"לא למדתי להתגבר על הדמעות/ מאז שאבא עבר לחיפה/ כשהייתי עוד ילד חולם קטן/ ומאז כל הליכה של מישהי או מישהו/ זה הכי מפחיד", שר דן תורן בשיר "אונליין" הפותח את “ניפגש בשירים”, (בהפקת עמיר “ג’נגו” רוסיאנו) אלבום הסולו ה־16 שלו, אלבום שנדמה שהוא הכי פתוח ואישי שלו עד היום.
ההתייחסות בטקסט הזה היא לתקופה שבו אביו, השחקן והבמאי אילן תורן, השתקע בחיפה בשל עבודתו בתיאטרון המקומי והתגרש מאילנה - לשעבר עורכת בכירה בעיתונות וכיום פסיכולוגית יונגיאנית, וכמובן אמו של דן. בתוך כל זה, תורן ואחותו הצעירה נעמה נשארו להתגורר עם אמם בתל אביב. כמו יתר שירי האלבום, הוא לא אוטוביוגרפי לגמרי. בשיר זה הדובר מנסה להסתיר את הפחדים והטראומות שלו בעזרת קניות באתרי אינטרנט, מה שלא כל כך מצליח לו - והדמעות לא מאחרות לבוא.
“בשנים ההן לא הכרתי מישהו שההורים שלו היו גרושים וזה היה משהו שהתביישתי בו”, מספר דן תורן. “אני ואחותי נעמה הפכנו להיות בעצם ילדים לאמא חד־הורית. זה היה לא נעים להזמין חברים הביתה, ומצאתי את עצמי משקר לגבי זה. כשאבא שלי השחקן היה בחזרות, הוא לא היה מגיע לפעמים חודשים לבקר אותנו. זו הייתה חוויה קשה עבורי וזה נשאר איתי עד היום, כמו סוג של טראומה”.
לאורך ששת השירים החדשים, המופצים דיגיטלית, מתייחס תורן לפחדים, לחברות, לאהבה, לנוסטלגיה ואפילו להפגנות בתקופת הסגרים. “אני וג’נגו התחלנו לעבוד על השירים עוד לפני שהעולם נכנס לסגרים בגלל הקורונה”, משחזר תורן. “העיבודים הסופיים וההקלטות נעשו תוך כדי חזרות בלייב של כל הלהקה, שכללה גם את עופר קורן ואת אסף רייז, ולצדנו שאול בסר כקלידן. אפשר לומר שהסיפור של האלבום הזה הוא של ארבעה חברים שמנגנים יחד, ולאורך זמן יצרו משהו משותף. במובן הזה, זה דומה לבישול אטי של אוכל”.
תורן הוא מראשוני האמנים המוכרים בארץ, ואולי הראשון שזיהה את הכוח של האינטרנט ואת הקשר שלו לקהל. הוא פתח בלוג כבר בתחילת שנות האלפיים ובהמשך העניק אפשרות להורדה חופשית של כמה אלבומים. היום הוא מפרסם פוסטים בבלוג שבאתרו מדי יום שלישי.
על שיר הנושא של אלבומו החדש כתב: “אתמול כתבתי בקבוצת וואטסאפ של חברים: 'ניפגש בשירים'. זאת ברכה טובה וזה עובד לכל הכיוונים. 'מה אתם עושים?' - 'עובדים, אתה יודע...' - 'אחלה, ניפגש בשירים'. זה עובד לכל הכיוונים. כשאנחנו נפגשים בהופעה, אנחנו רוקדים לפי אותו קצב ונהנים ביחד, בלי לזרוק אחד על השנייה דעות חד־ממדיות וזה נהדר. אני אוהב לצאת מהבית, לנסוע כמו הערב, למשל לקיבוץ העוגן ל'גרציא' ולהיפגש איתכם בשירים שלי, אבל אני אוהב גם להיפגש בשירים שלך ושלנו. אני זוכר את שלום חנוך בהופעה בעכו, בסוף שנות ה־80. אני זוכר את עצמי מרגיש חלק מההופעה, כי הופעה זה לא רק מי שעל הבמה, אלא בעיקר מי שיצאו מהבית ובאו להיות עם האמנים והשירים, ואני כל כך אסיר תודה שיש לי את זה בחיים. אני מרגיש עשיר ומאושר בזכות החיבור הזה, ואני רוצה להודות לכם שאתם מקשיבים לי".
תורן פרץ לתודעה כשחקן. הוא שירת בתיאטרון צה”ל, הופיע במגוון סרטי נעורים ובהצגות ונרשם ללימודי משחק בסטודיו של ניסן נתיב - אבל דווקא אז החליט על שינוי כיוון. “המוזיקה והמילים תמיד נראו לי כדרך שבה אני מצליח לבטא את עצמי הכי טוב”, הוא מספר. “תוך כדי לימודי משחק, הבנתי שמה שאני רוצה לעשות בחיים זה בעיקר לכתוב ולבצע שירים מבלי לחשוב על פרנסה, כי בתור שחקן הצלחתי לא רע ולרצות לעזוב את התחום היה סיכון לא קטן מבחינה כלכלית”.
הוא שיתף פעולה בנגינה, בהלחנה או בעבודה עם כמה מהיוצרים הבולטים ברוק הישראלי במסגרת להקתית (למשל “שונרא" - יובל שפריר, "בלאגן" - דנה ברגר ויובל מסנר, "הזבובים" - מאור כהן ופיטר רוט, "לואי מרשל” - עם יובל מנדלסון) או ככותב (לשרון ליפשיץ, לרמי קלינשטיין, לברי סחרוף, ליזהר אשדות ולאחרים). הוא עצמו פחות זכה לפרסום ולהצלחה מאלה שעבד איתם.
“הסיבה אולי נעוצה בכך שתמיד ניסיתי ליצור באלבומים שלי את מה שאני רוצה מבלי לחשוב על אם זה יהפוך ללהיט, אלא מתוך מחשבה לייחד את עצמי כאמן”, אומר תורן. “ברור שרציתי שיעריכו ושיקבלו את השירים שלי, דבר שלקח לו יותר זמן אני מניח מאשר אם הייתי פונה לפופ. לא התייחסתי לשירים כאל מוצר שצריך למכור. אם כבר, אז בדיוק להיפך. לשמחתי רוב האלבומים שלי זכו לגב מצד חברות התקליטים, כלומר מישהו האמין בהם, ככה שאף פעם לא הרגשתי בודד עם השירים שלי”.
התרעות פיקוד העורף