לא "דפנה דקל של פעם": השחקנית ומנחת הטלוויזיה חוזרת במיני-אלבום נועז

ממש במקרה נתקלתי בקליפ חדש שהם הוציאו השבוע, כחלק מהקריירה הבינלאומית שלהם, שיר נהדר בלעז בשם "Ice And Grapefruit" שלמרות השירה במבטא הישראלי (בעיקר של בן אל תבורי), שיש בו את הקסם שלו כמובן, הוא פשוט שיר מעולה: גם הלחן קליט מאד, גם ההפקה המוזיקלית משרתת היטב את השיר שתפור לתקופת הקיץ. שיר מצוין, מהטובים שהוציאו בלועזית עד כה, וחבל שלא זוכה כל כך ליחסי ציבור, לפחות בישראל, כי עם כל הכבוד הם קודם כל ישראלים לפני החלום האמריקאי (המוצדק) שלהם.

הקליפ שלה מזכיר לי קצת את הקליפים של ניקי מינאז' ומניח שיש לה השפעה עליה, אך מה שמייחד את עדן שהיא לא מנסה להיות כמו אחרות ומובלת על ידי ז'אנרים שונים אלא היא בוחרת בליצור את המשהו המיוחד שלה ולהוביל. "סוכר" הוא בדיוק השיר לעשות זאת.

למעשה, בבדיקה ראיתי שאלבומה האחרון ("יומן") יצא ב-2009. מאז כמובן הוסיפה ומוסיפה להקליט שירים ולשחררם לרדיו אך עדיין במקום הנוח והאינטנסיבי של קריירת המשחק שלה. מהיכרות אישית עם דפנה ושיחות ארוכות בנושא קריירה ומוזיקה, התרשמתי שהיא מסוג האמנים שמעדיפים בצורה פרפקציוניסטית לקחת את הזמן, לבחון חומרים, לעבד אותם בלב ולהקליט אותם רק כשהיא עומדת מאחוריהם במאת האחוזים ולא מוציאה שירים בשביל שיישכחו אלא להקליט שירים עם אמירה, עם SAY ועם תפיסה אישית שלה את המצב והמציאות הנוכחית בפרספקטיבה שלה נכון לאותו זמן.

בימים אלה השיקה מיני-אלבום חדש – "שיעור באהבה", ששיר הנושא מתוכו החל את המסע המוזיקלי הפנימי של דקל ויצא לראשונה כסינגל במאי 2015.

מאז זרמו הרבה מים בנהר: עוד תפקידים בולטים, סדרות טלוויזיה ופרויקטים וגם תקופה הזויה אחת, קורונה שמה, ששינתה את כל התפיסה של דקל את עצמה ואת הקריירה שלה (בעצם שינתה לכולנו).

האלבום הוא בדיוק דקל בשיא תפארתה של השנים האחרונות וכמי שגדל עליה (כן, עוד מפלאי קלעים), חושב שהשנים האחרונות עושות לה חסד לא פחות מבעבר (ואף יותר): היא יותר נועזת, נוקבת, ביקורתית, חריפה, סוערת וחסרת פשרות.

היא לא מנסה להישמע כמו דפנה דקל של אז (ואין לה צורך בכך) אלא היא דפנה דקל של היום, שלא מתביישת לעשות פופ (גם אם הוא טיפה "נועה קירלי" כמו ב"מה אתה אומר?") צעיר ועכשווי אך לא לצאת פתטית בעשותה כן, וגם לגעת במחוזות הנוחים והנעימים לה של הרוק הרך, הסול והפולק.

קשה להפריד בין רצועות האלבום שכן הן מעין ממשיכות זו את זו ומשלימות את הסיפור שדקל רוצה לספר, סיפור שעוסק בחששות, בפחדים, בתהיות, באהבה, באמונה ובעיקר בהשלמה והבנה שהיא כאן בכדי להישאר.

בשירה החדש "אוהבת רק אותו" ניתן לשמוע זאת, שכן היא לא בוחרת לעשות פופ סטנדרטי אלא לצקת לתוכו את כל ההשפעות המוזיקליות עליה, הן של מוזיקה אוריינטלית, לטינית, היפ הופ ואתנית ולהגיש שיר רומנטי עם טוויסט: היא לא שרה על עצמה אלא שרה לחברה, אהובה, מכרה (ואולי גם לציפור הקטנה בליבה) ומלמדת אותה, מנקודת מבט חכמה ומפוכחת, כמה דברים על החיים ואהבה.

ההרכב, שכולל את אוראל "אנדרדוג" שמאילוב, דור "סטילה" סורוקר וחן פורתי, פעיל כבר 5 שנים וחרך את הרשתות החברתיות עם מיליוני צפיות, הפך למוכר בסצנה אך עדיין בדרך לפריצה הגדולה (שאין לי ספק שתבוא) לתודעה, בייחוד עם ראפ קומוניקטיבי וכיפי שכזה שהוא גם קליט וגם בועט.

השיר הזה בקלות יכול להיות ההמנון של כולנו, בייחוד בתקופה זו של פקקים בלתי נסבלים (שאחד מהם הוליד את כתיבת השיר) כי יש בו את הכל: גם אמירה חברתית, גם מלודיה קליטה וגם ביצוע כריזמטי. מה צריך יותר? אגיד לכם מה צריך: ללכת לראות את ההרכב הזה ב-18 באוגוסט במופע השקת האלבום ב"גגרין" בתל אביב.