אני מאד מתחבר לבלדות שוברות הלב של עומר אדם, חושב שזה צד שהוא חזק בו לא חזק מאשר בשירים הקצביים, ו"צעקות" החדש שלו די ממשיך את הקו של הפייבוריטי שלו עליי בשנה האחרונה ("לבד על המיטה"): מלנכוליה להמונים, ביצוע כן ונוגע, טקסט איכותי (יחסית) שמתמזג היטב עם מנגינה קליטה ועיבוד שעוטף הקול בצורה התפורה למידותיו של אדם. בחירת שיר מצוינת.
"ערב ערב", לא זה לא השיר של אריס סאן (שידוע כ"זוג או פרט") אלא שם זהה לשירו החדש של עידן עמדי, שבסגנונו הייחודי לוקח את המאזין בערגה קיצית אל זיכרון מלנכולי מאהבה שהייתה ואיננה עוד, באלמנטים אוטוביוגרפיים של זמר להיטים. מה שמייחד את השיר, כמו את עמדי, זה שהוא אף פעם לא חוזר על עצמו מוזיקלית, אלא תמיד לוקח אותנו לשביל נוסף בדרכו הייחודית והמיוחדת והפעם הוא נוגע ברוקנ'רול קליט ובועט שמוציא, טיפה, את עמדי מאזור הנוחות ומציג צד אחר ויפה לא פחות שלו.
אני פחות אוהב את הקו הנוכחי של ליאור נרקיס, שמרגיש לי שאיבד כל כיוון או חוש להיטי, ומעדיף להסתפק בשירי טראש של טכנו פופ ללא שום עניין, פואנטה או טוב טעם (על איכות אין מה לדבר אבל איכות זה לא הדבר הראשון שאני שם לב אליו כשמחפש לשמוע שיר כיפי): ב"יאללה למים" שירו החדש, הוא לוקח אותנו לטריפ קיצי שחלקו טכנו מסולסל בלי שירה אלא מיועד לקהל המועדונים (קהל חשוב אבל גם הוא לא טמבל לאמץ כל שיר כלהיט) עם פזמון שאינו מתרומם יותר מדי, אינו נקלט באוזן (או בלב) ונשמע די מיותר. סתמיות לשמה.
שמח, שמח ושוב פעם שמח. זו התחושה שמעביר השיר החדש של קובי אפללו – "מה הייתי עושה בלעדייך?", שיר ששונה מהקו הסטנדרטי של אפללו, ניחוח של ביט מרוקאי שתופס את האוזן משמיעה ראשונה עם ביצוע רומנטי ונוגע שלוקח את אפללו למחוזות מסקרנים וחדשים (לנו, לא חדשים עבורו) שמוכיחים שהוא יודע להמציא עצמו מחדש ולתת לנו טעימה גם מהבית שלו, כמי שמחובר לשורשיו. האמת? בעודי שומע את השיר, בראשי אני מדמיין את אפללו מבצע אותו, בהופעה, עם קובי אוז. שניהם מחוברים לשורשים בדרכים ייחודיות ושונות שקצת מתמזגות לי בשיר הזה. תענוג של שיר: קליט, קצבי, מרים או בקיצור: שמח.
אם היה לינק ליוטיוב (נכון לכתיבת שורות אלה) הייתי משתף פה אך כיוון שאין (טעות שיווקית רצינית של יחסי ציבור) אכתוב כי סטפן לגר הוציא שיר מצוין בשם "קרקס", היפ הופ שמחזיר אותו למקורות (אחרי האפיזודות המביכות מאד עם איתי לוי של טכנו טראש פופי מסולסל) בשיר נהדר, כן ובעיקר שמוציא ממנו את מיטב הכישרון כזמר.
הוא משלב בשיר אלמנטים אוטוביוגרפיים ושר על עצמו אך בעיקר מציין קבלה חברתית, הוא מקבל את כולם (ערסים, פריקים, חנונים, רזיםם, שמנמנים וכו') לקרקס שלו, למסיבה שלו ועושה זאת בצורה הכי טוב שיש. הייתי רוצה לשמוע עוד שירים מסוג זה מפרי עטו, זה המקום המוזיקלי שהכי הולם אותו, לטעמי.
כיוון שלא לעניין לכתוב על שיר בלי לתת טעימה ממנו להאזנה ביוטיוב (שוב, חוסר מקצועיות של הצוות של לגר, או מי שאחראי על הפדיחה הזו) נותן להאזנתכם לינק מיוטיוב לרמיקס לשיר, שתבינו במה מדובר, בתקווה שבקרוב יהיה גם יוטיוב רשמי.
שלמה מזרחי, מעמודי התווך של הרוק הישראלי בחמישים השנים האחרונות, הוציא השבוע שיר שריגש אותי – "Wisdom Of The River" שהוא כתב והלחין לזכר אחיו המנוח.
מזרחי, שעשה קריירה די מצליחה בהולנד, כתב והלחין את השיר בשפה האנגלית, שדי טבעית לו כמי שמנגן כמו הרוקרים הבינלאומיים המצליחים (לא לשווא זכה לכינוי "ג'ימי הנדריקס הישראלי"), ומביע בו את הרגשות הכי עזים וכנים שלו.
זהו בלוז יפהפה שדרך הגיטרה המייבבת שלו נשמעות דמעותיו של שלמה וגעגועיו לאחיו. השיר הוא גם מטאפורה מסוימת, בעיניי, שכן מלבד ששם אחיו של שלמה הוא משה (בלעז - 'מוזס'), יש פה גם קריצה מסוימת לאחדות עם ישראל וערגה לתקופה אחרת וטובה יותר במדינתנו. השיר מסתיים עם תחושה של תקווה והידיעה שמבעד לחושב ולעצבות ניצב איתן האור.
במה חדשה – שקד מולכו – "מה את שותה?"
שקד מולכו הוציאה שיר חדש שכתבה והלחינה בעצמה בהפקה מוזיקלית של אריאל טוכמן, שיר שהוא מעין תמהיל בין פופ, היפ הופ וסלסולים, עם טקסט מעניין שבו היא בעצם מתארת מה שאומר לה איש מהעבר, סקירת השינויים שחלו בה ובו עם השנים והבעיה של כל אחד ואחת מאתנו: הרצון לשלוח הודעה שיכולה לשנות חיים אך לא לעשות זאת מסיבה מטופשת (ביישנות, הסקת מסקנות וכדומה). שיר מצוין שווה להאזין לו.