בזמן אמת זה נשמע כמו בדיחה גרועה במיוחד. אי אז בשנת 1991, הרעיון של מופע משותף לנושאי המגבעת, הלהקה הנכונה ביותר של הרוק התל אביבי, זמן קצרצר לאחר יציאת האלבום "מי רצח את אגנתה פלסקוג", ולצביקה פיק, שנחשב אז ל"סוס מת" ושגם בשיא הצלחתו הברנז'ה המוזיקלית נהנתה לעקם את האף מולו, נשמע הזוי לחלוטין, בערך כמו מופע משותף של נונו וישראל גוריון בקיץ 2022. ובכל זאת, זה קרה, ואף עזר להתניע מחדש את הקריירה של פיק.
"גאון מוסיקלי, הפך את הפופ לאמנות": עולם התרבות נפרד מצביקה פיק
לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים>>>
הסיפור מתחיל בשנות ה-70. או יותר נכון, ב"העתיד יעונן חלקית", סדרת מסיבות נוסטלגיה לשנות ה-70 שערכו אז, בשלהי 1991, העיתונאים ואנשי התרבות עמית שהם וגיא אסיף במועדון אליזבת בתל אביב. השניים הוגים את הרעיון להזמין לאחת המסיבות את פיק - אחד הסמלים האולטימטיביים של עשור ההוא. בתקופה ההיא, כפי שאמרנו, פיק נמצא בשפל הקריירה. בשנות ה-80 פיק אמנם מבליח פה ושם, אבל המומנטום של שנות ה-70, אז כמעט כל שיר שהלחין היה להיט על, אבד.
מהצד השני, בקיץ של 1991 נושאי המגבעת הייתה הלהקה הנכונה של הרגע. אמנם המעריצים שהלכו איתם מתחילת הדרך בירושלים מעט התאכזבו מ"מי רצח את אגנתה פאלסקוג", עם ההפקה היחסית-מיינסטרימית של שלומי ברכה, אבל קהלים רחבים יותר גילו אותם לראשונה, והם נחשבו לנושאי הדגל (והמגבעת) של גל הרוק חסר התקדים של תחילת שנות ה-90. אלא שבסוף 1991, הלהקה כבר הייתה בסוף דרכה, אוהד פישוף פרש, וארבעת החברים הנותרים: רם אוריון, אדם הורוביץ, תמיר אלברט ואלון כהן, נענו להצעה של שהם ואסיף וחברו לפיק, על אף הרמות הגבה שהורמו מהחיבור הלא מתבקש.
המופע המשותף עורר עניין רב בתקשורת. "הם מכירים את השירים שלי וגדלו עליהם, שניים מהם היו בהופעה שלי בעיר הנוער ב-82", אמר פיק על חבריו החדשים, והוסיף שהוא מעדיף להתחבר לצעירים ולא מוצא עניין באנשים בני גילו.
וכך, ב-28 לנובמבר 1991, אלפי בני אדם מילאו את המועדון מפה לפה וקיבלו את פיק בהתלהבות. המופע הציג את להיטיו הגדולים של פיק, בהם "שיר הפרחה", "לגור איתו" ו"מרי לו", בעיבודי רוק רעשניים ומעודכנים, ולמרבה ההפתעה, זה נשמע טוב.
בעקבות ההצלחה החד פעמית פיק והמגבעות יצאו לסיבוב שכלל עוד מספר הופעות, כשבאחת מהן, ביולי 1992, הופיע גם פישוף ובכך הקהל קיבל את נושאי המגבעת בהרכבה המלא. את המומנטום הזה פיק ניצל, ובהמשך שנות ה-90 חזר למרכז העניינים עם רצף להיטים שהחזיר אותו למסלול: "ארטיק קרטיב" ב-1993 ו-"אני לא יכולה בלעדיך" שהלחין לדנה אינטרנשיונל ב-1994, כל הדרך לנקודת השיא: הזכייה באירוויזיון ב-1998, כמלחין של "דיווה" עבור אינטרנשיונל. הקאמבק, שהחל במקום הכי לא צפוי, הושלם.