"בין האצבעות", אלבום הביכורים של הזמר עמרי קרואני, הוא תגובתו המוזיקלית לפוסט-טראומה שחווה בשירותו בצבא. "מהשירות הסדיר שלי בחיל הנדסה קרבית הוקפצתי למבצע 'צוק איתן', שבכל מהלכו הייתי עם הכוח הפורץ ברצועה והיינו שם הראשונים שפגשו את האש", משחזר קרואני בן ה-28. "ככל שניסיתי לברוח עד הודו ועד ניו-יורק מהזכרונות הקשים משם הם רדפו אחריי עם כל הצלקות שהותיר בי השירות הקשוח. גם אם עברו כמה שנים מאז, בהוויה שלי אני עדיין שם, כשאני מתעורר בחרדה באמצע הלילה, שטוף זיעה ופוחד לחזור לישון".

המוזיקה עוזרת במקרים כאלה?
"כל תהליך יצירת האלבום הוא חלק מהריפוי ומה שגורם לי להרגיש כעת הקלה מסוימת. כשיש האומרים שבשירים שלי אני מבטא מה שהם מרגישים, יש לי תחושה של שליחות עצומה כשאני שם את הדברים על השולחן".

קרואני הינו עם שורשיו התימניים בן מושב אניעם שבדרום הגולן. "כשהייתי בן שנה, הורי סיימו שהות של שלוש שנים בניו-יורק, שבה נולדתי וחזרו איתי לגולן, שם הורי גם כעת", הוא מעיד. "בשבילי זאת הייתה חוויה לגדול בטבע ביישוב מרוחק כזה, כשבשנים ההן נסיעה לתל-אביב הייתה כמו נסיעה לחו"ל". 

והמוזיקה?
"התחברתי אליה בגיל 16, כשהורי קנו לי גיטרה, מה שנתן לי את ה'פוש' לעסוק במוזיקה ואז למדתי לנגן במורה היחיד לגיטרה, שפעל בקיבוץ עין-זיוון. זה הביא אותי כנער להופיע עם הגיטרה במושב ובגולן. בעצם, הרבה ממה שאני יודע בא מלמידה עצמית".

להקה צבאית?
"לא, היה לי חשוב לשרת שירות קרבי, מה שקיבלתי מהבית שבו גדלתי".

ואחריו?
"יומיים אחרי שהשתחררתי, טסתי לדרום הודו, שם הייתי שמונה חודשים באזור של גואה. חודש לפני זה התפוצץ רימון אצלנו בפלוגה, כששני חיילים שפיקדתי עליהם מצאו שם את מותם. גם אם זה בכלל לא היה באשמתי, הרגשתי שאני חייב כאילו לברוח. בהודו בעיקר מצאתי את עצמי מחדש. היציאה מהמסגרת החזירה אותי למוזיקה, לאחר שהיא אפשרה לי לנשום ולברר מה קורה איתי. כשהרגשתי שהתחלתי לקבל איזה כיוון, חזרתי אחרי שמונה חודשים לארץ. הבנתי אז שההפוגה הסתיימה והגיע הזמן לחזור לחיים".

אחרי פסק הזמן בארץ, שבמהלכו הדריך נוער בסיכון, יצא לניו-יורק לשנה, "כשהוצע לי לעבוד שם ברשת 'חומוס אליהו'". לדבריו, חש ב"תפוח הגדול" בדידות וניכור. "ניו-יורק, איך שחוויתי אותה, היא עיר מאוד קשה לחיות בה", סבור קרואני.

שרת ללקוחות בחומוסייה?
"בהתחלה - כן, אבל לאט-לאט האנרגיה שלי ירדה בהשפעת הפוסט-טראומה וכששבתי לארץ, התחלתי לקבל כמו נפגעי טראומה אחרים טיפול מנט"ל. כאן התחלתי להיבנות מחדש, בלימודים ברימון ובהופעות".

בגילך הצעיר האם ניסית להתקבל לאחת מתוכניות הריאליטי המוזיקליות?
"פנו אלי המון ופונים עד היום, אבל אני מעדיף את הדרך הקשה, מה שנקרא וכשבידיי הבחירה של מה שאני שר. רציתי להביא את עצמי במאה אחוז, בעוד שמי שהולך לריאליטי הוא חלק מפורמט מסוים".

"במאה אחוז", אומר קרואני, אם כי בהפקת אלבומו הוא מתחלק עם חברו, כפיר גולדנברג. "את כפיר הבאתי מ...הבית. הוא מקצרין וגדלנו בגולן, שם למדנו יחד 12 שנה. כשחזרתי מניו-יורק, הוא חזר מהטיול שלו בדרום אמריקה והחלטנו לצאת להופעות ולשתף פעולה. האלבום הוא יצירה משותפת שלנו, אם כי אני הוא מחבר כל החומר, מילים ולחן, כי חשוב לי לשיר את עצמי".

כעת, מגיעה ההפתעה. כשקרואני נשאל אם בנוסף לכל הוא מצליח להתפרנס מהמוזיקה, הוא משיב: "הייתי רוצה, אבל אני עדיין לא מצליח לחיות רק ממוזיקה".

אז ממה בנוסף?
"בנוסף אני ...קבלן של עיריית תל-אביב".

כלומר?
"אני עוסק במתן טיפול מונע בעצי הדקל במרחב העירוני כדי שלא ייפגעו מחדקונית הדקל, חיפושית התוקפת אותם. זה מה שאני עושה בבקרים ואילו מוזיקה אני עושה בערבים".

אתה שר גם ל...עצים?
"גם - ומתוך אמונה שזה עוזר".

ובעתיד?
"אני שואף להתפרנס במאה אחוז ממוזיקה, כולל בהופעות גדולות, שבהן אוכל להגיע לכמה שיותר אנשים. כרגע המוזיקה מרפאה אותי ונותנת לי המון כוח".

להאזנה לאלבום