"לא למדתי להתגבר על הדמעות/ מאז שאבא עבר לחיפה/ כשהייתי עוד ילד חולם קטן/ ומאז כל הליכה של מישהי או מישהו/ זה הכי מפחיד", שר דן תורן בשיר "אונליין" הפותח את “ניפגש בשירים”, (בהפקת עמיר “ג’נגו” רוסיאנו) אלבום הסולו ה־16 שלו, אלבום שנדמה שהוא הכי פתוח ואישי שלו עד היום.
ההתייחסות בטקסט הזה היא לתקופה שבו אביו, השחקן והבמאי אילן תורן, השתקע בחיפה בשל עבודתו בתיאטרון המקומי והתגרש מאילנה - לשעבר עורכת בכירה בעיתונות וכיום פסיכולוגית יונגיאנית, וכמובן אמו של דן. בתוך כל זה, תורן ואחותו הצעירה נעמה נשארו להתגורר עם אמם בתל אביב. כמו יתר שירי האלבום, הוא לא אוטוביוגרפי לגמרי. בשיר זה הדובר מנסה להסתיר את הפחדים והטראומות שלו בעזרת קניות באתרי אינטרנט, מה שלא כל כך מצליח לו - והדמעות לא מאחרות לבוא.
“בשנים ההן לא הכרתי מישהו שההורים שלו היו גרושים וזה היה משהו שהתביישתי בו”, מספר דן תורן. “אני ואחותי נעמה הפכנו להיות בעצם ילדים לאמא חד־הורית. זה היה לא נעים להזמין חברים הביתה, ומצאתי את עצמי משקר לגבי זה. כשאבא שלי השחקן היה בחזרות, הוא לא היה מגיע לפעמים חודשים לבקר אותנו. זו הייתה חוויה קשה עבורי וזה נשאר איתי עד היום, כמו סוג של טראומה”.
עד כמה היית קשור לאביך?
“מאבי קיבלתי את האהבה לסיפורים, לתיאטרון וגם למוזיקה. למעשה הוא היה זה שנתן לי את התקליטים הראשונים ששמעתי בחיי, כמו למשל הביטלס. מהצד של אמא קיבלתי גם אהבה לאמנות, אבל גם הרבה הומור, את ההסתכלות האחרת על דברים ואת האהבה לבני אדם”.
כמו הוריך, גם אתה התגרשת עם שני ילדים. זה קרה ב־2012, לאחר 15 שנות נישואים. חשבת שאצלך זה יהיה אחרת?
“באמת ממש פחדתי שזה יקרה גם לי, ולצערי זה קרה. בסך הכל אני שלם עם הכל, עם זה שהייתי נשוי ועם זה שהיום אני כבר לא. אני בזוגיות חדשה והכל בסדר”.
לאורך ששת השירים החדשים, המופצים דיגיטלית, מתייחס תורן לפחדים, לחברות, לאהבה, לנוסטלגיה ואפילו להפגנות בתקופת הסגרים. “אני וג’נגו התחלנו לעבוד על השירים עוד לפני שהעולם נכנס לסגרים בגלל הקורונה”, משחזר תורן. “העיבודים הסופיים וההקלטות נעשו תוך כדי חזרות בלייב של כל הלהקה, שכללה גם את עופר קורן ואת אסף רייז, ולצדנו שאול בסר כקלידן. אפשר לומר שהסיפור של האלבום הזה הוא של ארבעה חברים שמנגנים יחד, ולאורך זמן יצרו משהו משותף. במובן הזה, זה דומה לבישול אטי של אוכל”.
עד כמה חששת לחשוף את עצמך בשירים החדשים?
“בשבילי, להיות פגיע, עם כל החולשות בחוץ, זה דווקא כוח. הייתי צריך להגיד דברים, כמו שיש לי אהבה ואני פוחד לאבד אותה. היום אני מפחד פחות ממה שאנשים כאלה או אחרים יגידו, כי במילא מי שאוהב, ימשיך לאהוב ומי שלא - לא יקשיב גם ככה”.
מה הסיפור מאחורי צילום עטיפת האלבום?
“זה צילום וינטג’ שיצר עודד לוי. הייתה לו בעבר מעבדה לתיקון מגברי מנורות ישנים, על יד אולפני ‘זזה’ המיתולוגיים בתל אביב. הצילום הזה בוצע באמצעים עתיקים - הוא בעצם מוקרן על זכוכית ש’זרקו’ עליה אבקת צילום, והתוצר הוא בעצם הנגטיב שהתקבל בעזרת תמיסות שעודד מכין. המחשבה הייתה לחבר את הטכניקה הישנה הזאת לשילוב הפשוט של ‘גיטרה־בס־תופים’, שגם הוא קיים עשרות שנים ובעצם מוביל את המסע הנוכחי. הפשטות גם מתייחסת לשירי האלבום, שלדעתי הפעם ברורים מאי פעם - הם לא מסובכים והנושאים שלהם מובנים מאוד”.
לפני שנה ציינת יום הולדת 60 בהוצאת הספר “חוזר לשם עכשיו”. האלבום החדש ממשיך את הקו של הספר?
“לדעתי הוא לגמרי מהווה המשך או חיבור, מעבר כמובן לרצון שלי תמיד לספר סיפורים בשירים. באופן כללי אף פעם לא החזקתי מעצמי סופר, ו’חוזר לשם עכשיו’ היה מבחינתי עוד דרך להתייחס למוזיקה ולחיי. למעשה זו הייתה זווית אישית על כתיבת השירים, ההלחנה, על הקשרים בעולם המוזיקה וכמובן סיפורים מאחורי השירים”.
פוליטיקה בצד
תורן הוא מראשוני האמנים המוכרים בארץ, ואולי הראשון שזיהה את הכוח של האינטרנט ואת הקשר שלו לקהל. הוא פתח בלוג כבר בתחילת שנות האלפיים ובהמשך העניק אפשרות להורדה חופשית של כמה אלבומים. היום הוא מפרסם פוסטים בבלוג שבאתרו מדי יום שלישי.
על שיר הנושא של אלבומו החדש כתב: “אתמול כתבתי בקבוצת וואטסאפ של חברים: 'ניפגש בשירים'. זאת ברכה טובה וזה עובד לכל הכיוונים. 'מה אתם עושים?' - 'עובדים, אתה יודע...' - 'אחלה, ניפגש בשירים'. זה עובד לכל הכיוונים. כשאנחנו נפגשים בהופעה, אנחנו רוקדים לפי אותו קצב ונהנים ביחד, בלי לזרוק אחד על השנייה דעות חד־ממדיות וזה נהדר. אני אוהב לצאת מהבית, לנסוע כמו הערב, למשל לקיבוץ העוגן ל'גרציא' ולהיפגש איתכם בשירים שלי, אבל אני אוהב גם להיפגש בשירים שלך ושלנו. אני זוכר את שלום חנוך בהופעה בעכו, בסוף שנות ה־80. אני זוכר את עצמי מרגיש חלק מההופעה, כי הופעה זה לא רק מי שעל הבמה, אלא בעיקר מי שיצאו מהבית ובאו להיות עם האמנים והשירים, ואני כל כך אסיר תודה שיש לי את זה בחיים. אני מרגיש עשיר ומאושר בזכות החיבור הזה, ואני רוצה להודות לכם שאתם מקשיבים לי".
בשיר הזה אגב, יש גם חיבור לפסטיבל ערד 97' עם תזכורת להפגנות נגד ממשלת נתניהו. “מהבחינה הזאת, מדובר בשיר מחאה קצת פוליטי, דרך שיר אהבה לבחורה המתוארת שם, שחטפה מכות באחת ההפגנות ואמרה את מה שכולם חשבו: ‘למה המשטרה התנהגה באלימות כלפי המפגינים?’”, מסביר תורן. “יחד עם זה, אני מבקש בשיר הזה לשים את הפוליטיקה בצד ולהתאחד סביב מוזיקה ושירים. פסטיבל ערד היה מקום שהופעתי בו עם להקת ‘הזבובים’ וזאת הייתה אחת מההופעות הגדולות הזכורות לי לטובה. לפסטיבל היו מגיעים אלפי אנשים, אבל המסיבה שאני מתאר היא מעין מסיבת טבע שהתרחשה בכלל למרגלות הר מירון. בטקסט שילבתי בין שני האירועים האלה, כי אתה יודע איך זה - הזיכרונות של הכותב, לפעמים אפילו של החברים הקרובים והמשפחה שלו, מתערבבים יחד ויוצרים טקסט שהוא לא תמיד עליו. במקרה הזה עשיתי מהכל סיפור אחד”.
בשיר “רק איתך”, אתה מספר על התקופה שבילית עם בתך הצעירה במרחב מוגן.
“במציאות שלנו, ‘מלחמות של טילים’, כפי שמתואר בשיר, הן משהו שכנראה לא ייגמר בשנים הקרובות. אני והבת שלי, יעל, מצאנו את עצמנו בסיטואציה לא נעימה באחד מהסבבים. אז היא הייתה צעירה מאוד והיום היא כבר בת 18, לפני גיוס לצה”ל”.
התחברת לעולם המשחק דרך אביך. איך ילדיך עם עולם המוזיקה?
“אף פעם לא דחפתי אותם בכוח לעשות משהו והם בחרו לבד את הכיוון שלהם בחיים. הבן שלי, איתי, החליט ללכת לשם וכבר הוציא אלבום בכורה תחת השם TOREN. גם הבת שלי מנגנת, אבל כרגע זה פחות העניין המרכזי אצלה”.
מישהו האמין
תורן פרץ לתודעה כשחקן. הוא שירת בתיאטרון צה”ל, הופיע במגוון סרטי נעורים ובהצגות ונרשם ללימודי משחק בסטודיו של ניסן נתיב - אבל דווקא אז החליט על שינוי כיוון. “המוזיקה והמילים תמיד נראו לי כדרך שבה אני מצליח לבטא את עצמי הכי טוב”, הוא מספר. “תוך כדי לימודי משחק, הבנתי שמה שאני רוצה לעשות בחיים זה בעיקר לכתוב ולבצע שירים מבלי לחשוב על פרנסה, כי בתור שחקן הצלחתי לא רע ולרצות לעזוב את התחום היה סיכון לא קטן מבחינה כלכלית”.
הוא שיתף פעולה בנגינה, בהלחנה או בעבודה עם כמה מהיוצרים הבולטים ברוק הישראלי במסגרת להקתית (למשל “שונרא" - יובל שפריר, "בלאגן" - דנה ברגר ויובל מסנר, "הזבובים" - מאור כהן ופיטר רוט, "לואי מרשל” - עם יובל מנדלסון) או ככותב (לשרון ליפשיץ, לרמי קלינשטיין, לברי סחרוף, ליזהר אשדות ולאחרים). הוא עצמו פחות זכה לפרסום ולהצלחה מאלה שעבד איתם.
“הסיבה אולי נעוצה בכך שתמיד ניסיתי ליצור באלבומים שלי את מה שאני רוצה מבלי לחשוב על אם זה יהפוך ללהיט, אלא מתוך מחשבה לייחד את עצמי כאמן”, אומר תורן. “ברור שרציתי שיעריכו ושיקבלו את השירים שלי, דבר שלקח לו יותר זמן אני מניח מאשר אם הייתי פונה לפופ. לא התייחסתי לשירים כאל מוצר שצריך למכור. אם כבר, אז בדיוק להיפך. לשמחתי רוב האלבומים שלי זכו לגב מצד חברות התקליטים, כלומר מישהו האמין בהם, ככה שאף פעם לא הרגשתי בודד עם השירים שלי”.
מה הוביל אותך לאורך השנים לשתף פעולה עם אחרים?
“הרצון לפגוש אנשים חדשים ושונים, וגם האהבה שלי למוזיקה והצורך להישאר מחובר אליה בכל מיני צורות. יום עבודה שהוא מלא במוזיקה, אפילו אם זה סתם להקשיב לשירים של חברים ולזרוק עצה באולפן, הוא יום חשוב וטוב”.
את הקליפ ל”אונליין” ביים מאור כהן.
“אני ומאור חברים טובים מאז ‘הזבובים’, וזו הפעם השנייה שהוא מביים עבורי קליפ, אחרי ‘הפרטים הקטנים’, שאותו הוא גם הפיק. היה ברור לנו שגם הפעם נעבוד יחד. מאור למד בתיכון ‘עירוני א’’ בתל אביב במגמת קולנוע, והצד האמנותי הזה שלו הוא משהו שהוא חוזר אליו בשנים האחרונות”.
במשך כמעט 20 שנים אתה מעביר סדנאות כתיבת שירים ויצירה בשיתוף פעולה עם מאיר גולדברג.
“כן. מאיר הוא ממש מורה בנשמתו ואני אוהב מאוד שבכתיבה שלו הוא לא רק שם לב לפרטים קטנים אלא גם יודע להבדיל בין עיקר לטפל. בארבע השנים האחרונות המתכונת של סדנאות הכתיבה עברה לעולם הווירטואלי תחת השם ‘סלון הפזמון’ ונכנסה לעבוד איתנו המוזיקאית אפרת קולברג, שתומכת בנו גם כאשת שיווק מדהימה”.
רגע לפני שתחגוג 62, אתה עדיין מרגיש כמו הילד החולם שהיית?
“נשאר בי הרבה מהילד ההוא. עד היום אני מחובר לפנטזיה, לדמיון ולסיפורים. אז כן, מבחינה מסוימת אפשר להגיד שנשארתי קצת אותו הילד מפעם”.