ברלין עצמו כבר נכנס לקטגוריה של אומנים ותיקים, כשהשבוע ציין יום הולדת 80. על פי מראהו, אי אפשר לנחש את גילו. גם בהופעות הוא מתנועע בקלילות ושר באותו קול עמוק את שירי ארץ ישראל. "אני על הבמות יותר מ־60 שנה ועדיין מתרגש כמו בתחילת הדרך כשאני שר את השירים היפים האלה", הוא אומר.
אנחנו משוחחים רגע אחרי הפגישה השבועית שלו בבית קפה תל אביבי עם חבריו שייקה לוי הגשש, יעקב נווה הזמר ומשה להב (הטיש הגדול). הפעם הם חגגו את הגיעו לגבורות. "שייקה היה בהלם שאני קטן ממנו רק בשנתיים", הוא מציין. "טוב, אני לא מרגיש בגילי ולא מתנהג כך".
ברלין נחשב לאחד מכוהני השירה בציבור המובילים בישראל, לצד שמות כמו אפי נצר, שרה'לה שרון ויוסי לב. השירה היא חלק בלתי נפרד ממנו, כך הוא מסביר. ולראיה, תמצאו אותו שר לא רק בהופעות אלא גם בטיולים, במפגשי חברים וגם בפני העוקבים ברשתות. "זה הדלק שמתניע אותי בכל פעם מחדש", הוא אומר.
התפרקות בתקופת מיתון
ברלין נולד בשכונת יד אליהו בתל אביב בשנת 1942, בנם של הזמר שמואל ברלין והמורה לפסנתר אסתר ברלין, שעלו לישראל מברית המועצות. "בילדותי נהגתי לשיר בטקסי בית ספר ולמדתי לנגן בכינור", הוא אומר. "כשמלאו לי 12, אמא שלי קראה מודעה בעיתון שמחפשים ילדים ששרים להצגה חדשה בתיאטרון הקאמרי - 'כטוב בעיניכם'. היא לקחה אותי לאודישן, התקבלתי ובהצגה שרתי יחד עם צדי צרפתי. אחר כך שיחקתי בהצגה 'הנפש הטובה מסצ'ואן' לצד אורנה פורת, אריק לביא ושמעון ישראלי".
בגיל 18, עם סיום לימודיו בתיכון עירוני א' התל אביבי, ניסה מזלו בבחינות לתחנת הרדיו הצבאית גלי צה"ל. "לא התקבלתי", הוא מודה. "התגייסתי לחיל התותחנים ועשיתי קורס קשר. במסיבה של הגדוד הופיעה להקת גיסות השריון. המפקדים שלי, שידעו שאני מוזיקלי, שלחו אותי לשיר במסיבה. שאול ביבר, קצין חינוך של חיל השריון ומייסד הלהקה, היה באותה מסיבה, שמע אותי והחליט לצרף אותי לתוכנית הבאה של הלהקה".
אבל ברלין לא בא לידי ביטוי בתוכנית הבאה של הלהקה "טיפול זה טיפול". רק אחר כך, בתוכנית "זמר לשריון" (1962), שאליה הצטרפו חברתו לספסל הלימודים נורית הירש ושוקי פורר, לימים ראש העיר רחובות, כבר היה לכוכב וביצע שני סולואים ראשונים. "פעם בשנה חיל השריון היה עושה יום החיל בהיכל התרבות בתל אביב. שאול ביבר ביקש ממני לשיר שיר במופע המרכזי וכך התחלתי לקבל את הסולואים בלהקה", הוא מספר.
בשנת 1963, עם שחרורו, התחיל ללמוד ביולוגיה באוניברסיטה. "אמא שלי קבעה לי הרבה דברים", הוא מודה. "בהתחלה היא רצתה שאלמד מוזיקה ואז היא רצתה שאלמד באוניברסיטה". כעבור שנה גם הרצונות שלו באו לידי ביטוי. "רפי בן־משה סיפר לי שהוא מקים רביעיית זמר והציע לי להצטרף. בהתחלה היינו ברביעייה חדוה עמרני ודוד טל מהצמד 'חדוה ודוד' והזמר אריה גרנות. כשחדוה ודוד פרשו, הצטרפו נצחיה הר־שגיא מלהקת פיקוד הצפון ואושיק לוי מלהקת פיקוד המרכז", הוא נזכר.
רביעיית הטיילת הקליטה שני תקליטונים ואריך נגן, שיצאו בשנת 1965 ובלטו בזכות הלהיטים "הלילה לטיילת" ו"ואדי ערה". "זו הייתה תקופה די קשה מבחינת הופעות, כי המתחרים שלנו היו התרנגולים ושלישיית גשר הירקון", הוא אומר. ההרכב התפרק כאשר אושיק לוי קיבל הצעה להצטרף לפופיק ארנון ולחנן גולדבלט לשלישיית התאומים.
הלהקה הבאה שאליה ברלין הצטרף בשנת 1966 נקראה "שבעת המינים". "דן בן־אמוץ וחיים חפר, שניהלו את מועדון 'החמאם' ביפו, אמרו לי שהם רוצים להקים להקה שכל חבריה ינגנו וישירו שירי עם מתורגמים לעברית", הוא אומר. "חיים חפר כתב את מרבית הפזמונים, דני ליטאי היה על הכוריאוגרפיה, ומי שהפיק את ההופעות ואת האלבום שלנו היה בני אמדורסקי. אבל בגלל שהייתה תקופת מיתון, הלהקה לא החזיקה הרבה זמן והתפרקה".
ברלין סיים את לימודיו באוניברסיטה והפך למורה לביולוגיה ולכימיה. "זו הייתה עבודה קשה מאוד, לשלב את קריירת השירה עם ההוראה", הוא אומר. "בבוקר הייתי הולך ללמד ובערב מופיע. בשלב מסוים הלכתי לעשות קורס קריינים בקול ישראל, כי זה חלום שרציתי להגשים. עברתי את הקורס והציעו לי עבודה באולפני הרדיו בירושלים, אבל לא יכולתי לעזוב את מקומות העבודה שלי בתל אביב, אז ויתרתי".
שלוש שעות, בלי הפסקה
בסוף שנות ה־60 ברלין החליט שהיה לו די מהרכבים וביקש להתחיל בקריירת סולו. כדי לעשות זאת הוא פנה לשני חברים ותיקים. חברתו הוותיקה נורית הירש, שהחודש גם חוגגת 80, העניקה לו שני שירים שהלחינה: "שיר לאלמונית" ו"נערה היא שושנה". חברו יובב כץ העניק לו את שירו "אנחנו לא שכחנו". ברלין הגיע לאולפני קול ישראל והקליט אותם לתקליטון הראשון שיצא בחברת הד ארצי.
"'שיר לאלמונית' הגיע למקום הראשון במצעד הפזמונים והפך ללהיט", הוא אומר. "ואז התלמידים שלי גילו כי המורה שלהם הוא כוכב מצעדי פזמונים ושלחו גלויות להצביע לי. בעיתונים קראו לי 'המורה המזמר' וגם 'המורה הכי טוב מבין הזמרים והזמר הכי טוב מבין המורים'. התחלתי להופיע כזמר סולן במועדונים שונים כשאני מלווה את עצמי בגיטרה והוחתמתי אצל האמרגן איתן גפני". באותה עת גם מצא עצמו מחליף את דני ליטני במחזמר "איש חסיד היה": "דני היה חולה ויענקל'ה אגמון, המנהל של תיאטרון הבימה שהכיר אותי, ביקש שאמלא את מקומו עד שיחזור. גילה אלמגור אשתו לימדה אותי את התפקיד ותוך 24 שעות הופעתי בהצגה, עד שדני חזר".
החשיפה שלה ייחל התרחשה כשהוזמן להופיע בפסטיבל שירי הילדים הראשון. הוא ביצע את השיר "ליל בא", שאומנם לא זכה, אך הפך ללהיט גדול. "הפסטיבל שודר בטלוויזיה ולמחרת הכירו אותי וזיהו אותי ברחוב", הוא משחזר. זמן קצר לאחר מכן, עדיין בשנת 1970, יורם טהרלב הזמין אותו להשתתף בהצגה "דודו השמן" יחד עם דודו דותן ודודו טופז. התפקיד: מורה, בדיוק כמו בחיים. אבל למרות ההצלחות הנקודתיות ותקליטי השדרים, ברלין לא הוציא תקליט שלם. "חילקתי את הזמן בין ההופעות להוראה", מסביר ברלין את הסיבה לכך. "לימדתי עד סוף שנות ה־80 בעיקר בתיכונים בתל אביב וברמת גן. יצרתי קשר טוב עם המורים והמנהלים, שאהבו את זה שאני פעיל בחינוך חברתי והקמתי חבורות זמר בתיכונים".
עם תחילת שנות ה־80 השירה בציבור הפכה להיות פופולרית. בתל אביב הוקמו מועדונים שמוקדשים לז'אנר המוזיקלי הזה, בהם "המסבאה", "הקומקום", "הסליק" וגם "הבקתה". המועדון הראשון שפתח בפני ברלין את שעריו היה "מקום בחוץ", על חוף הים בתל ברוך. לאט־לאט החלו להתאסף עוד ועוד אנשים, אומנים החלו להתארח אצלו. "זה תפס", הוא אומר. "שרתי כשלוש שעות בלי הפסקה, והתחלתי לבנות מחרוזות של להיטים לפי נושאים: מחרוזת חסידית, מחרוזת שירים רוסיים מתורגמים, מחרוזת שירי יין ועוד".
מוכר כמו זהר ארגוב
הביקוש הוליד את הרעיון להקליט את המחרוזות שלו על גבי קסטות: "חזרתי לענף ההקלטות אחרי 15 שנה שלא הקלטתי. בעצת חברי לחדר המורים, המורה לספרות רוני סומק, שיתפתי פעולה עם המעבד והמוזיקאי יאיר שרגא. הקלטתי שש מחרוזות ושיר חדש מקורי, 'כמה פשוט פוסע הזמר'".
את הקסטה הוא הקליט בהפקה עצמאית, והוציא אותה ב־1987. "תוך חודש נמכרו הקסטות כמו לחמניות", הוא אומר. "לשיר עם גבי ברלין" הגיע למעמד של "אלבום זהב", עם מכירות של יותר מ־20 אלף עותקים. הקסטה השנייה "כמו יין" (1989) והשלישית "ממשיך ושר" (1990) נמכרו גם הן היטב. ברלין קיבל הצעה למכור קלטת וידיאו, שגם היא נמכרה היטב: "בעיתונים כינו אותי 'מלך הקסטות'. כתבו שהיחיד שמוכר קסטות בקצב כמוני הוא זהר ארגוב".
ברלין הוסיף להקליט קסטות לאורך שנות ה־90 ובסוף העשור החל למתן את קצב ההקלטות. הוא המשיך לשיר עם הציבור, כשאחד ההרגלים הקבועים שלו הוא לארח אומנים ותיקים שאת שיריהם נוהג לשיר דרך קבע בהופעותיו. "יום אחד, כשהופעתי בחוף ים בתל אביב, הגיע אדם שהציג עצמו כישראל יצחקי", הוא נזכר. "ידעתי שהוא היה מכוכבי הזמר הגדולים של שנות ה־50, הכרתי את שיריו; אבל לא הכרתי אותו אישית. הוא סיפר שבדיוק חזר מאוסטרליה וביקש לעלות לשיר. הסכמתי. הוא שר וזה הלהיב את הקהל. נוצרה בינינו חברות טובה, עד ימיו האחרונים. חשוב לי לתת במה לאומנים הוותיקים".
בימים אלו ברלין עובד על מופע חדש משירי בני ברמן, חברו הטוב. "לפעמים אנשים פוגשים אותי ברחוב ובטוחים שאני זה הוא, כי שרתי במחרוזות את שיריו". המופע המשותף שלו ושל רמי דנוך, סולן צלילי העוד, ממשיך לרוץ ובכלל, ברלין עושה את מה שהוא הכי אוהב: לשיר. "כל עוד אני מסוגל להופיע, אני לא מתכוון לעצור".
התרעות פיקוד העורף