים באים', שבה היו להיטי ענק כמו ‘גשם בוא' וגם ‘ואלס להגנת הצומח'.

בהמשך, מכיוון שיאיר רוזנבלום המנהל המוזיקלי ודני ליטאי הכוריאוגרף היו עסוקים מדי, הזמינו את נעמי פולני לביים אותנו לתוכנית ‘הפרוטה והירח', שהייתה אמורה להיות בסגנון התרנגולים. אחרי תשעה חודשים שלחו אותנו להופיע בפארק הירקון על במת ענק. הבעיה היא שעדיין לא היינו מוכנים וזו הייתה פאשלה גדולה.

מיד קראו ליאיר ודני לשוב באופן בהול ותוך שבועיים של חזרות העלינו את התוכנית ‘קרנבל בנח"ל'. היינו הרכב חזק שכלל כמה אנשים שהם עד היום חברים טובים שלי. התוכנית, שיצאה לאוויר בשנת 1968, הייתה פגז לא נורמלי. בגלל שכל הסולנים שוחררו, יאיר בחר בי להיות סולן בכמה שירים. אחת מבנות הכיתה שלי שלחה גלויות לרדיו שבהן כתבה: ‘אני רוצה לשמוע את מוטי פליישר, זה שדומה לג'יימס דין ושר כמו יהורם גאון'. זה הדביק בי את התווית הזו, בלי שתכננתי. אחרי שהשתחררתי מהלהקה הצטרפתי להצגה ‘ירושלים שלי' בתיאטרון החאן, ואז כבר הרגשתי את מה שכונה אז כוכבות". 

מוטי פליישר (צילום: פרטי)מוטי פליישר (צילום: פרטי)

עדנה לב
סולנית להקת פיקוד הצפון, 1968־1970

“עולם הבמה והזמר לא היה זר לי לפני הלהקה הצבאית. בגיל 16 הקלטתי את השיר ‘הכומתה האדומה', שהפך ללהיט ברדיו, ולפני מלחמת ששת הימים הופעתי יחד עם מייק ברנט והזמר דומיניק בחיפה, כך שרכשתי ניסיון בתחום ולא הייתי צריכה לעבור אודישן כדי להתקבל ללהקת פיקוד הצפון. בזמן הטירונות יצאתי כמה פעמים להופיע בפני חיילים, ובערבי שישי הופעתי בחגיגות של הקצינים.

בשנים ההן להקה צבאית הייתה החלום הגדול של כל זמר, כי זו הייתה הדרך לפרוץ החוצה. ברגע שקיבלתי את הסולו הבולט הראשון, ‘אם תשוב', כל המדינה כבר הכירה אותי ולא רק באזור הצפון כמו שהיה לפני כן. עד היום השיר הזה נחשב לכרטיס הביקור שלי.

“בגלל שהייתי מפורסמת, הופעתי באותה תקופה בסופי השבוע במועדונים. זה היה אסור לחיילים בשירות סדיר, אבל כולנו עשינו את זה. הייתי מקבלת גלויות ממעריצים וממעריצות וזיהו אותי ברחוב. בלהקה הכרתי את שני חברי הנפש הקרובים לי מכל, יגאל בשן ודודו דותן זכרם לברכה. היינו שלישייה בלתי נפרדת והם חסרים לי כל כך.

בתקופת מלחמת ההתשה היינו יורדים פעם בחודש לסיני. היינו ישנים בביר גפגפה במשך שבוע ובכל יום יורדים להופיע בתעלה. כשהיינו מגיעים למיתלה, ההוראה הייתה לחבוש כובעי פלדה. ככה היינו מופיעים שם. פעם אחת הופענו במוצב צר בתעלת סואץ, כשפתאום התחילו לירות עלינו. זה היה נורא. שכבנו על הגבעה עד שחילצו אותנו. חוויתי את החוויה המטלטלת הזו שוב, כשנשלחתי להופיע במסגרת המילואים במלחמת יום הכיפורים.

“אני בקשר עד היום עם חבריי מהלהקה הצבאית, יש לנו קבוצת וואטסאפ ואנחנו נוהגים להיפגש מדי שנה, להעלות זיכרונות ולהתעדכן. אנחנו כמו משפחה".

עדנה לב (צילום: שלומי יוסף)עדנה לב (צילום: שלומי יוסף)

יוני נמרי 
סולן צוות הווי פיקוד והדרכה, 1969־1972

“כשניגשתי לאודישנים ללהקות הצבאיות, התקבלתי לכולן אבל אף אחד לא לקח אותי מסיבות של תקנים. לשמחתי רפי בן־משה ושאול ביבר החליטו להקים להקת קצב צה"לית ולקחו אותי. הצטרפו אליי אבנר קנר ורותי נבון, שהפכה אחר כך לאשתי הראשונה ואנחנו עדיין אוהבים אהבת נפש. התחלנו ב־1971 לעבוד על התוכנית ‘שמח בלב', שבה קיבלתי שלושה סולואים בולטים.

הזכור בהם הוא ‘כל מה שרציתי', שאלדד שרים הלחין במיוחד עבורי. הופענו עם השיר בתוכנית הטלוויזיה ‘ברוכים הבאים' בהנחיית אורי זהר, והוא הפך ללהיט ענק. רותי קיבלה סולו בשלוש השניות האחרונות בשיר, וזה מה שעשה לה את הקריירה במובן מסוים, כי המלחין בני נגרי זימן אותה לתפקיד ראשי במחזמר ‘אל תקרא לי שחור', שהפך אותה לכוכבת. היינו ילדים עם רצון טוב ששרו יפה, וכולנו נשארנו חברים טובים עד היום. הפרסום מהלהקה היה נחמד אבל לא עניין אותי כמו להמשיך את הדרך, דרך שאני ממשיך עד היום".

יוני נמרי (צילום: מירי צחי)יוני נמרי (צילום: מירי צחי)

נתן כהן
סולן צוות הווי ההנדסה הקרבית, 1969־1972

“כנער שניגן בגיטרה ושר, היה ברור לי שמוזיקה זה המסלול שאני מעוניין בו. הלכתי לכל האודישנים שהיו ללהקות צבאיות והתקבלתי ללהקת פיקוד הדרום. כשהקימו את ‘הפלסים', הלהקה של הנדסה קרבית, הוציאו אותי מפיקוד הדרום והעבירו אותי לשם. העלינו את התוכנית ‘מהנדסים את העולם', שביים יוסי אלפי.

היא לא הצליחה ולא נחשבנו ללהקת עילית. אחרי כישלון התוכנית החליטו לצמצם את הלהקה, שמנתה אז 18 חברים. הפכנו לצוות הווי ההנדסה הקרבית וב־1970 הקלטנו את השיר ‘ותן ברכה', שהפך להיט. כעבור שנתיים העלינו את התוכנית ‘בואו נבנה לנו גשר'. המנהל המוזיקלי שלנו היה מתי כספי. עשינו הכל כדי שהוא יעבוד איתנו. הוא כל כך מוכשר - היה מלחין מולנו שירים וממציא את העיבודים על המקום. הוא לימד אותי המון לגבי גישה לא מתפשרת במוזיקה, ליצור יצירה לא מתחנפת וללכת עם האמת הפנימית שלך.

יום אחד הוא שאל אם יש למישהו מחברי הלהקה שיר. כולם הצביעו עליי. באותה תקופה הלחנתי את ‘ברחוב הנשמות הטהורות' ושרתי בשלישייה עם שניים מחברי הצוות. השמענו למתי את השיר, והוא החליט שאני צריך לשיר אותו סולו, וכך קרה. עד היום אני שומע בהקלטה את ההתרגשות בקול שלי. השיר יצא לרדיו כחמישה חודשים לפני שהשתחררתי. לקח לו זמן לתפוס, כי הוא נשמע שונה יחסית לאותה תקופה. כשברדיו התחילו לנגן אותו הרבה, הבנתי שהעתיד שלי במוזיקה.

“באחת ההופעות, הופענו יחד עם צוות הווי חטיבת הצנחנים. כמה חודשים אחר כך פגשתי במקרה ברחוב את נאוה ברוכין, שהייתה חברה בצוות הווי הצנחנים. היא הזכירה לי את ההופעה המשותפת והציעה שנקים שלישייה. צירפנו להרכב את יורם ירוחמי, חברי מצוות הווי ההנדסה הקרבית וכך נולדה שלישיית הנשמות הטהורות, על שם השיר".

נתן כהן (צילום: פרטי)נתן כהן (צילום: פרטי)